מעטות הן הפרשיות המתחילות בקול תרועה רמה ומסתיימות בקול תרועה רמה אף יותר. כזו היא פרשת אלאור אזריה, שהסתיימה היום (רביעי), כנראה סופית, ברעש מחריש אוזניים בדמות החלטה אומללה של הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, לקצר בצורה משמעותית את תקופת מאסרו של מחסל המחבל בחברון.
בהחלטתו זו הפך הרמטכ"ל את המשמעת הצבאית ואת פקודות הצבא לקרקס, ובכך תרם את תרומתו הצנועה לפסק הדין האומלל של שופטי בית הדין הצבאי עטורי הדרגות הבכירות, שביד אחת מוטטו את קו ההגנה המביש של אזריה במהלך ההצגה הגרוטסקית שכפה על אזרחי ישראל, וביד השנייה גזרו עליו עונש שהתואר "מגוחך" עושה עמו חסד. חמור שדווקא הרמטכ"ל נתן היום ידו להחלטה שהיא בבחינת מכה ערכית קשה לצה"ל ולכבוד שאמורים חיילים, ובעיקר לוחמים, לייחס לפקודותיו.
מלבד ההתרסה החריפה כנגד רוח הצבא, גרמה לי פרשת אזריה צער רב כי היא הפכה לפרשה של ימין ושמאל, ובשל כך אומר: אני איש ימין מובהק. חלק ממשפחתי נרצחה במאורעות תרפ"ט והיה לי הכבוד לשרת בחברון כ-100 ימי מילואים (אומדן זהיר) מתוך ה-620 שעשיתי בכלל בשנים 1988- 2014.
ואולם, כאשר ראיתי את סרט הווידאו המנציח את חיסול המחבל ע"י אזריה תפסתי את ראשי בידיי ולא האמנתי שיש בצה"ל מי שיעז לנעוץ כדור בראשו של מחבל, בניגוד לכל פקודה וללא כל קשר לפעולה מבצעית כלשהי.
הפעילות בשטחים, ולפעמים גם באימונים, מביאה לוחמים לבצע מעשים שלפעמים אינם עומדים במבחן הקוד האתי, וזה מובן וצפוי, אבל אזריה – שאין לי שום כוונה להגן על המחבל שחיסל, כי טוב שחוסל, וחבל שלא חוסל במהלך ההיתקלות עמו, ועל כך צריכה הייתה להתקיים חקירה והיו צריכים להיענש לובשי מדים – לא הביע חרטה על התנהגותו.
ההפך הוא הנכון, הוא הפך את משפטו, בעצה אחת עם עורכי דינו, למופע סר טעם במיוחד של חוסר יכולת לקבל על עצמו אחריות על מעשהו החריג והחמור. במופע המתגלגל של אזריה כיכבה שרשרת ארוכה של מפקדים שאמורים היו לתת את הדין על כך שהלוחם ירה כדור בראשו של הרוצח הערבי התורן בלי שום סיבה מבצעית נראית לעין, וזאת ללא שום חרטה מצדו, שהייתה האופציה היחידה בה צריך לבחור לובש מדים נורמלי ואחראי נוכח מעשהו.
הרמטכ"ל, שאני מקווה שמכין את צה"ל להופעות מכובדות יותר בשדה הקרב ממה שראינו ב-2006 וב-2014, נחל בהחלטתו מהיום כישלון חרוץ בשדה הקרב הערכי. עצוב במיוחד לראות אותו מצד אחד מתריס נגד אזרחי ישראל על שהם "מרוקנים מחסניות" על מחבלים ומחבלות בזמן אמתי – וזאת נוכח סכנת חיים ברורה ומידית, משל היה מחבר הקוד האתי של האסתטיקה של החיסול – ומצד שני מקל בעונשו של מי שדרך ברגל גסה על פקודות הצבא.
בין לבין, החריש איזנקוט נוכח השיעור בהיסטוריה שנתן סגנו המוזר לאומה כאשר סיפר לאזרחי ישראל שהם חיים, למעשה, בגרמניה של שנות ה-30. 52 שנים אני חי בארץ הזו ואני מתקשה להבין המון דברים שמתרחשים פה, אבל אחרי הכול, ולמרות הכול, יש לנו צבא אחד ומדינה מעוררת השראה, ולכן צריך לשמור עליהם מכל משמר, צבאית וערכית. גמר חתימה טובה.