1 בילדותי אהבתי את הימים הנוראים ולא מצאתי בהם שום דבר נורא. ההכנות לראש השנה, הקניות בשוק התקווה, ריח התבשילים, ההתארגנות המשפחתית - היכן ועם מי חוגגים - וכמובן ערב החג, הסעודה אצל סבתא ברחוב יסוד המעלה פינת לוינסקי ובעיקר המעודה, תבשיל סורי (מעין חמין משודרג בסגנון דמשק), שאותו אהבתי עד מאוד, וכמובן הקובה. למוחרת הייתי הולך עם אבא ז"ל לבית הכנסת "אוהל מועד" של הקהילה הסורית, שניהל אז הרב עובדיה יוסף, רבה של תל אביב.



התחביב של אבא היה לתפוס אותי במקום הלא נכון בעמוד התפילה, בוהה באוויר. אהבתי את ברכת הכוהנים ואת הזמירות שעד היום אני מכיר בעל פה, ואת יום הכיפורים - יום השואה של התרנגולות שהובלו בשיירות לכפרות מהשוק אל השוחט. היינו הולכים לסבתא שפרה בסמטה ברחוב חפר בשוק לקבל שוקולד וברכות, ואז לשקט של יום הכיפורים ולתחרות מי יצליח לצום עד הסוף. עד שנשמעה האזעקה בצוהרי יום הכיפורים ההוא ולקחו את אבא למילואים. וכך, שנה אחר שנה, עם אבא בבית הכנסת, כשאמא משגיחה עלינו מעזרת הנשים.



2 שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון שולח לנו בכל שבוע בוואטסאפ ממתק לשבת, מלא דברי קודש וחוכמה. לפני כמה שבועות הוא כתב שאסור לשכוח את הריח של אבא. התרגשתי וקראתי שוב ושוב, ואז עלה באפי ריח הזיעה של אבא שלי, שלו חיכיתי בכל יום כשחזר מהעבודה הקשה בסולל בונה, תולה במרפסת את בגדיו, שספגו זיעה, שמנים, סולר ואבק, וגם את ריח תיק העור שלו, שבו עשו בערבובייה סנדוויץ', פרי, כלי עבודה ומפתחות. אח, איזה ריח משכר זה היה.



כן, על אבא שלי יעקב בניהו ז"ל אני כותב היום. הוא ובני דורו. אבא נולד בשכונת נווה שאנן בשנת 1929, בן בכור לאברהם וצופיה, ונפטר בעקבות ניתוח לפני כ־14 שנה. ערב הניתוח עישנו יחד סיגריה אחרונה ודיברנו בחניה של בית החולים וולפסון. אבא התכונן לניתוח, התקלח והתגלח. הוא לא היה אמור למות ולא נפרדנו מעולם.



אבא למד בבית הספר ביאליק בתל אביב והיה חניך בנוער העובד והלומד. משם הגיע להכשרה בקיבוץ גבעת חיים ובתל יוסף ומשם לפלמ"ח. הוא לחם בקרב על שחרור לוד, שבו גם נפצע ואחר כך בקרבות על מלכיה, שם נמנה עם הגרעין המייסד של הקיבוץ שהיה מושא גאוותו ושאותו נאלץ לעזוב כדי לסייע למשפחתו בתל אביב.



אבא היה איש סולל בונה, טפסן בניין פשוט, עם נשמה ושליחות לבניין המדינה שזה עתה קמה. הוא בנה גשרים למסילת הרכבת לבאר שבע, את המזח בנמל אשדוד, רדינג, בריכות שקיעה במכרות תמנע, שיכונים ועוד, עד שבנה את הבניין מעל המשביר לצרכן בפסז' תמר ברחוב אלנבי בתל אביב, "בית סולל בונה". אבא עבד בקומה הרביעית, ובשל פיגום שכשל, נפל ממנה לקרקע. הוא ניצל בנס, אבל אושפז לשיקום למשך שנה בבית לוינשטיין, לאחר שהושתלו פלטינות בידיו וברגליו.



יעקב בניהו ז"ל. צילום: אלבום משפחתי



3 בבית לוינשטיין אבא למד לרקע בנחושת, לבנות עציצים ועוד, כסוג של ריפוי בעיסוק. פעמיים בשבוע הייתה אמא לוקחת אותי, את אחי רונן ואת אחינו עופר על ידיה, באוטובוס מיד אליהו לתחנה המרכזית, משם כשעה לרעננה ומשם ברגל לבית לוינשטיין. זה היה מסע מפרך.


בכלל, אמא - שתיבדל לחיים ארוכים ומאושרים - הייתה זו שגידלה אותנו, בישלה, גיהצה, הלכה לאסיפות הורים ולקחה לטיפת חלב ולקופות החולים ודאגה לכל מחסורנו.



כשאבא קם מהשיקום, הוא הפך מבונה לסולל. הוא עבר הכשרה לנהיגה במכבש וסלל את הכביש מאילת לשארם א־שייח'. העבודה ארכה שנים. הסוללים לנו במחנה עבודה ויצאו הביתה פעם בשבועיים־שלושה. על האספלט הלוהט, ללא מזגן בלב המדבר, אבא כבש את השממה. אחר כך סלל את כביש מספר 1 לירושלים ואת נתיבי איילון, עד שקיבל שעון זהב מהעבודה ופרש.



4לפני ארבע שנים ביקרתי בסולל בונה וביקשתי שימצאו לי את תיק העובד של אבא. עיינתי בו שוב ושוב וגיליתי אבא שלא הכרתי. מצאתי מכתב נרגש מאוד שבו אבא מבקש ממנהליו חופשה ללא תשלום כדי לעזור לאמו, לאחר שאביו נפטר בפתאומיות והשאיר "קיוסק של גזוז" ברחוב העלייה. אבא ביקש מ"ועד הפועלים היציבים" והקבועים בסולל בונה שלושה חודשי חופשה עד שאחיו ישתחרר מהצבא ויפעיל את הקיוסק, פרנסת המשפחה. במצוקתו, אבא הזכיר להם שפנה כבר לפני שלושה חודשים ועדיין לא קיבל תשובה.



מצאתי בתיק גם הוכחה ללהט לסיים את השיקום מהפציעה ולחזור לעבודה וגם מכתב קצר ולקוני שעליו חתום החבר ב. וורמן, ראש אגף ארגון ומינהל, ובו ברכה עם הגיעו של הבן אבי (אני) למצוות, כולל מתנה - 75 לירות ואישור ליום חופשה לרגל בר המצווה שלי - ועוד ועוד על דרגות והבראה והסתדרות; על ישראל של פעם.



5 החברים הטובים של אבא היו ברוך ויענקלה מהפלמ"ח, הם ובני משפחתם. תקופת ההכשרה בקיבוץ ובפלמ"ח הייתה מרכיב מרכזי בחייו. הקיבוץ פספס אותו והוא את הקיבוץ. הוא שמח כשהלכתי לתנועה ולקיבוץ ואהב לבקר אותי עם אמא בשבתות ובחגים. במידה מסוימת, הגשמתי לו את החלום.



הוא היה מגיע לקיבוץ מוקדם בשבת, מקפיד שלא להעיר אותנו, מנכש עשבים בגינה, מדלל את העצים ומטפח עציצים עד שאקום. הוא אהב את ליל הסדר בקיבוץ, את הטיולים בשדות ובמטעים, וסיפר לי שוב ושוב שהשתתף עם אברהם הרצפלד בעלייה לקרקע לקיבוץ המעפיל. אבא היה פלמ"חניק וקיבוצניק, שנאלץ לחיות בעיר. הוא ואמא שתחיה היו חברים בעמותת הפלמ"ח, ואני גאה להיות בנם.



יעקב בניהו ז"ל. צילום: מתוך האלבום המשפחתי




6 אבא הסכים לממן לי רישיון נהיגה רק אם אעשה טסט על משאית - "שיהיה לך מקצוע, שלא תצא כמוני", אמר. נשברתי. הוא רצה שאעבוד באגד או בחברת החשמל ("תראה איזה קייטנות הם עושים לילדים"). כשאמרתי שאני כתב צבאי ב"על המשמר" והראיתי לו בגאווה תעודת עיתונאי, הוא שאל: "מה פה העבודה?". כשהשווצתי בכך שאני יועץ של ראש הממשלה יצחק רבין, הוא נעץ בי עיניים ושאל: "יצחק רבין צריך את העצות שלך?".

לאט־לאט הוא הבין שיש לי מקצוע מכובד. ללשכתי בגלי צה"ל בקומה האחרונה בבניין הישן הוא עלה לאט־לאט, מלא נחת. הוא נפטר כשהייתי מפקד התחנה ולא זכה לראות אותי במדים כדובר צה"ל בדרגת תא"ל, גם לא את ביתי וגינתי רוויית העצים והשתילים בקיבוץ המופרט. אילו היה רואה, ודאי חייו היו אורכים.

7 כשהייתי יועצו של שר הביטחון והכרתי את אגף השיקום, שאלתי את אבא מדוע אינו מגיש תביעה לנכות על הפציעה ברגל במלחמת השחרור. סיפרתי לו שאריק שרון הגיש תביעה על פציעה בקרב לטרון. אבא ביטל את הצעתי במחי יד ואמר: "חלק מהחברים שלי נהרגו, חלק נפצעו קשה, אני חי וזה מספיק, לא צריך יותר".

אבא נסע רוב ימיו על אופני עבודה גדולים ומגושמים, וזה הספיק לו. לעבודה, לחברים ובעיקר לשוק, עם שני סלים תלויים בכל צד של הכידון, אבטיח על הסבל ואני על הרמה. את המכונית הראשונה הכרחתי אותו לקנות כשהתגייסתי לקבע, ואת הנסיעה הראשונה שלו ושל אמא לחו"ל (למצרים) ארגנתי לאחר ששלחתי מקדמה והכרחתי אותו לנסוע. כשאמרתי שאני הולך לסרט, הוא הציג לי את הסרטים בטלוויזיה ותהה לאן יש לי ללכת. כשאמרתי שאני הולך למסעדה, הוא נעלב ופתח את הסירים והתבניות שאמא הכינה. כשאמרתי שאגיע במונית, הוא ראה בזה כפירה, כמו לאכול נקניק ללא לחם. זה היה אבא שלי ז"ל.

8 אני כותב בין ראש השנה ליום הכיפורים על אבא שלי יעקב בניהו ז"ל, בן 73 במותו, שהיה חסר לי השבוע, כשהובלתי לחופה את נכדו הראשון שהתחתן, את בני בכורי אורי. אני כותב עליו, אבל מתכוון לכל בני דורו, מייסדי המדינה, בוניה ומגיניה, שעבדו קשה, הגנו בגופם, בנו וסללו והעריצו את בן־גוריון, את בגין, את ההסתדרות ואת צה"ל. על קברו חרטתי: "לוחם פלמ"ח, בונה הארץ ואוהב אדם". יהי זכרו ברוך.
גמר חתימה טובה ושנה טובה.

[email protected]