שלשום ציינתי חמש שנות ניקיון. כך, בחמש מילים, אני מסכם את אחד מההישגים החשובים בחיי, ההצלחה להציל אותם, רק להיום, כמובן. אהרל'ה אמר לי השבוע שלפחות 60% מההישג זה בזכותי, אמרתי לו שאין לו מושג, כי הוא לא יודע מה זה להיות מכור. 100% אשראי זה המעטפת, הסביבה התומכת: משפחה, בנות שהוכיחו חוזק פנימי עצום, אישה שתמיד שם בשבילי, חברים שהשקיעו בי הון של כסף וים של זמן - לי היה רק הרצון לא לאכזב את כולם - כי אחרי כל כך הרבה שנים של התפרעות, היה ברור שזה הצ'אנס האחרון שהם נותנים לי.



12 באוקטובר 2012 היה בשבת. התגלגלתי במיטה בחדר 808 במלון הדירות "מנדרין", בחוף הצוק בתל אביב. היו לי כאבים עצומים בכל הגוף, וניסיתי למצוא תנוחה ללא סבל. יומיים לפני כן הותקפתי במכונית. זכוכיות בעיניים, סדקים בלסת ובצלעות, ואוזן שפלסטיקאי איחה לראש במיומנות באיכילוב. והכי גרוע היה שלא היה לי חומר לסדר את הראש, לקבל דקה ללא כאב.



לא ידעתי שמסביב החלה התארגנות שקטה של החבר'ה, שהיו המומים מההתפתחויות. ילד מקסים, בן של חבר קרוב, שהכרתי בהיותו בן 10 ובגר להיות רופא מומחה לפסיכיאטריה (ובמקביל דוקטור למדעי החיים), הגיע אלי לדירה ושאל מה קורה איתי. בקושי רב עמדתי על הרגליים, ואמרתי לו שהכל בסדר, ותודה על הביקור. הוא לא בחור גדול, הדוקטור, 1.70 מ' בלחץ. הוא עמד מולי, הביט לי בעיניים, ובאצבע דחף אותי חזרה למיטה. "קוף, אתה בא איתי לבית חולים. אתה יכול לבוא איתי בטוב, או שאני מזעיק סיוע, וזה יהיה ברע. אבל אני לא עוזב כאן בלעדיך. תחליט עכשיו איך אתה רוצה שזה יהיה".


לא האמנתי שהוא מדבר אלי כך. הרי הרצנו שטויות ביחד אחרי שסיים את השירות הצבאי. שתינו ועישנו ב"בארבי". מה זה הדיבור הזה? אמרתי לו שיתפייד כל עוד אני עדין איתו. אבל הוא כבר תיאם טלפונית את ההגעה לגהה, וארז לי תיק. "בוא, ואל תנסה עלי שום תרגיל, קוף, אתה לא במצב", אמר, "מחכים לנו למטה".



# # #



מריומה ודאפ באמת חיכו. מהנסיעה אני זוכר שקט, ניסיון להבין את המצב, בעוד הן מדברות אלי, והדוקטור מדבר עם מישהו עם ים של מושגים בלטינית. רמבו כבר חיכה שם, ליד המיון, ואמרתי לעצמי שהראש עובד בסדר, כי זכרתי שזה יום הולדתו. הקליטה הייתה מהירה והובילו אותי למחלקה הסגורה. רופא ואח הרכיבו לי עירויים כדי לייצב את המדדים, שהיו לא משהו. נרדמתי, רק כדי להתעורר לפצצה בפנים, וחניקה עם הכרית, כששניים לוחשים לי באוזן: "איפה הסיגריות שלך?". הם לקחו שתי חפיסות מהמגירה. אגב, חמש שנים הסתובבתי עם הכאב מהברך בלסת, עד שתיקנו לי בקיץ האחרון את הנזק מהלילה ההוא.



לא היה קל שם. ההישרדות בסגורה גרועה מכלא, כי קשה לדעת מתי מישהו או מישהי מהחולים יתפרעו עליך, סתם בגלל סיגריה, שהיא המטבע היחיד שם. החברים וכיפוש היו שם כל היום במשמרות, חלקם כמה פעמים ביום, אבל הצליל של הדלת החשמלית, כשבאים והולכים, נצור לי בראש, לתמיד.


הסתגלתי לסביבה מהר, בחדר היו איתי שני עצירים בהסתכלות, שהיו זומבים יותר ממני בגלל התרופות שהוזרקו להם. מדי כמה שעות אפשר היה לראות את אור השמש, בחצר הסגורה. ניצלתי את המתנה הזו, ואחרי שהצוות הפנים שלא אחתוך לעצמי את הגרון, אפשרו לי גם להישאר לבד עם חברים יותר זמן בחוץ.



אני זוכר שמות של חולים. במהלך חמש השנים האחרונות גם הזדמן לי לפגוש כמה מהם בחוץ, והם נורמליים לגמרי, עד שמגיע ההתקף כמובן. מי שלא חווה, לא יבין את ההבדל. אחרי תשעה ימים העבירו אותי למחלקה הפתוחה. זה כבר היה כיף יחסי. דשא, קפיטריה שמאפשרת לדפוק ארבעה טוויסטים במכה כדי לשפר את רמת הסרוטונין בראש, וכמובן עשרות מ"ג של ואליום לסוגיו, ארבע פעמים ביום, מה שמאפשר לרחף נמוך. החברים שלי כבר תקשרו עם החולים ומשפחותיהם, והיה צו 8 קבוע: כולם מגיעים עם סיגריות ואוכל של אהרל'ה או שושי מפרדס כץ, כיפוש מגיעה בבוקר ואחר הצוהריים, ונשארת עד לנעילה בתשע.



# # #



במקביל חיפשו בשבילי מרכז גמילה סגור. הם מצאו את אלכס ביאלוסטיצקי מ"אחווה" באלפי מנשה. בדיעבד נודע לי שהם ביקרו גם במרכז בהרצליה פיתוח, עם בריכה ופינוקים, אבל מריומה ודאפ פסקו שזה קרוב מדי לעיר, ובתוך יומיים - גג שלושה - אני מתארגן שם, משאיר אוויר חם ומתפייד לכייף. רמבו ורוברט אמרו להן רק "נכון", כי לא מתווכחים עם דאפ כשהיא ב"זון". ז'תומרת אם אתה יודע מה טוב בשבילך.



אז ב־14 בנובמבר הגעתי לאלכס. הוא קלט אותי עם פוקצ'ה של זעתר, בירר אם השארתי את הפוזה מחוץ למתחם, ושיכן אותי עם מיקאל בחדר. הוא היה בחור מקסים, צייר ושוקולטייר צרפתי, שנפל לסם ועבר תאונת דרכים בבורדו שהותירה אותו מפורק. משפחתו מצרפת שיכנה אותו אצל אלכס, שישקם אותו לאט.



צילום אילוסטרציה: אינגאימג'



לאלכס, ענק בגובה 2 מ' עם קוקו של שיער שיבה, ימאי בעברו, יש מבטא סלבי חזק, על אף שנולד וגדל בחיפה. אולי בגלל אמו שדיברה איתו רק בפולנית. אחרי עשרות שנים של שימוש בהרואין ואלכוהול הוא ואשתו לוריס נגמלו. היא נגמלה ראשונה, ואילצה גם אותו כתנאי להמשך הזוגיות. שניהם ויתרו על העיסוק הקודם שלהם, והתמקצעו בגמילה, והם יודעים לעבוד.



"תקשיב לי, רוני", הוא אמר ברייש הגרונית המתגלגלת שלו, "למיקאל יש קתטר. בלילה הוא משתין בשקית. אתה מתעורר כל ארבע שעות, לבדוק שהשקית חמה. זה אומר שהאידיוט שלנו חי. אם השקית קרה, זה לא טוב, אבל כבר לא צריך למהר. אז אני אורז אותו בפלסטיק ושולח למשפחת הצפרדעים שלו בפריז. הבנת?"



תגיד, אתה אמיתי? מה, תפסת ממני אחות רחמנייה? "ררררוני, כאן עושים מה שאלכס אומר. זה קל לכולם, קל לך וקל לי. טוב, תן לי את כל הוואליום והתרופות שגנבת מגהה. נו, מהר, לפני שאני מוצא לבד. ואני מוצא, ררררוני, אני תמיד מוצא. מה שעוד לא למדת בהכנת 'זולות', אני כבר שכחתי. כנס לאמבטיה, מים פושרים וקצף. אל תחשוב לצאת עד שאני אגיד לך. אני רואה לך בעיניים, שאתה מנסה ללמוד אותי מהר - תוותר. אל תענה לי, אני רואה הכל".



אחרי חמישה ימים התנקיתי פיזית מהצורך. כיפוש הייתה חייבת לנסוע לחו"ל, אז בחופשה הראשונה הייתי אצל הבנות בבית של הסוהרת. ההנחיות היו חד־משמעיות: אסור לי להיות לבד. שלושתן לא הורידו ממני את העיניים. אפילו לפגישות של ה־na בגן דבורה הן הלכו איתי והמתינו בגינה. לא היה לי כוח להתווכח, ידעתי שבגלל הפאניקה מסביב, חבל"ז.



# # #



השגרה העיקה. אלכס דרש שאשנה כיוון בחיים, שאתחיל כמוכר בחנות של סטימצקי. הבטתי בו כמו על עב"ם. הבנאדם לא הבין שיש חובות לשלם, שאם לא אחזור לעבוד לא יהיה ממה לשלם, וחשוב לא פחות - שהעבודה שלי חשובה, לפחות לי. אחרי 14 שבועות אצלו חזרתי לכיפוש, שהייתה בטוחה שפיתחה יכולת בילוש ועיקוב כדי להתמודד עם היצירתיות שלי. נכון שהיא הפתיעה לפעמים, זיהיתי כישרון, אבל אנחנו לא באותה ליגה. כשאני רוצה להיעלם, אין עלי, אני שפיץ בתחומי, בזכות ניסיון של עשרות שנים של העמדת פנים, ילדונת מתוקה שגדלה במושב, זה צ'יפס בשבילי.



כדי לחזור לעבודה במשרה מלאה, נדרשתי לשנה של הסתגלות, שבה לא הייתי על המסך. היה קשה, היו לי שבירות ביני לביני, אבל תמיד הייתה לי האמבטיה, שבה אני יכול לרבוץ גם ארבע שעות. והחשוב ביותר, שמרתי על ניקיון מלא: אין חומרים, אין אלכוהול, אין מכונות של מפעל הפיס, אין בילויים, אין פארטיות. יוצאים לעבודה, ובשמונה חוזרים הביתה.



הבריאות לא הייתה משהו, הגוף עבר יותר מדי טראומות. בין החובות הראשונים לפירעון היה גם אחד לכיפוש: ילד, כי התחייבתי. לפני האשפוז זה היה מצחיק אותי. אני אב לשתי בנות בוגרות, ממצה את החופש הרבה יותר ממה שמותר. אבל היה בה משהו, שעד היום קשה לי להסביר, מעבר למחויבות שלה כלפי. אולי סוג של ניקיון פנימי. היא לא יודעת לשקר. הבטחתי לה לפני הניתוח הראשון באפריל 2013, שאם אני יוצא ממנו בחיים (בסך הכל תיקון מפרק ירך, אבל אני הרי טוטלי) אנחנו מתחתנים, ומביאים ילד. היא לא כל כך האמינה לי, אמרה שהפחד מבית החולים מדבר, וזה לא אני. אבל לא שברתי מילה, ויש לנו גם את גיא.



אלוהים עדי שבשנייה שראיתי את הילד הזה, אמרתי בלבי שהוא שלי, סוג של חיבור שקשה להסביר. המלחמה האדירה שניהלנו על הזכות להיות הוריו רק חיזקה את הקשר בינינו. ידעתי שאני חייב להיות בשיאי כדי להתמקד במטרה. היו יותר מדי כשלים בגלל הבירוקרטיה. יותר מדי זמן של חיבוטי נפש ביני לביני, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. ואין אמצעי שלא הפעלתי כדי להצליח במשימה, ואולי מישהו למעלה זיכה אותי בסוג של נס מבחינתי.


בתפילת השלווה, שהיא שומר מסך אצלי, ואני בוהה בה מדי יום, ועדיין איני זוכר אותה בעל פה, אנחנו מתפללים לכוח עליון, שיתווה לנו את הדרך. לא מדובר בתפילה דתית, אלא בהכרה פשוטה שלבד זה קשה, על גבול הבלתי אפשרי. שיעור ההצלחה בגמילה מהתמכרויות בעולם עומד יציב על 5%, והספירה מתחילה אחרי שנה של ניקיון. ב־na מעניקים מחזיק מפתחות לציון שנה, שעליו כתוב: "ניקיון ושלווה במשך שנה".



החפץ הזה צמוד אלי כבר ארבע שנים. יש גם אחד לציון שנתיים, אבל לא הלכתי לקחת. ישנם מכורים שמוצאים מזור בסצינה הזו, שבה מברכים כל אחד: הם מקבלים אהבה, והם צריכים את החיזוק הזה, אפילו יותר מפעם אחת ביום. הטקסיות והממסד בפגישות לא עשו לי טוב. לא תמיד האמנתי לדוברים, למסרים. אני, שמתפרנס ממילים, מהטון שבו הן נאמרות, משפת הגוף של הדובר/ת, מהמחוות הקטנות שלעתים מתבצעות בהיסח הדעת אצלם ואצלן, רק שכנעו אותי שזה לא בשבילי. לכל קבוצה ב־na יש מצפון, ועוד בעלי תפקידים, בהתנדבות כמובן. אז אני פיתחתי לי שיטה משלי. מיניתי לי תומכים, בלי שיידעו שהם משמשים בתפקיד. עליהם אני יכול ליפול בכל זמן ביום, כשאני מרגיש שאני מתחיל לאבד את זה, כשהדודא מטפסת לך מהעורף לפה, כשהלשון בתחושת יובש נוראי, וכולך רק ממוקד בתחושה של "לשבור אותה קומפלט, לא משנה מה".



אז אני מתקשר לרוברט, שתמיד נשמע מנומנם, ורק אומר: "שיהיה ברור. אני לא בא לגהה, ולא קונה יותר סיגריות"; או שאני הולך לאהרל'ה, אומר לו שאני בטירוף. אז הוא מגיב: "טירוף, הא? שב פה, בנזונה, אל תזוז מכאן. מה אתה רוצה לאכול? קופל'ה, אם אתה זז מפה, אני הורג אותך, חתיכת אפס, סמרטוט רצפה שכמוך"; ואם טעטע לא עסוק באותו יום בלימוד תורה, או בפיקוח על העבריינים שהוא משקם בישיבה, הוא תמיד יהיה שם אצל אהרל'ה, כדי לומר מילה טובה של עידוד, כמו: "בוא פה, שב לידי. אתה רוצה שנשבור לך את הידיים והרגליים?"; אפילו פולו הרומני תמיד מוכן לעזור. "זה כלום, קוף, אז בא לך להתפרע, אז מה? בא לך. אתה יודע כמה פעמים ביום בא לי להרוג מישהו? אז מה, אני הורג? עובר לי. יעבור גם לך", הוא אומר; ובני שכל היום עובד, מצאת החמה עד צאת הנשמה, אומר: "לך תקנה לך משהו. כשאני משתגע, מיד אני יוצא לקניות. זה מרגיע אותי"; ברזי חזק בדמיון מודרך: "כן, בטח, סרווטקה, להתפרע זה הכי טוב. אני מניח שאנחנו מתגעגעים לגהה, נכון? יופי, לך על זה".



את דאפ איני מטריד יתר על המידה. אני פוחד ממנה, כי כשאני מתקשר, היא מיד נכנסת למוד של ריי דונובן. "כן, קוף. משהו חשוב? עשית משהו למישהו? מישהו מהבוסים כבר אמור להתקשר אלי? תכין אותי, תן לי רקע. אני הרי יודעת שאתה לא אשם, אתה אף פעם לא אשם, רק שאדע מה לומר".


דאפ, עוד לא קרה כלום, אני בשיגעון.



"טובבב, תיזהר ממני. תירגע ומיד". למריומה לא מומלץ להתקשר במקרים כאלה, כי היא מיד מתקשרת לדאפ וגם לרמבו, ופותחת חמ"ל. ואז רמבו שואל איפה אני, ואומר שחשוב שניפגש. ואז הוא מספר לי את הסינופסיס של סרט האימה שהוא כבר רואה בראש. והוא כבר מביים את הסצינה. הוא אומנם צוחק, אבל זה נשמע רע.



# # #



על כיפוש אני לא אוהב להעיק. אני גם מודע לדרך הפעולה שלה בסיום השיחה. היא מיד מתקשרת לדאפ, מריומה ורמבו. ו־20 דקות אחרי כן היא תתקשר אלי לשאול מה נשמע, ותשאל כבדרך אגב, "אתה בסדר, מאמי? נרגעת? תגיד, מתי דיברת עם אלכס? אתה לא מתגעגע אליו? אולי הוא מתגעגע אליך? דבר איתו, מזמן לא נפגשתם".



אני לא צריך להתקשר אליו, כי אני יודע שבתוך כמה שעות הוא יתקשר אלי, וישאל מה קורה, ולמה איני מגיע לבקר אותו. ואז אני אומר לו: אלכס, תתחיל מהסוף. כיפוש דיברה איתך, נכון? "כן, היא התקשרה ואמרה שאתה לא משהו", הוא מודה, "אני יודע שזה חולף, אבל היא לא מבינה אותנו, אותי ואותך. תבוא אצלי, נאכל משהו ונדבר קצת על החיים. חיבוק".



# # #



זה לא קל להיות סאחי בלטה ולהיזהר מפיתויים. ללכת לאירועים, ולשתות וירג'ין מרי, מיץ עגבניות עם תבלינים, ללא וודקה. ואני בכלל אהבתי ערק, ולא את כל המשקאות המפונפנים. וגם בכימיקלים חיבבתי ממריצים שמכין רוקח מדופלם, ולא איזה טמבל שלמד לבשל חומר ב"שובר שורות".



אבל זה שייך לפעם, אפילו קצת מזמן. אני מודל חדש של עצמי עכשיו, אפילו ירדתי מ־100 ק"ג, אחרי 30 שנה של 135 פלוס. אני נקי, אבל מכור זה לכל החיים, מחלה כרונית. המאבק הוא אורח חיים, ואני גם מביט לאחור, כדי לא לשכוח. מיקאל ז"ל, שותפי לחדר ב"אחווה", נפטר מדום לב בגיל 41, שבוע אחרי שאלכס התיר לו להתגורר בגפו, עם פיקוח צמוד שלו. שני ז"ל, לא עמדה בעומס ובלחצים. היא התאבדה בגיל 28.



לפני חמש שנים, פחות 31 ימים, התחלנו תשעה את תהליך הגמילה. שבעה נותרו בחיים, רק אני עדיין נקי, כמובן רק להיום. אני עוד לא אוהב אותי, אבל אני מחבב, וזה מספיק לי אפילו בציניות. אז באמת תודה לכל אלה שצעדו איתי את הדרך. את רובם לא הזכרתי כאן, הם מכורים לאנונימיות. אז את כ־ו־ל־כ־ם לא שכחתי, לא שוכח וגם לא אשכח.