העדויות על הטרדות מיניות שזורמות מאז התפוצצות פרשת הארי ויינשטיין מכל עבר, בארץ ובחו"ל, מדירות שינה מעיניה של הילה רונן־דבי, יועצת ארגונית, מנחת קבוצות ואם לשלושה שלומדים במערכת החינוך. "כבר מכיתה א' הפחד הגדול שלי היה מה עלול לקרות לילדות וילדים בשירותים", היא מודה. "אני זוכרת שווידאתי כל יום שלא קרה לבתי דבר בשירותים, הייתי ממש בחרדות מזה".



רונן־דבי היא אחת מקבוצה של הורים ירושלמים, שבשיתוף סיעת ירושלמים יצאו אתמול בקמפיין הקורא למערכת החינוך להקצות תקציב מיידי כדי לצמצם את היקף הפגיעות וההטרדות המיניות בין כותלי בתי הספר בעירם, ובכלל. הקמפיין נולד, בין היתר, בעקבות מגוון העדויות על הטרדות מיניות שעולות לכותרות בימים האחרונים. כידוע, מעבר לטענות שנשמעות בהוליווד נגד השחקן קווין ספייסי ושחקנים נוספים, בארץ עלו בימים האחרונים טענות מצד נשות התקשורת אושרת קוטלר ונרי ליבנה נגד נשיא קשת אלכס גלעדי, מצד סילבי קשת נגד טומי לפיד, ומצד דנה ויס נגד גבי גזית. וזה כנראה רק קצה הקרחון.




העיתונאית אושרת קוטלר. צילום: אריק סולטן
העיתונאית אושרת קוטלר. צילום: אריק סולטן





"הקמפיין MeToo# חשף בפנינו את הממדים האדירים של ההטרדות והפגיעות המיניות בחברה, כאשר חלק גדול מהפגיעות נעשות בגילי הילדות או הנעורים", נכתב בעצומה של חברי הקמפיין, שעלתה לרשת תחת השם "חייבים לדבר על זה". “אנחנו, כהורים שאכפת להם, לא רוצים שהילדות והילדים שלנו ייפגעו, ולא רוצים שחס וחלילה יהפכו בעצמם לפוגעים... עם התקציב המתאים והכלים הנכונים, אפשר להפוך את מוסדות החינוך למערכת הסברה עוצמתית בנושא ולהפוך את בית הספר למרחב מוגן, שגם מעצב את ההתנהגות של דור העתיד".



לדברי רונן־דבי וחבריה, הכלים שיש להעניק לצוותי הוראה הם הידע לזהות ולעצור פגיעה ולהפנות נפגעים/ ות לגורמים מקצועיים; יכולת לתת תמיכה ועזרה ראשוניים לילד/ ה שנראים במצוקה; מערכי חינוך להתנהגות זהירה ברשתות החברתיות ובסלולרי; והגברת המודעות המגדרית וקידום שוויון מגדרי.


“הנושא של הטרדות מיניות נטוע עמוק בעברי", אומרת רונן־דבי. "עוד לפני שהייתי אמא, התנדבתי בארגון מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית ונחשפתי למספרים של כמות הפגיעות, והדבר הזה זעזע אותי. המודעות שלי לנושא מאוד התעצמה. כהורה גיליתי שאין ממש עשייה בנושא במערכת החינוך. זה מאוד וולנטרי, כל בית ספר וההחלטה שלו. אין משהו מערכתי".



מה מטרת הקמפיין?
"העצומה שפרסמנו באה להפעיל לחץ נוסף על המערכת. אני מניחה שגם במערכת החינוך מבינים את החשיבות של הנושא, ואנחנו כהורים באים להראות שהנושא חשוב גם לנו. במצב הנוכחי אני לא סומכת על מערכת החינוך, וכמי שעובדת בעצמי עם בני נוער אני יודעת שאפשר להשפיע המון אם רק נותנים להם את הכלים הנכונים".




לא רק בייביסיטר



בשנים 2011־2014 נערך בישראל סקר לאומי רחב היקף שבחן את תופעת ההתעללות והפגיעה בילדים ובני נוער בישראל. בסקר נדגמו 254 בתי ספר מאזורים שונים בארץ, יהודים וערבים, בגילי 12־16, השתתפו בו 12,035 ילדים ובני נוער והוא בוצע בשיתוף משרד החינוך, ביוזמתה ובמימונה של חברת "טראינה". מממצאי המחקר אז עלו נתונים קשים המחזקים את טענת ההורים: יותר ממחצית מהמשתתפים במחקר, 52.9%, היו חשופים לסוג אחד או יותר של פגיעה ללא קשר לדרגת החומרה, מתוכם כ־18% דיווחו על פגיעה מינית. כמו כן, פחות מ־40% מהילדים ראו במורה או ביועץ בית הספר דמות שאפשר לפנות אליה ולספר לה על הפגיעה. כרבע מהילדים ציינו כי אינם יודעים כלל למי לפנות לעזרה בעקבות פגיעה שחוו. מנגד, הילדים ציינו כי אחד הגורמים המשמעותיים שיאפשרו להם פנייה לעזרה הוא קשר קרוב עם מבוגר משמעותי שניתן יהיה לשוחח עמו באופן ישיר על הנושא.




דנה ויס. צילום: ויקיפדיה
דנה ויס. צילום: ויקיפדיה



על פי הנתונים של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, אין הבדל משמעותי בין בנים לבנות בפגיעה מינית בגילים צעירים – שיעור הנפגעים הבנים דומה לשיעור הנפגעות הבנות. נתוני האיגוד גם מצביעים על כך שיותר מ־85% מכלל מקרי התקיפה המינית מבוצעים על ידי אדם המוכר לקורבן. ההיכרות כוללת בני משפחה, חברים/ידידים/מכרים, מורים, מטפלים, עמיתים, מנהלים וכדומה.



“שוויון, התנהגות הולמת בין בנים לבנות וכבוד חייבים להיות חלק ממערכת החינוך מגיל הגן”, אומרת אורית לסר, דתייה ואם לחמישה, שלוקחת חלק בקמפיין. “גם במערכת החינוך הדתית לא צריך להתחבא וצריך לקרוא לילד בשמו, לא להפחיד אלא להסביר”, היא אומרת. “לא חייבים להשתמש בשפה מינית בוטה, אבל חייבים לתת לילדים כלים להתמודד כי לשלוח ילד בלי כלים, בלי מושגים על מגדר, על מה מותר ומה אסור ביחסים בין המינים, זה כמו לשלוח אותו עם עיניים קשורות לכביש. אני בטוחה שאפשר למצוא את הדרך לצייד אותם בכלים האלו גם בחברה הדתית. ככה נוכל לבנות חברה בריאה יותר”.



את חושבת על הסכנות על בסיס יומי?
"אני לא מגדירה את עצמי כאמא חרדתית, אבל יש טווח רחב בין חרדתיות לבין שמירה על הילד והגנה עליו. אני רוצה לאפשר לילדים שלי חופש, ללכת לחברים, ומצד שני אני תוהה אם יש להם כלים לשמור על עצמם. מכיתה א’ יש שיעורים במערכת על זהירות בדרכים, אבל מה עם לדבר עם מישהו זר? מה עם לשמור על הגוף שלנו?”



מ’ (29), מורה בכיתות ז’־ח’, מודה שהיא לעתים נחרדת מהנעשה במערכת שהיא חלק ממנה. “אני רואה בנים ובנות מדברים ומתייחסים אחד לשנייה בצורה שלעתים גברים ונשים בוגרים לא עושים, וברור לי שזה מגיע מהיעדר מדיניות מסודרת שלנו”.



אבל מה לגבי ההורים והבית? להם אין אחריות בחינוך?
“בוודאי שגם להורים יש אחריות, אבל ילדים מבלים חלק ניכר מזמן הערות שלהם איתנו, בבית הספר. אנחנו אמורים להיות לא רק שירות בייביסיטר להורים, אלא גם להכשיר אותם לחיים. ללמד מתמטיקה זה חשוב, אבל ללמד כישורי חיים בסיסיים, כמו כבוד ומהי הסכמה במין ומה לא מקובל, זה לא חשוב?”



את קיבלת הדרכה לגבי חינוך מיני ומניעת פגיעות מיניות בבית הספר?
“בקושי. זה משהו שכל בית ספר עושה בו מה שהוא מבין. יש מקומות שיש בהם אולי שני שיעורים בשנה שמיועדים בעיקר להסבר על מחזור, אמצעי מניעה וזהו. לא מעבר לזה. אני בספק אם תלמיד או תלמידה שלי יודעים לאן לפנות אם קורה להם משהו, אפילו משהו ‘קטן’ כמו סתם הטרדה מילולית. אין להם ולהן שום גב, שום כלי לבוא ולומר: ‘היי, ככה לא מדברים אלי, לא נוגעים בי’, וזה בעייתי. אף שאני עובדת של המערכת, אני לחלוטין עם ההורים בעצומה הזו”.




לא מספרים



בכל שנה מקדיש משרד החינוך שבוע בחודש ינואר להעלאת המודעות לפגיעות מיניות בתוך מערכת החינוך. אבל האם זה מספיק? ד”ר רונית שרון, מרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ומנהל מרכז "טליה" לילדים והורים, סבורה שמה שנעשה היום במערכת החינוך אינו מספק. “מורים כמהים למערך מובנה שילמד אותם גם לזהות פגיעה וגם למי להפנות במקרה כזה”, היא אומרת.



מאיזה גיל לדעתך אפשר להתחיל ללמד ילדים בלי לעורר חרדות?
“כבר מגיל 5 אפשר להתחיל לעבוד עם ילדים על מה מותר ומה אסור, למי מותר לגעת בגוף שלי, כמובן בהתאמה ובלי לעורר חרדות, ולהמשיך משם, באופן שמותנה בשלבים ההתפתחותיים. מערך ההשתלמויות צריך להיות מיועד למורים, לצוות, וגם לילדים, כיוון שבהרבה מקרים גם הילדים עצמם אינם יודעים להבדיל בין חיזור לגיטימי לחיזור אלים ובוטה. אנחנו יודעים היום שעד גיל 12 כמות הפגיעות בבנים ובנות כמעט זהה, אבל מעל גיל 12 בנות נפגעות יותר, ולכן צריך ללמד בנות וגם בנים את הנושא הזה במסגרת כישורי חיים”.



מהן ההנחיות להורים או למורים? כיצד הם יכולים לזהות ילד שנפגע?
“הורים בעיקר מקווים שהילד שלהם לא ייפגע, ושאם יקרה לו משהו - הוא יבוא ויספר. אבל בהרבה מקרים ילדים לא מספרים בגלל הבושה, החשש או משום שמישהו איים עליהם לא לספר. ועדיין ישנן נורות אזהרה שצריך לשים לב אליהן ויכולות להעיד על פגיעה מינית: דיכאון, אמירות אובדניות, פחדים לא מוסברים שהחלו פתאום, התקפי זעם, הסתגרות, דריכות, ולפעמים גם גניבות או שקרים. לצדם יש גם סימנים פיזיים שכוללים כאבי ראש, כאבי בטן, בולימיה או אנורקסיה, הפרעות שינה, הרטבת לילה שחוזרת, דלקות באיבר המין או בפי הטבעת. כל אלו הם סימנים שצריך לשים לב אליהם. במקרים כאלה על המורים לעודד את הילד, להודות לו שסיפר, לשאול אותו אם הוא מרשה לפנות להורים ולשתף אותם. אם לא ניתן לדובב את הילד, אפשר לפנות להורים ולהפנות אותם למרכז סיוע”.



ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "המשרד רואה חשיבות רבה בהכשרת צוותים חינוכיים כדי לאתר ולזהות ילדים בסיכון, התעללות ופגיעה, וכן להתמודד עם פגיעות מיניות. יובהר שהמשרד כבר פועל ומכשיר עובדי הוראה בתחום באמצעות היועצות בבתי הספר. לאורך שנת הלימודים המורים מתייחסים לנושא במסגרת התוכנית לכישורי חיים, ומדי שנה המשרד מציין את שבוע מערכת החינוך נגד אלימות מינית, ובמהלכו מועברות לצוותי החינוך ולתלמידים סדנאות ממוקדות בנושא. השנה החל פיילוט 'מיניות במרחב בטוח', בשיתוף ארגון הג'וינט ומשרדי ממשלה שונים. התוכנית פועלת כיום בארבע רשויות, שבהן מגבירים את הידע על מיניות בריאה ומניעת מצבים של אלימות מינית. תוכנית זו תיפתח לרשויות נוספות".



מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "בשנים האחרונות מנהל חינוך ירושלים פועל בעקביות להרחבת המודעות בסוגיות מגדריות ומיניות. ככלל זה, הפעלת תוכניות בבתי ספר המשלבות סדנאות לתלמידים והשתלמויות למורים".