"חייבים לעשות מהחיים שלי סרט", מצהיר שם טוב מכתבי, מי שנחשב לשותפו של זאב רוזנשטיין בתיק האקסטזי המפורסם בארצות הברית. בחודש אוגוסט הוא שוחרר לאחר 14 שנות מאסר בכלא האמריקאי והישראלי, מאחר שסירב להפליל את מי שהיה היעד מספר אחת. בראיון לרגל השחרור פורש מכתבי בפני קוראי "המוסף" את תמצית סיפור חייו, תוך שהוא מדלג בין פרטים ביוגרפיים ייחודיים, חלקם משרטטים את תבנית נוף ילדותו ובגרותו של מי שהשתייך לסצינת השכונות של ישראל השנייה.  
 
את השיחה הטלפונית הראשונה שלנו לאחר השחרור אנחנו עורכים בעודי יושב בקפיטריה של בית המשפט בתל אביב, בהפסקה מדיוני פרשה 512. לידי ישבו חלק מהנאשמים באין ספור הניסיונות לרצוח את רוזנשטיין. אחד מהם היה מאיר אברג'ל, שהכיר לי את מכתבי ב–2014, כשריצה אז חודשיים מאסר בכלא איילון על עבירות כלכליות. מכתבי בדיוק הוחזר לרצות בישראל את תשע השנים שנותרו לו מ–20 שנות המאסר שנגזרו עליו באמריקה, כשאברג'ל ביקש להכיר לי איש מאוד יוצא דופן בנוף המדכא של האגף. "סרט פשע מהלך", לדבריו.
 
לכן כאשר מכתבי התקשר מיהרתי לומר לו שאני ליד חבר ותיק שלו, והעברתי את הטלפון לאברג'ל. השניים ניהלו שיחה קצרה שבמהלכה שמעתי את אברג'ל חוזר ומזמין את מכתבי להיפגש איתו במזנון של בית המשפט או בביתו המרווח בכפר טרומן, "בוא נעשה על האש לכבוד השחרור שלך".
 

כאשר הטלפון חזר אלי, מכתבי הוכיח אותי על ההפתעה שסידרתי לו, שיש בה כדי לסבך אותו עם הוראות ועדת השחרורים, אשר קיצרה את עונשו בשש שנים בתנאי פיקוח הדוק, ובעיקר שלא יתרועע עם עבריינים. "אני מאוד אוהב את מאיר, ואפילו התגעגעתי אליו, הוא נשמה טובה, אבל לעשות על האש אצלו בבית? השתגעת?", אמר. "אני לא יכול להרשות לעצמי, אסור לי. לבקר אצלו כשהוא במעצר בית עם אזיק אלקטרוני, ועומד למשפט בפרשה 512, תיק של ארגון פשע?
 
 "בוועדת השחרורים הציגו נגדי חוות דעת מודיעינית שלילית על שיחות טלפון מהסוג הזה בדיוק. בשנת 2015 טיילתי בחצר אגף 5 בכלא איילון ופתאום אומרים לי, 'בוא לטלפון, מישהו רוצה להגיד לך שלום'. מי? יצחק אברג'ל, 20 שנה אני מכיר אותו, והוא גם היה בכלא בארצות הברית בזמן שלי, אז בכל זאת החלפנו כמה מילות נימוסין. אותה סיטואציה הייתה לי עם אילן בן שיטרית מאילת, שהיה חבר נפש שלי בכלא לפני 20 שנה, ושמעון סבח, כולם נאשמים עכשיו בפרשה 512. 
 
"הסנגור שלי הסביר שישבתי במצטבר 32 שנים בכלא, אז אני אומר שלום בטלפון. השופטת מיכל ברנט עיינה בתמלילי השיחות ואמרה שאין בהן שום דבר, והוציאה אותי לחופשות, וכך נהגה השופטת חיותה כוחן בוועדת השחרורים שקיצרה את מאסרי. אני לא יכול להרשות לעצמי לאכזב אותן, בדיוק בשביל זה למדתי בטיפול להציב גבולות לעצמי".
 
החיבור הקרוב של מכתבי עם רוזנשטיין מצד אחד, וחברות הנפש שלו עם אנשי אברג'ל מצד שני, מנוגדים להנחת העבודה של התביעה בפרשה 512, על מלחמה רבתי בין שני ארגוני הפשע. כשאני מעלה את הפרדוקס בפני מכתבי הוא ממהר לבדל את עצמו, "אני לא מזוהה, לא אוהב את כל הקבוצות, לא ימין ולא שמאל, אני חי את חיי, אבל יש לי עקרונות, לכן לא מעט בחורים אוהבים אותי ואני אוהב אותם".

זאב רוזנשטיין . צילום: חן גלילי
זאב רוזנשטיין . צילום: חן גלילי


 
אסיר מספר 0036746

מכתבי, בן 65, אב לחמישה ילדים בוגרים, נולד בשכונת מוסררה בירושלים. "נאלצנו לברוח ממנה לקטמון עקב תקיפות הפדאיונים הירדנים", הוא משחזר ומצהיר ברגש, "זו הייתה התקופה הכי קשה ומשמעותית בחיים שלי, בית קטן, עוני. כמו בני מחזור שלי, צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו מהפנתרים השחורים ועוד רבים, גם אני נפלטתי. בגיל 13 כבר הגעתי למוסדות לעבריינים צעירים, בני ברית בירושלים, ואחר כך ויצו אחוזה בחיפה, אז ברחנו גם משם. צ'רלי חזר לרחובות ירושלים ועשה מהפכה, אני הגעתי בגיל 16 לדודים שלי בשכונת התקווה ושם נהיה בלגן אחר. פריצות, גניבות. 
 
"תיק ראשון נפתח לי בתקופת החראקות עם רכבים גנובים. תפסו אותי ביד אליהו כשברחתי מרכב גנוב, קיבלתי מכות רצח מהשוטרים כדי שאספר מי הנהג. לא סיפרתי וקיבלתי ארבעה חודשים. זה היה המאסר הראשון שלי, 1970 במעשיהו. שם גם קיבלתי את מספר האסיר שמלווה אותי כל השנים - 0036746".
 
על פניו הוא איש חביב וחייכן, נעים הליכות ודובר עברית רהוטה, משל למד באחד ממוסדות החינוך הירושלמים האיכותיים. משום כך הוא גם היה אחד האסירים האהודים על העובדות הסוציאליות בכלא, ומוערך אף יותר על ידי אסירים לדורותיהם, אשר הכירו מקרוב את הרזומה ואת הצד האחר, המסוכן שלו. 
 
כדי להבין את הרקע למאסר האחרון בתיק האמריקאי חייבים להכיר את הרפתקאות הסמים הקודמות שלו, הראשונה כבר בגיל 21. אחרי שהספיק להתגרש משתי הנשים הראשונות בחייו, הצטרף מכתבי לגל של עבריינים ישראלים שנחשפו בארץ להרואין ונסעו להולנד כדי לקנות שם בזול ולמכור ביוקר ברחובות ובתחנות הרכבת של מדינות עשירות כמו גרמניה, דנמרק ושווייץ. מרביתם התמכרו להרואין בעצמם. מכתבי, שנמנע משימוש, התמקד ב"לעשות כסף" עד שנעצר ב–1973 בפרנקפורט, בירת ההרואין הגרמנית של אותן השנים. המשטרה המקומית, בשיתוף צבא ארצות הברית, עצרה אותו וארבעה מחבריו הישראלים במהלך עסקה גדולה עם חייל אמריקאי.
 
"נשפטתי לשבע שנים בפרנקפורט ואחרי שנה הביאו לאגף שלי את כושי רימון. מהרגע שנפגשנו תכננו לברוח, כושי מספר על זה בספרו. השגנו מסוריות, אלתרנו חבלים והתחלנו לבדוק איך בורחים דרך הגג. יום אחד העבירו את כושי במפתיע לבית הסוהר בעיר קאסל, אני ויתרתי על הבריחה, אבל הוא נלכד כאשר ניסה לברוח מבית החולים שם".
 
מכתבי לא נח לרגע. עם החזרה לארץ הוא נישא בשלישית, וזכה להביא לעולם שתי בנות ובן, אבל אחרי כמה שנים "משעממות" הותיר מאחור את המשפחה והתמקם עם חברה פינלנדית יפהפייה בכריסטיאנה קופנהגן, עוד מרכז שוקק לסחר בהרואין. "יום אחד מתו בתחנת הרכבת 12 נרקומנים מחומר מורעל, והמשטרה ניקתה את כל הפושרים מהרחובות. אחד מהם הפליל אותי שסיפקתי לו ונשפטתי לעוד שנתיים".
 
במצב הצבירה הזה מכתבי הכיר בארץ עוד אישה שנשבתה בקסמיו ונולדו לו ממנה בן ובת. אלא שעם שובו לברנז'ה התל אביבית הוא נחשף גם לאחד, אליאס כהן, עבריין סמים מפתח תקווה שבתחילת שנות ה־80 עזב את הארץ לטובת אסם התבואה העולמי של הקוקאין - בוגוטה, קולומביה. לפי האגדה בעולם התחתון ובמשטרת תל אביב, כהן, מחלוצי הישראלים ביבשת הממסטלת, הספיק לעשות עסקים עם פבלו אסקובר בכבודו ובעצמו ועם נציגי הקרטלים של מדיין וקלי, הרבה לפני שהם החלו לחסל אלה את אלה.

משלוח קוקאין שנתפס בדרום אמריקה. צילום: רויטרס
משלוח קוקאין שנתפס בדרום אמריקה. צילום: רויטרס



השחפים על המזח 

ב–1991 מכתבי נסע לקולומביה עם עבריין מהתקווה בשם יובל שמש, שהכיר לו את כהן. מאחוריהם בארץ ובאירופה המתינה רשת של מממנים, מתפעלים ומפיצים. אחרי שכהן סגר את הפרטים עם הקרטל של קלי, מכתבי נכנס לג'ונגלים וקיבל מנציגי הקרטל טונה קוקאין שהם שינעו במכולה עד לנמל הקטן בואנה–ונטורה, אשר נשלט על ידי הקרטל והמשטרה המקומית. משם יצאה המכולה באונייה לצרפת, פינלנד ונמל פטרסבורג ברוסיה של תחילת הפרסטרויקה, והיעד הסופי היה אמסטרדם.
 
"חשבנו שהכל היה מושלם שם בג'ונגלים", משחזר מכתבי, "כאשר המכולה כבר יצאה מהנמל בישרתי על כך בטלפון לאליאס בבוגוטה, אבל הסתבר שלא היינו לבד על הקו. אחד האנשים שלנו בארץ ישב להריח עם חבר שלו, לודאי בשם י"ס, שהיה סוחר סמים גדול בעצמו אבל גם עבד עם קצין מודיעין של מרחב שפלה בשם רמי יהב. מהסוטול שלו האיש שלנו התחיל לספר למודיע על הקונטיינר. המידע נמסר למשטרה, וצוות עוקבים הלכו אחרינו לקולומביה. אותי הקליטו באותה שיחת טלפון מנמל בואנה–ונטורה אומר לאליאס כהן, 'השחפים על המזח כבר עפו'. תוך מספר ימים נעצרו אנשים בקולומביה, ברוסיה ובישראל".
 
כדי לא להסגיר את זהות המודיע של מרחב שפלה הועבר התיק לטיפול ימ"ר תל אביב, והמבצע הבינלאומי שזכה לשם הקוד "אקפולקו" יצא לדרך באישור מיוחד של היועץ המשפטי לממשלה דאז יוסף חריש. המודיע האנונימי, שלימים חשף אותו בפרשת סמים אחרת קצין משטרה צעיר מימ"ר תל אביב בשם אפרים ברכה, הפיל בחשאי את שתי הרשתות.

תחילה נתפסה הרשת של המודיע עצמו ושל שותפיו הרצל ציון, דוד שמרלינג ועמוס סולמי משכונת התקווה, עם 100 קילוגרם הרואין על יאכטה של קצין חיל הים בדרך מטורקיה לישראל. מיד אחריה המכולה של מכתבי, עם טונה ו–260 קילוגרם קוקאין טהור נתפסה ברוסיה, אחרי שהאינטרפול דיווח לרוסים שמדובר באוניית נשק כדי להמריץ אותם לפעול.
 
יובל שמש נעצר בארץ ויצא עד מדינה. אליאס כהן נשפט בקולומביה ל–14 שנה. סולמי נשפט בישראל ל–18 שנה על שתי הפרשות. שמרלינג זוכה. "אני הרגשתי שמשהו לא בסדר קורה", אומר מכתבי, "הספקתי לחתוך להולנד אבל נעצרתי שם אחרי מרדף, הוסגרתי לישראל ונשפטתי לתשע שנים".
במאסר הזה מכתבי התחבר בכלא רמלה לגוורדיה הבכירה של העבריינים התל אביבים, ותקופה זו גם טמנה בחובה טרגדיה אישית עם מות אמיר, בנו בכורו ממחלה קשה. צבי גור, רוצחו של הילד אורון ירדן, אסיר עולם וחבר לאגף, צייר עבורו פורטרט שמן על בד של בנו כמחוות ניחומים, לא עניין של מה בכך לקבל מאיש קשה כמו גור ציור במתנה.

את הזיכרון הזה הוא הציף בכאב בראיון, על רקע הכותרות בעיתונים נגד השחרור המוקדם של גור. 18 שנה לאחר השחרור מהמאסר בתיק אקפולקו מתייצב מולי עכשיו מכתבי ומנסה לשכנע אותי שבמאסר הבא שנדבר עליו, 20 שנה בכלא אמריקאי, הוא נענש בחומרה יתרה. לדבריו, רק משום שסירב להפליל את ידידו הטוב רוזנשטיין, מה שהוא מסרב לעשות גם בראיון הזה בנוגע לאיש שמשטרות ארצות הברית וישראל סימנו כמי שעמד בראש אחת מהרשתות הישראליות להפצת אקסטזי. 
 
כדי לאושש את טיעוניו הוא מפנה להחלטת השופטת חיותה כוחן–עומר, יושבת ראש ועדת השחרורים שהחליטה על קיצור מאסרו בשש שנים ואמרה דברים כנים ונוקבים, כהרגלה: "הוועדה אינה יכולה להתעלם מהעונש הדרקוני שהושת על האסיר בארצות הברית, עונש שאינו עומד בשום פרופורציה לעונשים המושתים על עבריינים כמותו בישראל".

 יגאל בן שלום. צילום: יהונתן שאול
יגאל בן שלום. צילום: יהונתן שאול

 
 
סמים בשלט רחוק 

מאסרו של מכתבי בתיק אקפולקו קוצר בשליש, ובשלהי 1999 שוחרר בגיל 48. הוא יצא לרומניה וחבר לאנשים בסצינה החדשה של בתי הקזינו הישראליים במזרח אירופה. עד היום שורצים שם כל ארגוני הפשע בשלל פונקציות: יזמות בתי מלון ומועדוני הימורים, הטסת קבוצות מהמרים, מתן הלוואות בריבית, אבטחת אישים, סחר בנשים וסחר בסמים.
 
מכתבי חי ברומניה והסביבה כשלוש שנים, ובהן עשה מה שהוא יודע הכי טוב: קונקשנים בין סוחרי סמים גדולים לבין סוחרי סמים קטנים. במזרח אירופה "המופקרת" ועתירת הכסף השחור נוצר ביקוש רב לקומבינות, קוקאין ואקסטזי. אחת הדמויות המרכזיות בסצינה הייתה כידוע רוזנשטיין, שגם חלש על הטסת קבוצות מהמרים וגם היה בעצמו בעלים של בית קזינו ברומניה. רוזנשטיין, אז בשיא כוחו, נהנה מכל העולמות, קצת עסקים חוקיים, קצת שוק אפור, וכן, גם השקעות בעסקי סמים בשלט רחוק.
 
עסקי הסמים של רוזנשטיין נחשפו כאשר התקבל במשטרה מידע על כך שהוא התעניין אצל מכתבי ברומניה על אנשי קשר להפצת אקסטזי בניו יורק. במוחו הקודח של מכתבי הבזיק מיד הקונקשן עם אליאס כהן מקולומביה, שבנו מוטי כהן נכנס תחתיו לעניינים הגלובליים. מה שמכתבי לא ידע הוא שבאחת הכניסות של כהן הבן לישראל הוא נתפס עם כ–100 גרם קוקאין, וקצין המודיעין בשדה התעופה היה שוב אותו רמי יהב ממרחב שפלה, זה שהביא את המידע על המכולה מקולומביה. כאשר יהב קלט מי המבריח התורן, במקום לשלוח אותו לכמה שנים בכלא הוא בחר לגייס אותו כמודיע בקרב קהילת מבריחי הסמים הישראלים, בזכות יכולותיו הבינלאומיות בדרום אמריקה, ישראל וספרד.
 
באפריל 2001 מכתבי נפגש עם כהן ג'וניור במדריד ועניין אותו בהפצה של כמיליון כדורי אקסטזי הממתינים בניו יורק. כשותף של אביו שהיה עדיין בכלא, כהן שמר אמונים למכתבי ולא דיווח על ההצעה למפעיליו במשטרת ישראל. סוחר הסמים הישראלי קולומביאני המקושר פנה מספרד לסוחרי סמים שהכיר בארצות הברית, אחד מהם היה קולומביאני במיאמי המכונה "ביבס", שלו הוא הציע 60 אלף כדורים ב־3 דולר הכדור. ביבס, כדרכם של מרבית סוחרי הסמים, היה גם מודיע של המינהל האמריקאי למלחמה בסמים (DEA) ובמקרה הזה מיהר לדווח על ההצעה שקיבל מספרד. 
 
כאשר התברר לבלשים האמריקאים שהסוחר הקולומביאני שפועל בספרד הוא בכלל ישראלי, הם פנו לחבריהם הטובים במשטרת ישראל ואז התברר שמדובר בסוכן הרדום של רמי יהב. בעקבות המידע פרסו בלשי ה–DEA יחד עם משטרת ישראל והאינטרפול רשת של מעקבים והאזנות סתר על כהן, והחלו להכיר את האנשים שהיה מקושר אליהם בארצות הברית, אירופה וישראל, בהם היו מכתבי, רוזנשטיין והאחים ברוך ואלן דדוש.
בשלב הראשון בלשי ה–DEA הוציאו לפועל את העסקה שאותה יזם מוטי כהן מספרד. ביבס הוזמן לרכוש את הכדורים משני ישראלים בניו יורק, ישראל אשכנזי ודוד רואש - שני יפואים שעבדו במוסך של האחים דדוש ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב. השניים נשלחו לניו יורק כמחסנאים וסיפקו אקסטזי ללקוחות שנשלחו אליהם באמצעות האחים דדוש ומוטי כהן.
 
ב–17 ביולי 2001, 11:30 לפי שעון ניו יורק, רגע אחרי שסוכן DEA מסר לשני הישראלים את הכסף וקיבל לידיו את הכדורים, פרצו הבלשים לדירה של השניים ותפסו בתוכה עוד 700 אלף כדורים. 
 
אדומים מכעס וחיוורים מבושה הגיעו לספרד קציני משטרה מישראל, ובראשם רמי יהב. הקצינים הישראלים הטיחו במוטי כהן: כיצד זה היית סוכן שלנו ולא דיווחת על אקסטזי בכמויות כאלה, ועוד של רוזנשטיין? כהן בקושי הכיר את רוזנשטיין, אבל הכיר היטב את מכתבי, שדיבר איתו על מיליון הכדורים של רוזנשטיין ואף קישר ביניהם בכמה שיחות טלפון.
 
יהב ניסה להמשיך לסחוט את הלימון, ובאישור האמריקאים הפעיל את כהן בספרד כסוכן סמוי נגד רוזנשטיין ישירות. כהן הצליח לדבר בטלפון כמה פעמים עם רוזנשטיין, ליד יהב בבית מלון במדריד ובקונסוליה הישראלית בצרפת, אבל הזאב לא דיבר איתו על אקסטזי. מה שכן, הוא הזמין דרכו שני רוצחים שכירים קולומביאנים לחיסול של האחים ניסים ויעקב אלפרון, שעמם הוא נקלע אז לסכסוך בענייני אגו וכבוד מטופשים. 
 
בעדות שמסר לחוקר הוותיק ניסים דאודי, סיפר כהן איך בתיאום עם יהב הוא שלח את שני שכירי החרב לתל אביב והם יצרו קשר עם רוזנשטיין. אבל ברגע האחרון הזאב חשד וביטל את המבצע בשיחת טלפון בהולה לכהן. "קח אותם מפה, הכל מבוטל", נהם לאוזניהם הנדהמות של בלשי הימ"ר, שכמה מהם עקבו גם אחריו ברחובות תל אביב. יהב המנוח, שנפטר ב–30 ביוני השנה בפתאומיות, האשים עד יום מותו כי בכיר בימ"ר שהיה מקורב אליו הדליף את המידע שהגיע לרוזנשטיין.
 
בינתיים בניו יורק, רואש ואשכנזי העצורים החלו לפעול בשתי חזיתות: מצד אחד, הם ניהלו משא ומתן חשאי עם ה–DEA על הסכם לשיתוף פעולה נגד שולחיהם האחים דדוש (לרוזנשטיין גם הם לא הגיעו) ומצד שני יצרו קשר עם האחים דדוש בארץ ודרשו מהם לממן את הייצוג המשפטי ולדאוג לבני המשפחות שלהם בארץ.
 
כך, במשך חמישה חודשים, "ישבו" בלשי ימ"ר תל אביב על האחים דדוש ולמדו שהם השתמשו בכישורי הפחחות שלהם כדי להסתיר במכוניות ב.מ.וו ומרצדס בהולנד וגרמניה משלוחים של מיליוני כדורי אקסטזי המיועדים לשוק המסיבות העולמי. המשלוח האחרון נתפס כעבור חמישה חודשים, רגע לפני שיצא מגרמניה לאוסטרליה בחודש ינואר 2002. שופט בית המשפט המחוזי דאז, ג'ורג' קרא, הדהים כאשר גזר על האחים עונש חסר תקדים של 18 שנות מאסר. כעבור זמן קצר התייצבו בפניהם בכלא חוקרי ימ"ר תל אביב והודיעו להם שהם מבוקשים גם בארצות הברית, שכן חבריהם הטובים רואש ואשכנזי הפלילו אותם.
 
הסוף ידוע, האחים דדוש "נשברו" והסכימו לשתף פעולה עם האמריקאים ולהפליל את רוזנשטיין, כמי שהיה שותפם לייבוא 800 אלף הכדורים שנתפסו בניו יורק. ב–23 ביוני 2004 מסר ברוך דדוש לקצין הימ"ר יגאל בן שלום, כיום מפקד יאחב"ל, עדות ראשונית על עשרות עסקאות משותפות עם רוזנשטיין, שהוצג על ידו כמי שיזם, מימן וסיפק לרשת את הגב שלו. דדוש גם סיפר איך במאמץ של הרגע האחרון למנוע מרואש ואשכנזי לשתף פעולה הוא שכנע את רוזנשטיין לשלוח לניו יורק שני עורכי דין ישראלים יוקרתיים, שיפקחו על החקירה, ולהשקיע עוד כ–100 אלף דולר כל אחד במימון הייצוג המשפטי של שני העצורים בארצות הברית ובהוצאות משפחותיהם בארץ. 
 
באותה עדות הוא גם הודה שככל שהעבירו להם יותר כסף כך גברו דרישותיהם, עד שהפכו לסחיטה של ממש. "הם רצו חצי מיליון דולר או שהם פותחים את הפה", אמר דדוש לבן שלום, וציין כי הדרישות והמשא ומתן איתם נמשכו גם אחרי שהוא כבר נעצר בארץ, וגם 200 אלף הדולרים שהועברו לשניים היו לשווא.
 
בהסדר טיעון עם הרשויות בארצות הברית הורשע רוזנשטיין בקשירת קשר בלבד, ולא בסחר בסמים, ונשפט ל–12 שנות מאסר, ועוד מאסר על תנאי בתיק ניסיון החיסול של האלפרונים. שני הקולומביאנים שוחררו כעבור יומיים ללא משפט כדי לטשטש את תרגיל ההדחה של רמי יהב. כהן נשפט בארצות הברית לשבע שנים. מכתבי, שנשפט כאמור ל–20 שנה רק על הקונקשן עם מוטי כהן, לא מבין עד היום איך זה קרה לו.

כושי רימון. צילום: יהודה בן יתח
כושי רימון. צילום: יהודה בן יתח


 
לעתור במקום להשתגע

הגרסה הישראלית של מכתבי ל"חומות של תקווה", על אודות ימיו בכלא האמריקאי מתחילה עם מעצרו בבולגריה. "נסעתי מרומניה לחמישה ימים בוורנה, בולגריה. בדרך חזרה שוטר בולגרי עצר אותי במעבר הגבול בטענה שאני מבוקש על ידי האינטרפול. שלוש מכוניות עם סוכנים של היחידה המיוחדת למאבק בארגוני פשיעה של משטרת בולגריה ושל ה–DEA נכנסו לבית המעצר ב'דלת האחורית' ללא צו בית משפט, והחלו להטיח בי שהבאתי את מוטי כהן לארגן קונים לכדורים שנתפסו בניו יורק".
 
כאשר הוא משחזר את החקירות של האמריקאים במעצר הבולגרי, הוא הופך סר וזעף, אולי כמו אז. "הם החלו לנהל איתי משא ומתן על שיתוף פעולה נגד רוזנשטיין, השתוללתי וסירבתי לדבר איתם, טענתי לחוסר סמכות והפכתי עולמות. העורך דין שלי יצא עם זה לעיתונות, לא עזר, אחרי חמישה חודשים הוסגרתי.
 
"הביאו אותי בפני 14 מושבעים במיאמי, ואמרו להם: תראו את זה, גם סחר בסמים וגם שלח רוצחים שכירים לישראל. למרות שידעו שהחלק שלי הוא לכל היותר תיווך, חיפשו להרשיע אותי מתוך ציפייה שאחרי העונש אדבר על רוזנשטיין כדי לקצר את המאסר. ביקשו ממני ארבע שורות בלבד: שנתתי לרוזנשטיין את מספר הטלפון של מוטי כהן".
 
הוא מספר על תרגילי חקירה שעשו לו בבית המעצר במיאמי, שם השתילו בתא מולו את רואש ואשכנזי, ובתא סמוך ישראלי בשם הוד שליט, שנעצר על גניבת משאיות, והפך לעד מפתח נגד מכתבי. "ב–2002 הייתי ב'אגף האדום', הבידוד של בית המעצר במיאמי, קומה 12. היו לי טלית ועיתונים בעברית. יום אחד מגיע סוהר ומבקש עיתון בעברית עבור בחור ישראלי באגף. הצלחתי להציץ וראיתי שזה בחור עם כיפה אז נתתי, מעבר לזה לא דיברתי איתו כלום, למעט פעם אחת שביקשתי ממנו לבקש ממשפחתו להודיע לעורך דין שלי שיבוא לבקר אותי. 
 
"אחרי כמה ימים הביאו עוד שני ישראלים לחדר חמש, מולי. כמובן חשדתי שזה תרגיל, כי הם מיד התחילו לדבר איתי בעברית. קלטתי שמשהו לא בסדר, אבל הסתקרנתי, ידעתי שרואש ואשכנזי נעצרו בניו יורק ולא ידעתי אם זה הם, מאחר שחששתי בקושי שאלתי על מה הם עצורים".
 
"תראה מה האמריקאים עשו רק כדי להגיע לזאביק, שעדיין לא נעצר", משחזר בנוסטלגיה מכתבי. "בנובמבר 2003 הוציאו אותי כבול ידיים ורגליים בקור אימים מהבידוד לביקור עורך דין. קרן נהרי המתינה לי עם עורך דין אמריקאי, שלקח 30 אלף דולר. אמרתי לה שתעיף אותו, שחודשיים חיכיתי והוא לא בא, ולכן העברתי פתק להוד שליט שיתקשר לאשתו שתבקש מהעורך דין הזה לבוא. ואז התביעה הביאה את הפתק הזה כדי להראות שהייתי בקשר עם הוד שליט. הוא מסר עדות שלפיה שמע באגף איך אני מדבר עם רואש ואשכנזי, ומאיים עליהם בתנועת יד על הגרון שלא יעידו נגד שולחיהם הישראלים".
 
העדות של שליט, שהצטרפה לעדויות של מוטי כהן, והאזנות הסתר שכנעו את המושבעים, ובחודש פברואר 2005 מכתבי נשפט ל–20 שנה. "הרי מה אמרו האמריקאים, הבן זונה הזה מכתבי, אם רק היה מדבר כמה מילים, לא היינו צריכים לשחרר את הדדושים ולשלם להם מיליון דולר. אבל למכתבי יש עקרונות".
 
עכשיו נכנס מכתבי לתיאורים על בולמוס עתירות ותביעות שהגיש ב–15 השנים האחרונות נגד כל הפרה בתנאי הכליאה שלו, באמריקה ובישראל, חלקן עדיין פתוחות. את אחת התביעות הגיש נגד התובע הראשי בתיק, בנימין גרינברג, על כך שהושיבו בתא אחד מולו את שני עדי התביעה רואש ואשכנזי בניגוד לחוק. בתביעה אחרת הלין על תרגיל הפתק של שליט. הוא גם מצהיר כי לא יוותר על התביעה המרכזית, שלפיה המאסר לא היה חוקי מאחר שהיה מבוסס על מעצר לא חוקי בבולגריה, "פרי העץ המורעל", תביעה שהוא רשאי להגיש נגד התובע המרכזי רק כאסיר משוחרר.
 
מכתבי מוסיף: "בפנסילבניה המשיכו התרגילים, כדי שאעיד נגד זאביק. הכניסו לי מישהו שביקש ממני לכתוב בעברית 'הפרס הוא מיליון דולר'. אחרי זה הוא גנב את כל המסמכים שלי מהתא ופברק בספרייה תמונה של התובע הראשי גרינברג וכתובת בכתב ידי: 'הפרס הוא מיליון דולר', ושלח ל–DEA, רצה לקצר את מאסרו. כל כך נלחצתי שנזקקתי לטיפול פסיכיאטרי. סידרו לי טיפול בווידיאו עם פסיכיאטר בקליפורניה, ויחד הגענו למסקנה שבמקום להשתגע מוטב להגיש עתירה נוספת על פברוק נגד ה–DEA".
 
בארצות הברית יש מחשבים בספריות בתי הסוהר, ואסירים רשאים להיכנס למאגר הציבורי של בתי המשפט. לפי מכתבי, "1.7 מיליון אסירים עקבו אחרי עתירות שהגשתי, בהרבה הפסדתי אבל הגעתי עד בית המשפט הגבוה לערעורים". תביעה מעניינת הוא הגיש נגד העיתון האמריקאי "דיילי ניוז", שפרסם ציטוט במהדורה ההונגרית שלו, שלפיה שני אסירים הונגרים בארצות הברית אמרו לכתב העיתון שמכתבי הולך להעיד נגד רוזנשטיין.

"באו אלי אסירים ואמרו לי, מה קרה, אתה הולך להעיד על הבנאדם? הרי כולם ידעו שאני היחיד מהישראלים שקיבל 20 שנה ושמר על הפה. זו עבודה של המשטרה בישראל, עיתונאי ישראלי כתב את זה בהונגרית, ובהמשך דחפו את זה לעיתון הרשת בארצות הברית. השונאים שלי בימ"ר עשו עלי עוד סיבוב. אחרי שהעדתי בבית משפט התביעה נדחתה".

שם טוב מכתבי. צילום: רענן כהן
שם טוב מכתבי. צילום: רענן כהן



קייטנה בכלא הישראלי

אחרי כל זה, מכתבי נחת ב– 2014 ב"קייטנה" של הכלא הישראלי. כאן הוא זכה לכבוד מלכים מאסירים, ומהרגע הראשון נאבק בשלטונות שב"ס שעקב גילו ניסו למנוע ממנו השתתפות בסדנאות טיפוליות, מה שמונע אפשרות לשחרור מוקדם.
 
שני סנגורים ייצגו אותו בארץ. האחת היא עו"ד עביר בכר, סנגורית הידועה במאבקיה למען זכויות אסירים, אשר ייצגה אותו בשלל עתירות במקביל לייצוג בוועדות השחרורים, כולל המאבק העיקש להעברתו לכלא מעשיהו לצורך שילובו בקבוצה טיפולית לפני השחרור. השני הוא עו"ד אליה של"ם, שהכיר אותו כאשר עבד במשרד עו"ד ירום הלוי, אשר ניהל את העתירה נגד הסגרתו לארצות הברית מבולגריה, והמשיך ללוות אותו ולייצג אותו בעתירות אסיר.

שני הסנגורים נקשרו אליו ברמה האישית, והם שופעים סופרלטיבים על עקרונותיו, שבאים לידי ביטוי לא רק בשתיקה שלו בחקירה בארצות הברית, אלא בעיקר במאבקיו למען זכויות אסירים, שלו ובכלל.
 
האסיר המשוחרר מכתבי חייב לעמוד בכל תנאי תוכנית השיקום הפרטית שהכינו לו במרכז "התחלה חדשה" של ד"ר נמרוד שני והקרימינולוגית דנה קייזר. זאת אומרת, עבודה מסודרת, מקום מגורים מאושר על ידי השב"ס והמשטרה וטיפול פרטני וקבוצתי בחמש השנים הקרובות. לא פשוט למי שכל חייו האמין ב"לעשות את המכה שתסדר אותו בחיים", ויוצא עכשיו מהכלא בגיל פנסיה חסר אמצעים, וכל נשותיו וילדיו מתקשים להכניס אותו למערך המשפחתי שעבר תהליך דינמי משלו במשך כל השנים.
 
"מכתבי נאלץ להתמודד עם כל האתגרים של אסיר, משוחרר רק עם מצבי קיצון גדולים יותר", מסכימה הקרימינולוגית קייזר לומר. מה שמזכיר לו את רגע ההודעה על השחרור. "אחרי החלטת ועדת השחרורים התביעה ביקשה שבוע לערעור, ואני חזרתי לשגרה. באחד הימים ישבתי בקבוצה הטיפולית בכלא מעשיהו כאשר נכנסו כמה קצינים ואמרו: 'שם טוב, בוא, אתה משתחרר'. אמרתי להם: 'סליחה, אני באמצע קבוצה'. אמרו לי: 'לא, אתה בא עכשיו'. אמרתי להם: 'חבר'ה, 14 שנים חיכיתי לכם, עכשיו אתם תחכו שעה".