קודם עובדה אישית, שבלעדיה הסיפור האמיתי הזה לא היה נכתב - ואל ייחשב לי הדבר ליוהרה. ב־1981 הוצאתי לאור בהוצאת כתר את ספרי "ארץ רחוקה". רומן בסיפורים, קראתי לו, כי סיפוריו, שהתרחשו כולם בתל אביב של סוף שנות ה־70 במאה הקודמת, באווירה המורכבת שלאחר מלחמת יום הכיפורים ואחרי המהפך הפוליטי של 1977, נקשרו זה לזה בצבעי התקופה, בדמויות השונות וביחסים שביניהן.
אחד הגיבורים שלי, דמיוני לחלוטין, הוא שׁוּבָלִי, נהג מונית שמן, שחרחר, מרושל, קולני, איש ריב ומדון, ימני נלהב, כמעט סטריאוטיפ של אז (ואולי גם של עכשיו), שלבו רחב ומלא רגש ואהבה; שפתו הפנימית, שפת מחשבתו החשאית, עשירה ורבת הבעה פי כמה מעברית הרחוב שהוא מדבר, ודמיונו מופלג ומרהיב.
למרות חזותו המזרחית, שובלי הוא אשכנזי - לפני 40 שנה היו האבחנות האלה חלק בלתי נפרד מהרוח החברתית הלא טובה והמַפְלָה - בן של יקים, כפי שכונו יוצאי גרמניה. עוד בהיותו בצבא התאהב בנערה נאווה מאחת השכונות בדרום תל אביב, התחתן בגיל צעיר, הפך לאב במהירות ולא הספיק לממש את שאיפותיו הצנועות ללמוד, להתפתח ולהתקדם.
בגיל 50 הוא נהג מונית מיוגע ומובס, ראש שבט המטופל ב־25 צאצאים, בנים, בנות, חתנים, כלות ונכדים, פלוס חותן זקן וחסר אונים וגיסה רווקה זקנה; אב שכול לבן שנפל במלחמת יום הכיפורים והשאיר אלמנה ושני ילדים. הוא מעריץ את ראש הממשלה החדש של המהפך הפוליטי, מנחם בגין, ומלא שנאה לאלה המתנגדים לו, כמו טייס השלום והמסעדן אייבי נתן, שמנהל באותה עת שביתת רעב ממושכת (45 ימים) מול הכנסת בדרישה להפסקת ההתנחלויות ולהיענות ליוזמה של נשיא מצרים סאדאת לשלום.
אני רוצה להביא כאן, בהשמטות קלות, מונולוג פנימי של שובלי, מהסיפור "ארץ רחוקה", שנתן את שמו לספר כולו - ולא מתוך איזו התהדרות עצמית או קנטור של "אמרתי לכם", אלא מסיבות שיתבהרו בהמשך. הרלוונטיות העכשווית של ההתרחשויות והתחושות בישראל 1978 מקריות לגמרי.
***
"השעה שלוש וחצי אחר הצהריים. שובלי נעור מאי־שינה לחומו של יום קיץ חורפי רע, כבד, לח, חם. מצחו מלא זיעה. צווארו, עורפו וגבו רטובים, והחולצה דבקה בגופו. אני היחיד מכולם, כוס־אמק, שאין אצלו איירקונדישן במכונית. כל הילדים האלה, שעובדים על הקו מקסימום 7־8 שעות ביום, יש אצלם אוויר רענן וצונן כשחם וחום בית נעים כשקר - ורק אני, 15 ו־16 שעות ביממה על הפז'ו המזורגגת הזאתי, מודל 68', עם 396 אלף קילומטרים ושלושה אוברולים.
לא מצאתי עדיין קצת כסף להתקין לי לעת זקנה מעט נוחות, כמו איירקונדישן. פעמיים, חשבתי, יהיה מהביטוח - ופעמיים בלעה המשפחה את הכל: בית החולים והטיפולים של חתני משה המסכן. מה, רק הכדורים שלו היו איזה 370 לירות. והילדים של ארנון שנהרג, שלא רק שאין להם אבא, וגם אימא אין להם כמעט. הסבא בן־ציון שושא הסניל. ההסתבכות של זהר הקטנה שלי עם השמוק ההוא מהכרם. החובות של יחיעם, המשפטים של אוריאל, הדירה של אלעד. תמיד יש משהו. ומי משלם על זה?
"כוס־אמק הארץ שלכם, הוא מלבה שוב אש בתוכו, עיניו מצטמצמות בחרון אין־אונים. סנטרו נדרך. איך אפשר ככה? הוא שואל את עצמו, אולי בקול, אולי ללא מילים. איך יכול הבן אדם לדאוג למשפחתו, החובה הכי אלמנטרית בחיים, כשחונקים אותו ככה? 2,000 דמי רישיון בשנה. אלף ו־800 מאות לירות ביטוח מקיף ועוד 300 מאות ביטוח תאונות מיוחד. איזה 600 ביטוח שנתי למונה ועוד 300־400 מאות עדכון שלו, תלוי במצברוח של החרא הזה, שמסדר את המונים. נו, ומה 600 דמי תחנה שאתה משלם לחודש, יותר משבעתלפים לשנה? וככה 1,000 לירות הולכות לך בחודש לפני שאתה מכניס מפתח לסטארטר.
ומה עם בלאי, צמיגים, חלקי חילוף, מוסך, טיפולי סיכה והחלפת שמנים וטיפול עשר אלף וטיפול לקראת החורף וקנסות? ומה ביטוח לאומי וקופת חולים וקרן גמל? 25 נפשות על הראש שלי. אז איך אפשר ככה? למה לא נותנים לבן אדם שיכבד את עצמו בעבודתו? שעבודתו תכבד אותו? למה נותנים לו שירגיש את עצמו כמו חרא, בלי כוח לתת לחם וכבוד למשפחה שלו, שיוכלו להתקדם בחיים? איזה ארץ עשיתם לנו כאן, שמי שלא מרמה או מלקק בתחת או מפחיד במכות, לא יכול לנשום כאן? הכוס־אמק הארץ הזאתי שלכם, אם בשביל זה אנחנו חיים בה;
אם בשביל זה הלכתי למלחמה ב־56' ובששת הימים וכל המילואים המסריחים, איפה שלא דחפו אותי. אז איך אפשר ככה, לעבוד מחושך עד חושך, לסחוב על הגב שלך את כל השבט הזה? מפני שהילדים שלך, גם שהם בני 30 ויש להם ילדים שלהם, לא מצליחים לעמוד על הרגליים שלהם. ומי נותן להם את האפשרויות למשהו אחר, הוא שואל את עצמו ועונה לעצמו, אף אחד לא נותן להם את האפשרויות. כאן זה מתחלק לפי כאלה וכאלה. יש מיוחסים שיכולים הכל, מה - ויש כאלה כמו הילדים שלי.
למה צריך אלעד שלי לעבוד בבסטה של אריה חואסה ולא - אני יודע?! - להיות מהנדס בתדיראן או פזגז? למה לא מסוגל יחיעם שלי לשבת על התחת במקום עבודה אחד? למה הוא נודד ממוסך קרסו למוסך של שלום ומשמה לסיטרואן ואז למוסך של ג'קי ונתן, ככה, עם הרבה ימי אבטלה באמצע? ולמה היה ארנון צריך למות במלחמת כיפורים, לפני שהספיק לנסות יותר מה זה החיים? מה היה לו, לילד שלי ההרוג, מכל חייו? שום דבר. רק חלומות, שילדים של מישהם אחרים מגשימים. אם היה ארנון שלי בחיים, אולי היה ניגש לבחינות האקסטרני וממשיך ללמוד? ואיזה ראש מבורך יש לאוריאל שלי. אם לא הייתה הפוסטמה השמנה שלו יושבת עליו כל כך חזק, בטח גם היה באוניברסיטה או מה. רצון הרי היה לו פעם - ואם יש רצון, מוצאים גם את הכוח ואת האפשרויות.
"איפה. הכל אבוד. הכל סגור וחתום ממקודם. הוא משתעל. השיעול האינסופי הזה. כל הריאות שלי בניקוטין. הכל שחור משחור. השיעול החזק הזה. החזה הכואב הזה. הבטן הגדולה והמיטלטלת הזאת. הפנים המאדימות עד קצה הסיבולת. איפה! רציתי לי ילדים שיפרצו קדימה. שלא יהיו כמו האבא שלהם. רציתי שאני יהיה כמו השוכב במלחמה על הגדר, שהחבר'ה יוכלו לרוץ עליו ולפרוץ קדימה. אבל שיפרצו. שיעלו. שיגיעו למשהו. איפה. כולנו משכשכים באותו חרא עמוק, וכשאתה מוציא את הראש מהחרא, אתה יכול לראות שיש אנשים אחרים, שהולכים להם על חולות זהובים לעבר אגם צלול וחלק כראי".
לשובלי יש חלום גאולה אישי משלו: לקחת את כל משפחתו הענפה ולהגר מישראל המייאשת ונעדרת התקווה לאנשים כמוהו, לדעתו, לניו זילנד הרחוקה והשלווה, שבה הכותרות הראשיות בעיתונים מבשרות לא על מלחמות חדשות לבקרים, מעשי טרור, שחיתויות, מאבקים פוליטיים, התעשרויות מפוקפקות ומעשי אלימות ופשע - אלא על פרה שנדרסה על ידי רכבת. הוא מדמיין לעצמו נופים הרריים, שלווים, יפהפיים, ירוקים, נהרות תכולים, חוות כבשים משפחתית, ציפורי גן עדן ומטעי קיווי. אבל למשפחתו, אשתו, ילדיו, נכדיו, אין כל רצון לחלוק עמו את חלומו. טוב להם בשכונה, בחיי המחסור, בבעיות התעסוקה. הרצון של שובלי להציל את השבט מהמצוקות בכלא החיים המשמים והנצלני שלהם נראה לילדיו כהזיות מטופשות. אין מוצא לשובלי אלא בחלומות.
***
לפני כמה ימים עצרנו נוקי ואני מונית בשינקין. כנראה יש לכם הרבה עבודה, אמרתי לנהג, מלא גוף, חובש כיפה ולא מגולח, כי ניסינו לעצור כמה מוניות וכולן היו תפוסות.
בוקר טוב ויום נפלא, אמר הנהג בחיוך, כרמז מוכיח שלא כך פותחים שיחה. זו הייתה נסיעה לא ארוכה, פחות מחצי שעה, אבל לי הייתה בלתי נשכחת. הנהג שלנו אמר משהו כמו, כן, המוניות מלאות - אבל הארנק ריק. איך זה? שאלה נוקי, ומכאן ואילך התחיל להתפתח מונולוג של האיש במושב הנהג. לא בכעס ולא בציניות; בהשלמה, בקבלת הדין.
אני מנסה לשחזר את דבריו מהזיכרון. הוא סיפר שמצבם הכלכלי, שלו ושל שותפו למונית, בכי רע: ההוצאות כל כך גבוהות - דלק, רישוי, ביטוח, דמי תחנה, הלוואות על המונית, תחזוקה ומוסכים ועוד ועוד, שאני מתחיל ב־12 אלף שקל בחודש, לפני שאני מסובב מפתח, אמר. ומה עם הילדים? גנים, טיטולים, מטרנה? ומשכנתה והחזרי ההלוואות? הכל כסף שאין.
בבנק הזהירו אותי שכבר עברתי את נקודת האל־חזור. אז מה לעשות? איך לדאוג לילדים? האם חשבתי להסב מקצוע? תראו, אני בעל תואר שני בכימיה. עליתי לארץ כנער, לבדי, התגייסתי ואחר כך השלמתי בגרויות והתחלתי ללמוד. כשסיימתי תואר שני בכימיה הלכתי לכל המפעלים ומכוני המחקר ושמעתי על הנפגעים הרבים מעבודה עם כימיקלים מסוכנים. באחד המקומות שבהם כבר התקבלתי לעבודה ראיתי חבר'ה עם כפות ידיים מנוקבות מטיפות רותחות של תמיסות כימיות. החלטתי שזה מקצוע מסוכן בשבילי. עברתי לנהיגה במונית. כבר שנים שאני עוסק בזה.
בגיל מאוחר החלטתי להפסיק להיות רווק והתחתנתי עם בחורה פיליפינית. נולדו לי שני ילדים. אשתי דוברת אנגלית. אני איני דתי, ולא הפריע לי שהיא גויה. אבל היא, מישהו חיבר אותה עם איזה רב מחזיר בתשובה, והיא נשבתה בקסמו ובהשפעתו, החליטה להתגייר והחלה לשמור מצוות בחומרא - בלבוש, במזון, בהתנהגות, בחינוך הילדים.
הכיפה הזאת שעל הראש שלי זה רק משום שהיא ביקשה. היא גם דרשה שאפגש עם הרב שלה, והוא ביקש שאתחיל לקיים מצוות ולהתפלל ושאחזור בתשובה. היא מתפללת בעזרת ספרי דת יהודיים באנגלית, ואני בינתיים שוקע עם שותפי בבור החובות של המונית הזאת. אני לא רואה שום מוצא מהסמטוחה הזאת. אני רוצה לקחת את משפחתי ולהגר מהארץ. לאן? למקום שקט עם אפשרויות. חשבתי על ניו זילנד, או אוסטרליה. אבל אשתי? בשום אופן! לא מוכנה לעזוב את הארץ, לא למולדתה ולא לניו זילנד. היא נשארת כאן ורוצה להיות יותר אדוקה וצדיקה וישראלית מכולם, עם הילדים ואיתי. לא יודע מה לעשות.
הייתה עוד דקה עד ליעד שלנו. שמע, אמרתי, לפני כ־40 שנה כתבתי סיפור על נהג מונית במצוקה שרוצה לרדת עם משפחתו לניו זילנד. הוא צחק צחוק עצוב ולא מאמין. שילמנו ולקחנו קבלה. שלום לכם, אנשים טובים, אמר הנהג שלנו, שאפילו את שמו איננו יודעים. בטח שמח קצת על שהיינו קשובים לסיפורו, שאותו בעצם המצאתי וכתבתי
ב־1980 ולא השכלתי למצוא מענה למצוקותיו, אלא בחלומות על ארץ רחוקה וגן־עדנית.