דרושה תוכנית שיקום: השקט בגבול הצפון שברירי למדי

1. שנה הלכה, שנה באה, וראש הממשלה שוב מרים כפיו לעבר איראן. עוד נאום בעצרת כללית של האו"ם ועוד פגישה עם נשיא ארה"ב, ושוב איראן על ראש שמחתו של בנימין נתניהו. כמו קאטו הזקן הוא חוזר שוב ושוב על כך שצריך לשנות לחומרה את הסכם הגרעין, ואם איראן תסרב, על העולם להשית עליה משטר סנקציות חריף מקודמו. זוהי אסטרטגיית־העל שלו.

ההסכם, שלו שותפות חמש המעצמות הקבועות במועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת) וגרמניה, נחתם ביולי 2015 לעשר שנים. ייחודו בכך שבעידן של אי־הסכמות והתחדשות מוקדי החיכוך בין רוסיה לארה"ב ובין סין לארה"ב - ראו המשבר בקוריאה הצפונית ומלחמת האזרחים בסוריה - הצליחו המעצמות להגיע להסכמה.

בשל כך, מדובר בהסכם של פשרה. ההסכם הרחיק את איראן מיכולת הרכבת נשק גרעיני משלושה חודשים לשנה. היא אינה מייצרת אורניום מועשר ברמה של יותר מ־5% (לפצצה דרושה העשרה של 90% לפחות), הכמות שמותר לה להעשיר מוגבלת, והיא הפסיקה את בניית הכור לייצור פלוטוניום ואטמה אותו בבטון. כפי שמעידים דוחות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ושל מומחים עצמאיים, איראן שומרת על מה שהתחייבה עליו ומקפידה על ביצוע רוב רובו של ההסכם.

עם זאת, ההסכם אינו מושלם, ויש בו בהחלט חורים. הפיקוח על אתרי הגרעין אינו חודרני מספיק. לפקחי סבא"א אין גישה לבסיסי צבא שקיים לגביהם חשד כי מתבצעת בהם פעילות אסורה של מחקר ופיתוח. קהילת המודיעין של ישראל - המוסד ואמ"ן - יחד עם ארגונים מקבילים בארה"ב ובמדינות המערב, פוקחים עין ומנסים לגלות כל סטייה והפרה של איראן מההסכם, ולו הקטנה ביותר.

לאחר שהתגרה בממשל אובמה ופעל נגדו בקונגרס, הטיל על עצמו נתניהו דום שתיקה. הוא חרק שיניים ושתק, משום שרצה לקבל מממשל אובמה את הסכם הסיוע הנדיב של 38 מיליארד דולר לעשור (פחות ממה שהיה יכול לקבל אילו לא היה מחציף פנים), וגם כי הבין שאין סיכוי לשנות את ההסכם. אבל לאחרונה, כשהנשיא דונלד טראמפ עצמו החל להרהר בקול רם על אפשרות לדרוש תיקון של ההסכם, קפץ ראש הממשלה על ההזדמנות. בשיחתם השבוע הוא ניסה לדרבן את טראמפ להקשיח את עמדתו.

על הנשיא להחליט עד 15 באוקטובר אם איראן הפרה את ההסכם. אם יגיע למסקנה כזו, הוא יפנה לסנאט, וזה יוכל לחדש את הסנקציות בתוך 60 יום. עמדתו של הנשיא ברורה, אך את צעדיו, כמו תמיד, קשה לחזות. לאחרונה הצהיר: "אתם תראו מה אני הולך לעשות באוקטובר, עסקת איראן היא אחד הדילים הגרועים ביותר שראיתי בימי חיי". טראמפ חיבר את הספר "אומנות העסקה", אף שכידוע, לא מעט מהעסקאות שביצע לא היו מוצלחות במיוחד והובילו אותו לפשיטות רגל.

בישראל יש פער בין עמדת הדרג המדיני (נתניהו, שנתמך בידי שר הביטחון אביגדור ליברמן, שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ ושר החינוך נפתלי בנט) לעמדות הדרג הביטחוני, אם כי קשה לדבר על הדרג הביטחוני כעל מקשה אחת. הרמטכ"ל גדי איזנקוט וראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי סבורים כי הסכם חדש עלול להיות גרוע יותר מזה הנוכחי.

ראש המוסד יוסי כהן מציג עמדה שונה, שקרובה יותר לזו של הדרג המדיני. לדעתו, רק עמדה תקיפה כלפי איראן, כולל ביטול ההסכם, תמנע ממנה להפוך לקוריאה הצפונית של המזרח התיכון ולייצר נשק גרעיני. אחרים סבורים כי לחץ כבד ועיצומים חדשים על איראן דווקא ידחקו אותה לפינה, והיא תחזור לשעוט לעבר הפצצה. גם בארה"ב יש הבדלי השקפות בין הנציות של טראמפ לגישה המתונה יותר של שר ההגנה ג'יימס מאטיס, שר החוץ רקס טילרסון ומפקדי הצבא וקהילת המודיעין.

כך או כך, גם אם הממשל ידרוש לתקן את ההסכם או להוסיף לו נספחים, הסיכוי שזה יקרה אינו גבוה. רוסיה, סין ומדינות אירופה מתנגדות לכל שינוי מתוך גישת "אם זה לא שבור, אל תתקן". אם יחליט טראמפ לפרוש מההסכם, יש סיכוי רב ששאר החתומות עליו ימשיכו לכבדו, כפי שקרה לאחר פרישת ארה"ב מהסכם האקלים. אבל ברור שעוד קונצנזוס גלובלי יישבר ויחליש עוד יותר את המערכת הבינלאומית.

ויש תרחיש מסוכן עוד יותר, גם אם קלוש, שמפניו ישראל צריכה לחשוש יותר מאשר מההסכם הנוכחי. איראן לא פראיירית. אם ארה"ב והמעצמות ינסו לכפות עליה שינוי, היא עלולה לשבור את הכלים ולהודיע שהיא פורשת מההסכם. גם באיראן יש נצים שלא רוצים בהסכם ומאוכזבים מפירותיו הכלכליים.

במקרה כזה נחזור לנקודת המוצא של לפני שלוש־ארבע שנים, עם איומים ורוחות מלחמה, בהבדל אחד: איראן תמשיך לפתח תוכנית גרעין צבאית, אך אולי תגיע למסקנה שכדאי לה הפעם לפרוץ אל הפצצה ולהפוך לחברה במועדון הנשק הגרעיני. הפיתוי האיראני לעשות זאת גדול. בעיניים כלות היא מתבוננת בקוריאה הצפונית, שבחסות המטרייה הגרעינית שלה מצפצפת על העולם.

אבל סביר להניח, כאמור, שטראמפ לא יבטל את ההסכם. יש לו די והותר צרות, והקשב שלו נתון בעיקר לפיונגיאנג.

2. נתניהו ישמח אם יזכה לתמיכת ארה"ב באתגר הנוסף שמציבה איראן לישראל. אם הגרעין האיראני הוא אסטרטגיית־העל של ראש הממשלה, הדרג המדיני והדרג הביטחוני, שיודעים כי שבע וחצי שנים הן לא נצח, הרי שנוכחותה של איראן בסוריה היא סוגיה אסטרטגית בוערת בהרבה. וגם כאן נכונו לישראל חיים לא קלים. ישראל דורשת שבעתיד, כשיושג הסדר מדיני בסוריה, ייסוגו ממנה כל הכוחות הזרים. זו גם דרישת ארה"ב ולכאורה גם רוסיה תומכת בה.

אבל המצב בסוריה, כידוע, מסובך מאוד. הסכם מדיני לסיום המלחמה אינו נראה באופק אף שסיכוייו גוברים. לשם כך צריכים להתמלא לא מעט תנאים. ראשית, הכורדים צריכים למתן את דרישתם לאוטונומיה. בלי הסכמתם, צבא טורקיה, שהקים רצועת ביטחון בסוריה כדי למנוע רצף יבשתי של הכורדים בגבולו, לא יעזוב את המדינה.

אבל לכורדים הסורים יש שני קלפים חזקים. האחד הוא משאל העם, שאף שכל העולם נגדו (למעט ישראל) יתקיים בשבוע הבא בכורדיסטן העיראקית. תכליתו היא השגת רוב לדרישה לעצמאות ולפרישה מהפדרציה העיראקית. תוצאות משאל העם יעניקו רוח גבית לכורדים בסוריה. הקלף השני חשוב אולי עוד יותר: היכולת הצבאית שלהם. המיליציות הכורדיות בעיראק ובעיקר בסוריה היו הכוח הלוחם היעיל והנחוש ביותר שהביס את "המדינה האסלאמית", בגיבוי אווירי ובסיוע של כוחות מיוחדים של ארה"ב והקואליציה הבינלאומית. כדי להשלים את המשימה ולכבוש סופית את א־ראקה, בירת "הח'ליפות", ארה"ב, רוסיה ואסד זקוקים לכורדים.

גם אם זה מסובך מספיק, מאחוריו מסתתר סיבוך נוסף. איראן, על 3,000 "יועציה הצבאיים", 9,000 אנשי המיליציות השיעיות (בעצם שכירי חרב) שגייסה בעיראק, פקיסטן, אפגניסטן ותימן, ו־7,000 לוחמי חיזבאללה, לא תמהר לעזוב את סוריה. בוודאי שהיא לא תעשה זאת רק כי משטר אסד "יבקש" זאת ממנה. לא בטוח כלל שגם אם רוסיה תלחץ על אסד היא תצליח למנוע נוכחות צבאית קבועה של איראן במדינה.

אך עד שיושג הסדר מדיני, מנמיכה ישראל את סף הדרישות שלה ו"מסתפקת" בתביעה שאיראן ושלוחיה יורחקו מגבולה למרחק של 50־60 ק"מ מזרחה וצפונה לכביש סווידה־דמשק. גם זו דרישה שלא פשוט להיענות לה. וגם אם האיראנים והשיעים לסוגיהם לא יחצו את הקו האדום הזה, מה יהיה לגבי הבסיסים שהם מקימים - מודיעין, חיל אוויר ולוגיסטיקה?

לפי שעה אין נוכחות איראנית־שיעית רבה באזור, ונראה שבעניין אסטרטגי זה מצליחה ישראל לשכנע את ארה"ב, את רוסיה ואפילו את אסד. דרישות ישראל מגובות ברמזים שפוטין ואסד מבינים כנראה היטב: יש בכוחנו "להחריב" את פסטיבלי הניצחון של אסד. ישראל יכולה, במישרין ובעקיפין, לחולל צרות ולמנוע מצב שבו ישרור שקט בסוריה.

3. בגבול ישראל־סוריה שורר שקט. בעבר הוא הופר, לרוב כתוצאה מירי בשוגג ("זליגה" בלשון צה"ל), בעיקר של צבא סוריה, ופה ושם של מיליציות מורדים. הניסיון המשמעותי ביותר להצית אש קטנה בגבול היה של איראן (כוח אל־קודס של משמרות המהפכה), חיזבאללה, דרוזים תומכי אסד מהכפר חדר שבחרמון הסורי ופלסטינים משרידי קבוצתו של אחמד ג'יבריל ולבנון. אך תגובה נחושה המיוחסת לצה"ל, מגובה מן הסתם במודיעין איכותי ומדויק, שמה קץ לניסיונות להקמת תשתית טרור בקרבת הגבול. לישראל מיוחס חיסולם של מפקד התשתית ג'יהאד מורניה (הבן של) ושל גנרל איראני בפברואר 2015, ואחר כך של הרוצח הדרוזי־פלסטיני סמיר קונטאר.

ביולי האחרון הכריזו ארה"ב, רוסיה וירדן על הפסקת אש במשולש הגבולות ישראל־ירדן־סוריה. ההסכם הושג בלי מעורבות ישירה של ישראל, אך מסריה הועברו לשתי המעצמות. בהסכם נקבע שחיילי המשטרה הצבאית הרוסית יפקחו על ההסכם. בינתיים הוא מכובד על ידי כל הצדדים - דאעש, אל־קאעידה, ארגוני מורדים אחרים וצבא אסד.

אבל השקט בגבול שברירי למדי. מול דרום הרמה מרוכז כוח של כאלף לוחמי דאעש. עד היום הם לא העזו להתגרות בישראל למעט פעם אחת, ככל הנראה ביוזמת מפקד זוטר, ותגובת צה"ל הייתה כואבת. מאז הם לא חזרו על טעותם. כדי להשיג שקט לאורך זמן צריך לסלק את דאעש מהגבול. אבל מי יעשה זאת? מה עוד שמדובר בעיקר בבני הכפרים באזור ולא יהיה קל לפרוק אותם מנשקם.

באופן מפתיע - ואולי בבלגן הסורי שום דבר אינו מפתיע - סילוק דאעש ושמירה על השקט בגבול הופכים לאינטרס משותף ישראלי־סורי. וכך בשבועות האחרונים מתפתח דיאלוג עקיף בין ירושלים לדמשק שמטרתו לחזק את אונדו"ף - כוח המשקיפים מטעם האו"ם שתפקידו לפקח על יישום הסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין ישראל לסוריה ב־1974 בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

על פי אותו הסכם הוקם בשטח סוריה אזור חיץ לאורך 80 ק"מ, מהחרמון בצפון ועד למשולש הגבולות בדרום. רוחבו נע בין חצי ק"מ ל־10 ק"מ. באזור החיץ פועל מינהל אזרחי סורי. עוד נקבע כי בשתי המדינות יהיו אזורים מדוללי צבא ונשק ברוחב של 25 ק"מ. תפקידו של כוח אונדו"ף לוודא כי שני הצדדים מקיימים את ההסכם. נקודת המעבר היחידה שהייתה פעילה בין המדינות נמצאת במעבר קוניטרה, והיא הופעלה במשותף על ידי צה"ל, אונדו"ף והרשויות הסוריות.

בשיאו מנה הכוח יותר מאלף חיילים ומפקחים ממדינות רבות. אך לאחר פרוץ מלחמת האזרחים במרץ 2011 התקשה כוח אונדו"ף לתפקד והוא דולל. חיילי הכוח נפגעו מקרבות בין צבא סוריה למורדים, וכמה מדינות, בהן אוסטריה, קרואטיה ופולין, חששו לחיי אנשיהן והחזירו אותם הביתה. עשרות חיילים מפיג'י נחטפו בידי אנשי אל־קאעידה ושוחררו רק לאחר שקטאר התערבה ושילמה עבורם כופר. אחר כך חיילים מהפיליפינים שהושמו תחת מצור של אחת מקבוצות המורדים נמלטו מעמדותיהם לשטח ישראל.

וכך למעשה הפך אונדו"ף לכוח שקיים על הנייר. חייליו נטשו את כל עמדותיהם בצד הסורי - פרט לעמדה או שתיים באזור החרמון - ורובם מצאו מקלט בישראל. מכיוון שמעבר הגבול בקוניטרה סגור, כדי להחליף את הכוחות הם נאלצים לעבור מסע של שש־שבע שעות דרך מעבר הגבול בראש הנקרה לביירות, ומשם לרמת הגולן הסורית.

עם זאת, לאורך כל המלחמה הביעו ישראל וסוריה, במיוחד ישראל, רצון להמשיך לשמור על המסגרת השלדית של אונדו"ף, ומועצת הביטחון של האו"ם המשיכה להאריך את המנדט שלו. מספר קטן של חיילים וקציני מטה החלו לחזור לשטח החיץ בסוריה. עתה, עם כינון אזורי הפסקת אש והסיכויים להסדר מדיני כלשהו, פועלת ישראל ביתר שאת להחזרת מעמדו של אונדו"ף.

דיפלומטים של ישראל באו"ם ובמדינות בעולם עושים מאמצים לשכנע מדינות במערב לשלוח כוחות לתגבור אונדו"ף. מפקד אונדו"ף, הגנרל ההודי ג'יי שנקר מנון, ביקר לאחרונה בישראל, נפגש עם קצינים מיחידת קשרי החוץ של צה"ל (קש"ח) ועם נספחים צבאיים של מדינות האיחוד האירופי, וניסה לשכנעם לשלוח חיילים לכוח. במיוחד הוא ביקש שישלחו יחידות מאומנות עם כלי רכב משוריינים, כדי שיוכלו לנוע בבטחה בדרכים ולבצע את משימתם. אחת המדינות שכבר נענתה לבקשה היא פולין, שמתכוונת לשלוח כמה קציני מטה.

אם אכן יצליח אונדו"ף לשקם את יכולותיו, ולו חלקית, אפשר יהיה לומר כי גם אם ישראל מתקשה להשיג את יעדיה האסטרטגיים, לפחות ברמה הטקטית נרשמת התקדמות קלה.