לאחר 30 שנה של נפקדות מכיסא הבמאי ושהייה ממושכת בחו"ל, חוזר רפאל רביבו ("מקום ליד הים") עם הסרט החדש “אמור“. בשיחה עמו הוא מסביר מדוע נעלם (“אולי לא היה לי מה להגיד“), מספר מה הוא חושב על הקולנוע הישראלי (“הוא ברמה בינלאומית“) ומגלה מה הביא את הרמטכ"ל יגאל ידין לפרמיירה שלו
במאי, שמבליח עם שני סרטים כמעט בזה אחר זה ואז נעלם, וכמו עוף החול צץ לפתע עם סרט חדש כעבור 30 שנה, דומה שלא הייתה תופעה כזו בקולנוע הישראלי. זהו, אם כן, ייחודו של רפאל רביבו, מי שביים בשנות ה־80 את הסרטים “עדות מאונס” ו”מקום ליד הים”, וחוזר כעת עם סרטו “אמור”, היוצא השבוע לאקרנים בבתי קולנוע ברחבי הארץ.
לאן נעלמת לנו? אני שואל את מי שהיה בפרק זמן קצר תקוות הקולנוע בארץ. “לא ממש נעלמתי”, הוא משיב אגב חיוך מסתורי הניבט מבעד למשקפי שמש כהים. “כל השנים לא הפסקתי לכתוב תסריטים. אלה החיים שלי, קולנוע, אבל עד שיש רעיון לסרט ומשיגים מימון כדי לצלם אותו, קורה שעוברות אפילו 30 שנה”.
אני נועץ בו מבט, נזכר בראיון דאז. אכן, זה אותו איש שיח חביב ובעל הקול הרך, שבעבר התלוויתי אליו בצילומי “מקום ליד הים” בחוף פלמחים, שם ניצח על ההסרטה בעדינות אירופית. רק שערו התארך משהו והכסיף, ואניצי זקן לבנים זרועים על פניו.
זה אותו רביבו ש”אמור” (אהבה) הנזירי שלו נראה כהיפוכו של “מקום ליד הים”, סרטו הנועז וגדוש צילומי העירום. “משתנים עם הזמן”, הוא סח, “גיל 75 זה לא גיל 45”.
עלילת "אמור" נעה בשני צירים. באחד מהם מופנה הזרקור לבית חולים במרכז הארץ. באחד מחדריו מוטלת ללא ניע יותר משלוש שנים לילה, רקדנית ומורה לבלט, משותקת בכל גופה כמעט, כי תאונת דרכים אכזרית נטלה ממנה את טעם החיים. בציר השני רואים את דניאל שב משיטוטיו באירופה אל נחלת משפחתו במושב ומסתובב סביב בית החולים שבו מאושפזת לילה. הייפגשו?
“'אמור' זה סרט על אהבה ואמונה”, אומר רביבו. “אני שואל בו אם מישהו, החדור ברגשי אהבה, יכול לעשות כל מה שהצד השני דורש ממנו. מה שדורשת לילה זה למות. אביה, שהוא רוקח, לא יכול לעזור לה בכך בהיותו כחוזר בתשובה אדם מאמין”.
סופו של הסרט טרגי, אך ניתן לצופים לעבור את הדרך אליו בעצמם. אם בבחירת לירון לבו, שהוא בעיקר גיבור סרטיו של עמוס גיתאי, הלך רביבו על בטוח, התגלית המרגשת של הסרט היא אור אילן, שחקנית בעלת רקע במחול. דן תורג’מן משחק את רוני, אחיו של דניאל. ענת עצמון, רעייתו של תורג’מן בעבר וכוכבת הסרט “עדות מאונס”, משחקת עם גיל אלון את הוריה של לילה. בין השחקנים הנוספים בסרט: נטלי עטיה, שושה גורן, תמר שם אור ונעמה אמית. באווירת הסרט משתלבת נגינת העוד של יניב טייכמן, שגם הלחין לו את המוזיקה.
איך זה לחזור לביים לאחר זמן רב כל כך?
“בשבילי זה כמו לחזור לרכוב על אופניים לאחר הרבה זמן. פשוט עולים עליהם ורוכבים”.
והמפגש המחודש עם הקולנוע הישראלי?
“שמחתי לראות מקרוב את ההתקדמות הרבה שחלה בו. אם בעבר שחקני הסרטים באו מהתיאטרון ודיברו מול המצלמה כמו שהם היו רגילים לדבר על הבמה, היום שחקנים יודעים לעשות את ההפרדה והם בעלי מקצוע א”א, כמו אנשי המקצועות הטכניים המעולים, שהם ברמה כמעט בינלאומית”.
בין מילאנו לתל אביב
לרביבו אין סיפור של סינמה פרדיסו משלו. “המשפחה שלי הייתה רחוקה מקולנוע כרחוק מזרח ממערב”, הוא מעיד, “זה לא היה החלום שלי. בגיל 17 עברתי לז’נבה לאחר כל מה ששמעתי על שווייץ ממורה שווייצרי שלימד אותנו מתמטיקה בתיכון בקזבלנקה. מז’נבה עברתי לפריז, שם למדתי משפטים כדי שיהיה לי איזשהו רקע. בחופשה לאחר שנה באוניברסיטה, באתי לבקר את המשפחה במגדל העמק ונשארתי בארץ”.
מה לגבי השירות הצבאי?
“התגייסתי. כשראו בטירונות שאני לא חיוני והצבא יכול להסתדר בלעדיי, שחררו אותי. אז בא לי הרעיון ללמוד קולנוע במכון להסרטה, שניהלו בירושלים בנימין קורצקי ואנדרי קמינסקי, שני אנשי קולנוע מהאסכולה הפולנית, שהקימו בית ספר מעולה. כשהמחזור שלי סיים, בדיוק התחילו שידורי הטלוויזיה הישראלית שחיפשה כל מי שידע להחזיק מצלמה. הייתי היחיד מהמחזור שלי שהעדיף לשוב לאירופה”.
רביבו עשה מלמטה את הדרך אל כס הבמאי. עד שביים ב־75’ את “הבועה”, סרט הביכורים שלו, הוא היה צלם סטילס, עוזר צלם ראשון ועוזר במאי, בין השאר של במאי הסרט “הרפתקה היא הרפתקה”, קלוד ללוש, מי ששנים אחדות קודם לכן קנה את עולמו בסרט המופת “גבר ואישה”. “לעבוד עם ללוש זה היה כמו ללמוד בעוד בית ספר”, הוא מעיר. “רציתי לראות אותו בפעולה ולהיות כמוהו - במאי, תסריטאי ומפיק גם יחד”.
לדבריו, יצר את הסרט “הבועה”, בעל הרקע היהודי, כמחווה לאמו וכמין יצירה קפקאית מודרנית. זה היה סרט שווייצרי לכל דבר, שנוצר בארץ האלפים עם שחקנים מקומיים וצרפתיים, אבל רביבו, תמיד ציוני בנשמה אם כי לרוב לא בהגשמה, בחר לקיים את הבכורה החגיגית דווקא בישראל, בבית קולנוע תל־אביבי שדי היה בשמו, “פריז”, כדי לרמוז לזיקה שלו לצרפת. אגב, המבקרים דאז, שנלאו מרמת הסרטים שנעשו כאן באותן שנים, הפליגו בשבחו של רביבו הצעיר, שסרטו זכה בפרס “יונת הזהב” בפסטיבל בארצות הברית.
אורח הכבוד בבכורה היה במפתיע רב־אלוף בדימוס יגאל ידין, הרמטכ”ל השני של צה”ל וארכיאולוג עטור תהילה, שנתן את חסותו לאירוע. “ידין כבר היה בגישושים לקראת כניסתו לפוליטיקה, מה שהביא אותו להקמת ד”ש, והוא חיפש במה”, מסביר רביבו את המחווה. “עשינו לו הקרנה מיוחדת כדי שיידע על מה הוא הולך לתת חסות”.
רביבו, כאמור תסריטאי־מפיק־במאי בעקבות ללוש, חבש כובע מקצועי נוסף. “בנוסף לכל עסקתי בתור הובי גם בהפצת סרטים”, הוא מספר. “אומנם חזרתי מהבכורה של ‘הבועה’ בתל אביב לבית שלי בז’נבה, אבל זה לא הפריע לי להביא סרטים לישראל. המפורסם ביותר מביניהם היה ‘פדרה פדרונה’ של האחים טוויאני. מעניין איך אף מפיץ ישראלי לא היה מוכן לקנות להקרנה בארץ את הסרט הזה, שזכה בפסטיבל קאן בפרס ‘דקל הזהב’. בשנים ההן הייתי מסתובב בשוק הסרטים במילאנו ומחפש פנינים כאלה, להפצה בשווייץ וגם בארץ. ביניהם היו ‘מסע העסקים של אבא’ ו’שעת הצוענים’, שני הסרטים הראשונים של אמיר קוסטוריצה”.
ממש התרוצצת בין בתי הקולנוע כאן עם הסרטים האלה?
“לא בדיוק. הבאתי את הסרטים, ומי שעשה כאן את העבודה בשבילי היה המפיץ המנוח אלי גלפנד”.
משרד, מזכירה ואוטו
בסוף 83’ ביים רביבו את סרטו “עדות מאונס”. “זה היה סיפור פנטסטי, שקורה רק פעם בחיים של במאי”, הוא משחזר. “איך שאני הולך בין הדוכנים במילאנו, את מי אני פוגש? את מנחם גולן. נתתי לו תסריט, ובעוד שחזרתי הביתה, לשוייץ, הוא נסע עם התסריט שלי לתל אביב. זה היה ביום חמישי. כבר ביום ראשון קיבלתי ממנו טלפון - ‘רביבו, בוא, תתחיל לצלם’. ככה, מהר. הוא הפיק את הסרט עם יורם גלובוס, ולהשלמת התסריט הוא קישר אותי עם אלי תבור. ענת עצמון ואורי גבריאל הופיעו בתפקידים הראשיים”.
איך היה המצב בקופות?
“אין לי מושג. אני רק ביימתי וכתבתי את התסריט. המפתחות של הסרט היו בידיים של סרטי קנון. מה שאני יודע זה שאת הסרט הבא שלי, ‘מקום ליד הים’, ראו 50 אלף איש כבר בשבוע הראשון”.
מניין הבאת את ענת צחור לתפקיד הראשי ב”מקום ליד הים” לצד אלון אבוטבול, שדהר אז מסרט לסרט?
“בנוסף לכל אני מקפיד לעשות בעצמי את הליהוק בסרטים שלי, כולל ‘אמור’. לגבי ענת צחור, שהייתה אז בשנה האחרונה ללימודיה בסטודיו ניסן נתיב, כשראיתי אותה אצל הסוכנת שלה, ישר אמרתי - ‘זאת תהיה בסרט פרלה’. לשם כך היא באה לבקש רשות מניסן נתיב. ‘תבחרי’, הוא אמר לה, והיא עזבה את הסטודיו”.
היא פנתה מהסרט שלך להודו ולהארי קרישנה במקום להמשיך לככב בקולנוע.
“מה שקרה לענת צחור זה שהיא התפרסמה מיד עם יציאת הסרט, דבר שכנראה היה קשה בשבילה, אולי מפני שהיא לא חיכתה לפרסום כזה”.
על אף שלדבריך הסרט הצליח מסחרית, נעלמת מהנוף בישראל, ובתקופה הזו לא ביימת גם בחו”ל סרט עלילתי נוסף. מדוע?
“האמת היא שבימים ההם לפחות חמישה משרדי הפקה רצו לעבוד איתי. כששאלתי מה הם ייתנו לי, כולם הבטיחו אותו הדבר - ‘תקבל משרד, מזכירה ואוטו’. לך תעשה סרט עם הבטחות כאלה. מנחם גולן היה היחיד שיכול היה להרים כאן סרטים”.
לא המשכת איתו לאחר מכן.
“אולי כי לא אהבתי את סגנון העבודה בחברה שלו, שם אחרי שאתה מביים להם סרט, אין לך יותר קשר איתו. זה לא התאים לי. אם אני עושה סרט, חשוב לי לטפל בו עד הסוף. כמי שאין לו ילדים משלו, כל סרט שאני עושה הוא בשבילי כמו ילד”.
ייתכן שהניגוד ביניכם - בולדוזר מול טיפוס עדין - הרחיק.
“זה נכון, אם כי בעבודה על סרט גם אני מסוגל להיות בולדוזר”.
לא החמצת משהו כשכל כך הרבה זמן לא ביימת בארץ?
“אולי. ייתכן שלו נשארתי כאן, הייתי שייך, חלק מהקולנוע הישראלי”.
סליחה על השאלה - לא נזכרת לחזור מאוחר מדי?
“אתה צודק. אנשים שנשארו, התקדמו. אם אז בחרתי במרק רוזנבאום כמנהל הפקה ב’מקום ליד הים’, עכשיו, כשהוא אחד ממפיקי הסרטים הגדולים בארץ, הוא הצטרף אלי בהפקת ‘אמור’. גם מיכה שרפשטיין, שהיה עוזר במאי שלי ב’עדות מאונס’, הוא כיום ממפיקי הקולנוע והטלוויזיה החשובים בישראל”.
מה עשית בחו”ל מאז מקום ליד הים?
“בעיקר כתבתי תסריטים. לכתוב זה כמו לעשות סרט”.
אפשר לחיות מזה?
“כשאין אפשרות כספית להפוך תסריט לסרט משלך ואתה מצליח למכור אותו לבימוי של במאי אחר, אפשר לחיות מכך. חוץ מזה, יש לי בשווייץ חברת הפקה שעוסקת גם בפרסום וביחסי ציבור. אם שנים לא ביימתי סרט משלי בחוץ לארץ, אולי לא היה לי מה להגיד”.