פרופורציות הן לא הצד החזק של בני ישראל. טבעי שאנשים שחיים תחת איום השמדה מוצאים דחוף נושא אחר כדי לקבל ממנו חרדות. נכון שיש כמה פרשות מדאיגות על השולחן, ושחיתות שלטונית היא נושא רציני ומסוכן, אבל השולחן שמושך חלק מוגזם מתשומת הלב שלנו כרגע הוא שולחן האוכל של רעיית ראש הממשלה. מי שלא מזדעזע מכך מספיק רואה עצמו כמנותק מהחברה, ולכן נרשם מיד לקורס הזדעזעות מוגברת חמש יחידות.
"שלום, כאן נרשמים לסדנת הזעזוע?" "מצטערים, אנחנו מלאים. יש רשימת המתנה". "אני חייב. מהבוקר אומרים ברדיו שעלי להזדעזע כי שרה הזמינה ארוחות, בערב ראיתי פרטים בסקירה על כך בטלוויזיה, ולא הזדעזעתי. אני חייב ללמוד איך. אם לא אביע זעזוע באופן אמין, יחרימו אותי, יפטרו אותי, ידיחו אותי מהלשכה של המקצוע שלי ויבטלו את התואר שלי".
שיחות כאלה מתקיימות בדמיוני יום־יום ברחבי הארץ, ואז אני נזכר בסרט בדיוק על הנושא הזה: ארוחות בבית ראש מדינה. מדובר ב"הטבחית של הנשיא", סרט צרפתי שהוקרן בארץ לפני ארבע שנים בערך, זאת אומרת די חדש. לפני ראש השנה וגם בחופשת החג שווה לצפות בו (בקלות: הוא מוצע ב"וואלה VOD" בחינם, אם יש לכם סבלנות לפרסומות). גם כי הוא אקטואלי בימי חמגשיות אלה, וגם כי זה סרט כיפי ומוסיף דעת.
הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של הטבחית הפרטית של נשיא צרפת מיטראן. שמה בסרט הוא הורטנס לבורי, טבחית מכפר קטן בדורדון. יום אחד מגיעה אליה מכונית של נציג רשמי, היא לא יודעת מדוע ואל מי היא מוזמנת. האיש שבא לקחת אותה גם מרים טלפון כדי שיעצרו את הרכבת לפריז עד שהיא תעלה לרכבת. תארו לעצמכם איזו שערורייה הייתה קמה בארץ אם איש לשכה של ביבי היה עושה דבר כזה.
בסופו של דבר, היא נדהמת לגלות שנשיא צרפת (המקביל לראש הממשלה בישראל מבחינת היותו ראש המדינה בפועל) מבקש למנותה לשפית הפרטית שלו. הוא אוהב את האוכל שלה. אומנם יש מטבח מאורגן וגם שף בארמון האליזה שבו הנשיא גר וסועד, ובו הרבה עובדים ועוזרי שף, אבל זה לא מספיק טעים לנשיא. הוא רוצה את הורטנס. ובכן, מקימים לה מטבח נוסף ליד, נותנים לה סו־שף שהוא גם קונדיטור וכמובן יועצת יין, והיא מכינה את הארוחות הקטנות והמובחרות יותר לנשיא ולאורחיו. קשר אישי מיוחד נרקם בין השניים. הוצאות? הצחקתם את צרפת כולה. בקטע מן הסרט מציגים אפילו איך שליח מיוחד מגיע אליה הביתה בשלוש לפנות בוקר להעיר אותה, כי הנשיא והפמליה ממריאים לטיסה, והיא חייבת להכין להם סנדוויצ’ים משולשים קטנים לדרך. התעמרות? בסרט זה מוצג כאילו בצרפתית פירוש הדבר הוא מחמאה לטבחית.
בכלל, נשיא צרפת, וגם שליטי מדינות אחרות באירופה, גרים בארמונות שרק התקציב השנתי של חידוש צבע הזהב שעל קישוטי הדלתות שלהם היה מספיק לתמיכה לכל הנכים בארץ, שלא לדבר על תקציבי תחזוקה של מעונות שליטים ערבים או אפריקאים עם תל”ג שלא מתקרב לזה של ישראל. זה לא המטבח למעלה או המטבח למטה של מעון ראש ממשלתנו ורעייתו.
הסרט כולו אהדה לנשיא ולשפית שלו. רגע שיא ביחסים שלהם הוא התמונה שבה הנשיא יורד אליה למטבח בלילה, והיא עושה לו פרוסת לחם שעליה פרוסות דקות של כמהין. זו פרוסת לחם אחת שעולה לדעתי יותר מארוחה מוזמנת מ"מחניודה".
נכון שבאחד מרגעי הסרט, המבוסס כאמור על סיפור אמיתי ועל ספר זיכרונותיה של הטבחית, שואל הממונה על ההוצאות את השפית על החשבונות של הארוחות. "גברתי, צריך להוריד את המחיר. ארוחה שלך עולה פי שלושה יותר מאשר ארוחה של המטבח הראשי", הוא מעיר, אבל היא עונה לנודניק חסר הנשמה: "ספקי הירקות שלי מגדלים ירקות שכבר נשכחו. יש לזה מחיר". הוא שואל אותה על כרטיסי הרכבת שאת מחירם הוא נדרש לשלם. מי שמכיר את גודלה של צרפת, יודע שמחיר כרטיס כזה יכול להיות מקביל לטיסה פנימית לאילת. היא עונה שהיא נסעה כדי להביא לארוחת ערב פטריות פורצ'יני שנקטפו בבוקר ביער רחוק. הפקיד הקטנוני רק מעיר: "האליזה אינו סוכנות נסיעות". אבל הוא כבר הפסיד.
צרפת אינה ישראל. נוהל תקין צריך להיות, אבל גם גמישות ופרופורציות הן דבר חשוב בחיים. טוב, שנה טובה. מה נאחל? שתהיה שנת שלום והרחבת הגבולות.