אין צודקת מהחלטת בג”ץ אתמול (שלישי) לבטל את קומבינת האפליה המכונה בטעות “חוק הגיוס”. בדיוק בשביל זה יש בג”ץ. בדמוקרטיה שוחרת צדק ושוויון, אין לשופטי בית המשפט העליון ברירה אחרת אלא לבטל חרפה כזו.
אפילו שופט המיעוט, נעם סולברג, לא באמת התווכח עם שופטי הרוב, אלא סבר ש”מוקדם מדי” לצעד דרסטי כזה. כמו שהישראבלוף הזה נראה, גם סולברג היה מגיע למסקנה הזו בעוד שנה־שנתיים. החרדים ממשיכים לצמוח, לשגשג ולהתפשט לתפארת בחברה הישראלית, וזה מצוין, הבעיה היא שזה לא יכול לבוא ללא השתתפות גם בחובות המוטלים על חבריה. היטיב מכולם לבטא את המצב השופט הפורש אליקים רובינשטיין, שקרא למצב בשמו: “ייאוש, אין בפי מילה אחרת. הגיחוך, חוכא ואיטלולא שנוצר בגלגולי הפינג־פונג בין הרשויות, מציב את השאלה אם לצחוק צריך או לבכות בכי תמרורים, שהרי אין דמו של אחד סמוק מדמו של אחר”.
הייאוש אכן גדול, כי על אף שהחלטת בג”ץ צודקת מאין כמוה לא בטוח שהיא גם חכמה. זה יישאר ב”צריך עיון”. במדינה אידיאלית, די בהחלטה כזו של בג”ץ כדי שהמחוקק יתעשת, החרדים יבינו שיש גבול לכל תעלול והתיקון יתוקן, כדי לצמצם את הפערים ואי־השוויון, ולהקצות חלק מהנטל ההולך ומכביד גם על אלה שמתעלמים ממנו. הקטע הוא, שאנחנו לא חיים במדינה אידיאלית. אנחנו חיים במדינה מורכבת, מסובכת ומסוכסכת, מדינה שמישהו התקין תוך כדי תנועה, מדינה שלפעמים אין ברירה אלא לקצר את פינותיה ולקמבן את שיטותיה כדי למצוא דרך לחיות ביחד.
הניסיון מוכיח שעם החרדים כדאי ללכת בעדינות, ולא בכוח. לתת לזמן לעשות את שלו. לתת למהפכה החברתית השקטה שמתרחשת גם אצלם, למצות את עצמה. החרדים חיים בעולם ערכים אחר לגמרי, במאה אחרת לגמרי, עם תפיסת עולם שונה לחלוטין ואמונות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם הדמוקרטיה הליברלית שישראל אמורה להיות.
בתוך החברה החרדית מתרחשת מהפכה שקטה, אבל עיקשת. הנשים נעות קדימה, הגברים יוצאים יותר לעבודה, גם הגיוס מותנע לאט, אבל בטוח. גישה כפייתית וכוחנית עלולה לפרום את הרקמה העדינה הזו ולהניס אותם בחזרה אל בין חומות הגטו. הם עקשנים, החרדים, הרי אחרת הם לא היו כאן. ולכן, לבג”ץ לא הייתה שום ברירה אתמול, אלא לפסוק מה שפסק, אבל המדינה צריכה עכשיו לכלכל את מעשיה ולנסות, שוב, למצוא איזשהו שביל זהב שיאפשר לכל הצדדים ללכת בו איכשהו.
בינתיים, כולם הגיבו אתמול כפי שהיו אמורים להגיב: לפיד עשה סיבוב ניצחון, החרדים קוננו ופצחו ביללות שבר, המערכת הפוליטית תססה ובנימין נתניהו שתק (בארגנטינה). “שופטי בג”ץ”, צווחו הח”כים החרדים, “הוכיחו שהם מנותקים מהעם”. גם הם לא האמינו למה שיצא מפיהם, כי שופטי בג”ץ מעולם לא היו מחוברים יותר לעם, שדי נמאס לו להמשיך לשגר את בניו ובנותיו לצה”ל, בעוד ממול הולך וגדל הגוש של אלה שנהרגים באוהלה של תורה.
אחרי שאמרנו את כל זה, פרופורציות: זו אינה רעידת אדמה פוליטית, בשלב הזה. אני מניח שלשרת המשפטים איילת שקד, שמעוניינת להאריך את חיי הממשלה הנוכחית כמה שיותר, יש כבר הצעת חוק חלופית שתעבור את בג”ץ. נניח, משהו בסגנון הצעת החוק שהגישה בעצמה בקדנציה הקודמת, שלפיה ייקבעו מכסות גיוס ואם החרדים לא יעמדו בהן, רק אחרי 5 שנים תהיה התערבות מדינתית.
אנרגיה לבחירות אין כמעט לאף אחד כרגע. לא לחרדים, שלא ימצאו בחיים ממשלה טובה יותר, לא לבנט ולשקד שנהנים מכל רגע, לא לליברמן שמהופנט במשרד הביטחון וגם לא לכחלון שמולחם למשרד האוצר. היחיד שעוד עלול לנצל את הרגע הזה כדי לקמבן איכשהו בחירות, הוא בנימין נתניהו. הסיבה שלו אחרת לגמרי. לא בית המשפט טורד אותו כרגע, אלא המשטרה. השאלה היא, אם ימצא שותפים למטרה זו. כרגע, כנראה שלא.