נשיאותו של ויליאם מקינלי הייתה קצרה מהצפוי. הוא ניצח במערכת בחירות אחת, ניצח בשנייה ואז נרצח בכדורי מתנקש. יורשו, טדי רוזוולט, היה ססגוני ממנו, ועל כן האפילה נשיאותו האקראית על זו המתוכננת היטב של מקינלי. הנשיא ה־25 נשאר רק זיכרון מעומעם – שספר חדש על תקופת נשיאותו, “הנשיא מקינלי”, מנסה לחדד.



סיפורו מעלה שאלות מעניינות על מנהיגות, רלוונטיות להיום לא פחות מאשר לסוף המאה ה־19. בתקופתו חלו תמורות רבות, ואפשר לזקוף לזכותו לא מעט הישגים: הכלכלה התאוששה לאחר משבר חמור, בין השאר משום שנמצא זהב באלסקה. הוואי צורפה לארצות הברית כטריטוריה חדשה. היא תהיה לימים המדינה האחרונה להצטרף כמדינה – ב־1959. מקינלי ניהל גם מלחמה שלא חשק בה, בקובה. ושלח צבא לסין, בתקופת מרד הבוקסרים. חזונו המגלומני לכרות תעלה בפנמה הוגשם, במידה רבה בזכות יורשו, רק לאחר הירצחו.



מקינלי התבלט בגבורתו בקרב הדרמטי באנטיאטם, בתקופת מלחמת האזרחים. אך כנשיא היה בעיקר מקצוען יעיל, שהתרחק מדרמה מיותרת כשלא היה בה צורך- כמעט היפוכו של הנשיא המכהן כיום. אלה תכונות טובות כנראה למנהיג, אך גרועות למורשתו. נשיאים זכירים הם נשיאים שמייצרים רעש; נלחמים מלחמות גדולות, מתעקשים על דברים גדולים, נאבקים בכוחות גדולים. הניצחון חשוב כמובן, אך חשוב גם שייראה המאמץ, שיבצבצו אגלי הזיעה. מקינלי ניצח ברוב הקרבות שניהל בלי להפריע לציבור בשגרת חייו. שר המלחמה אליהוא רוט אמר עליו: “לא היה לו אכפת בכלל מהקרדיט”. זו תכונה נאצלת, שגוזרת על מי שניחן בה את גזירת השכחה.



שווה כמובן לבדוק מדדים של רעש מול יעילות על מנהיגים באמריקה, ושווה לבדוק אותם גם על מנהיגנו. הנה מבחן קל יחסית: הרעש הבלתי פוסק שמייצרים כמה מחוקקים בולטים של השנים האחרונות – למול מספר החוקים שהצליחו להעביר וליישם. הכנסת כבר מזמן אינה מוסד שמעביר חוקים, היא מוסד שמציע חוקים כדי לחולל רעש תקשורתי, לזכות בדקות שידור, לעצבן את האופוזיציה, או הקואליציה, לנהל ויכוח ולעבור להצעה הבאה. כמה ממנהיגי המפלגות, ובהם שרים חשובים, דומים למדי לכנסת: הרבה מהומה – מעט תפוקה. שאלו את עצמכם מי השרים הבולטים בממשלת ישראל, והאם הם בולטים בזכות עשייה או בזכות דברנות. התשובה ברורה.



שינה את פני ישראל, ונשכח. יצחק שמיר, צילום: פלאש 90
שינה את פני ישראל, ונשכח. יצחק שמיר, צילום: פלאש 90



שמיר וברק - שקט מול דרמה



והנה מבחן היסטורי, שעשוע אחד מתוך רבים אפשריים. מי היה ראש ממשלה מוצלח יותר, יצחק שמיר או אהוד ברק? שמיר היה דוגמה ומופת של שמירה על שקט, ככל שהתירו לו היריבים. ברק היה דוגמה ומופת ליצרנות בלתי פוסקת של דרמה – מה שהוא ממשיך בו גם כיום, אולי מתוך הרגל, כפרשן לעת מצוא


מה השיג שמיר? נסו להיזכר, קמטו את המצח. אה, העניין הזה עם עלייה מברית המועצות, ישראל ששינתה את פניה. כמה מאיתנו נותנים לו קרדיט על גל העלייה? וכמה נותנים לו קרדיט על כך שהתאפק – כלומר, נמנע מעשייה – במלחמת המפרץ הראשונה? קל להיזכר בזכות מה שעשית, ואפילו היה כישלון. קשה יותר להיזכר בזכות מה שנמנעת לעשות, ואפילו היה הדבר הנכון. מה השיג ברק? הוא הוציא את צה”ל מלבנון, ואפשר לדבר על התועלת והעלות של הצעד הזה. הוא חשף את סרבנותו של יאסר ערפאת, וגם על מה שהרוויחה ישראל מהמעשה הזה אפשר להתווכח. בדרך היו מהפכה חילונית, ומשבר המשחן, ואובדן מהיר של הקואליציה, ואובדן היכולת לנהל בשקט מדינה, וסחרור קטלני של תחילת אינתיפאדה.

מי משני אלה עשה יותר – כל אחד יחליט לעצמו. מי משני אלה נוכח יותר בשיח הציבורי כראש ממשלה זכיר – נדמה לי שעל זה קשה יותר להתווכח. ממילא, הביוגרפיה של מקינלי מעלה הרהורים של תוגה על המציאות. היא מלמדת שאולי לפוליטיקאים – שלהם ושלנו – פשוט אין ברירה. הם נאלצים לבחור בין יעילות לבין בולטות, ויצר השרידות דוחף את רובם לאופציה הפחות טובה. בעצם, אנחנו אשמים בזה כפי שהם אשמים בזה. אם איננו יכולים לזכור, להעריך, את המקינלים – ניאלץ לחיות עם הטראמפים