חורף 1917 היה גשום במיוחד, וחילותיו של המצביא הבריטי אדמונד אלנבי נאבקו במזג האוויר בזמן התקדמותם צפונה. בחודש נובמבר הם הביסו את הצבא הטורקי–גרמני וכבשו את באר שבע ועזה. בדצמבר ניצבו בשערי ירושלים. עת הכיבוש הגיעה. איך נפלה ירושלים בידי הבריטים? תלוי את מי שואלים. לכל אחד סיפור משלו. על פי גרסה אחת, העיר נפלה לראשונה בידי קוקני אלמוני ללא נשק. אחרי נסיגת הצבא הטורקי בחשכת הלילה מירושלים, העזו אמיצים ראשונים להוציא את חוטמם מבתיהם עם שחר. כמה מהם פנו לכיוון עמדות הבריטים, המיועדים לשחרר את עירם מעולו האכזר של השלטון הטורקי, ומצאו חייל אנגלי רכוב על פרדה, קרב במעלה המדרון. הם רצו אליו ובישרו לו שהוא נמצא בירושלים, עיר הקודש, עיר הנצח. האומלל הבהיר שהוא רק טבח ממטבח הקצינים, ושכל מה שהוא מבקש זה קצת ביצים או ירקות.



גרסה פופולרית נוספת מספרת שבכלל היו אלה שני טוראים מדיביזיית 60 שעזבו את משמרתם רק כדי למצוא מעט מים והגיעו, בלי להתכוון בכלל, לפרברי ירושלים. התושבים השמחים הודיעו להם שהצבא הטורקי נמלט בלילה. שני החיילים הבינו את הפוטנציאל הגדול הגלום בבשורה וחזרו לעמדותיהם כדי למסור אותה למפקדיהם. הם עברו את הכפר ליפתא, נתקלו במשלחת הרשמית של העיר שבאה לקדם את פני האנגלים הכובשים, ובה ראש עיריית ירושלים חוסיין אפנדי אל־חוסייני, מצויד במעיל חורף כבד, תרבוש על פי קוד הלבוש המקומי, ועוד דבר: דגל לבן גדול כדי לאותת על הנכונות המלאה של ירושלים להימסר ללא קרבות לצבא הבריטי.



גם שני החיילים היו שם, במדי קיץ וכובעי פקק טרופיים, מלוכלכים בבוץ. זה לא הפריע להם להיעתר לבקשה ולקבל בחשיבות גדולה את אות הכניעה. באותו מקום הוקמה שכונת רוממה, ועד היום ניצבת שם מצבת אבן עם הכיתוב: "ליד מקום זה נכנעה עיר הקודש לדיביזיה לונדון 60 ב–9 בדצמבר 1917. הוקם על ידי חבריהם של אותם קצינים, בעלי דרגות אחרות וחיילים, שנפלו בקרבות על ירושלים".



והיו כנראה עוד טקסי כניעה. שני הטוראים מיהרו להעביר את המידע למפקדיהם, אלה הביאו אותו לידיעתו של בריגדיר ווטסון, מפקד בריגדה 180, שמיהר למסור אותו למפקד הדיביזיה, מייג'ור גנרל שי, שמטהו התמקם ליד הכפר אבו גוש. הגשר של כביש ירושלים בנחל שורק, ליד מוצא, נהרס על ידי הצבא הטורקי הנסוג, ועדיין לא ניתן היה לחצותו במכונית, אולם ווטסון קפץ ועלה על סוס והגיע מיד ברכיבה לירושלים. אחריו נהרו אל העיר חיילי גדודיו.


זו הייתה ישועה של ממש עבור תושבי ירושלים, שידעו רעב נורא ומגיפות, התעמרות של השלטונות הטורקיים וגירושים המוניים. גם החיילים הטורקים לא ליקקו דבש. חלקם רעבו ללחם והתהלכו לבושי קרעים, מתחננים להצלה. אחרים בזזו, השחיתו והתעללו. על זה נוסיף את גזירותיו של העריץ ג'מל פחה, שהחמירו ככל שהחזית התרחבה ועם התקדמות צבא בעלות הברית.



קהל מחכה לכניסתו של אלנבי בשער יפו. צילום: אוסף מטסון, ספריית הקונגרס, וושינגטון



מפוארת וצנועה



בקיצור, לא היה פה שמח לפני שנולדנו. הצבא הבריטי, ובראשו אלנבי, היה לא פחות ממבשר גאולה. משיח של ממש. הכניעה התרחשה בערב חנוכה. אחר הצוהריים זרמו תושבי העיר המוכה לרחוב יפו, לחגיגה ספונטנית. פרשת השבוע הייתה "מקץ". "בפרשת מקץ בא הקץ לממשלת הטורקים ובא הקץ לצרותינו וצרות כל תושבי ירושלים", כתב יקיר ירושלים יהושע ילין בזיכרונותיו. יומיים לאחר מכן, 11 בדצמבר, יום ב' של חנוכה תרע"ח, נכנס גנרל אדמונד אלנבי, המפקד העליון של צבא בריטניה, בשערי ירושלים.



התהלוכה פנתה משער יפו אל רחבת המצודה, כלומר מגדל דוד, וממרומי מדרגות השער הוקראה ההודעה הרשמית על כיבוש העיר - באנגלית, צרפתית, איטלקית, רוסית, יוונית, ערבית ועברית: “לתושבי ירושלים הקדושה והברוכה וסביבותיה - שתוצאות מפלת הצבא הטורקי גרמו לכיבוש עירכם על ידי הצבא העומד תחת פקודתי - מכריז אני, אפוא, כי העיר נתונה תחת משטר צבאי, והיא תישאר כך כל זמן שנסיבות צבאיות תדרושנה כך. רצוני הוא כי כל אחד מכם ימשיך את עבודתו בלי להפסיק, בלי כל פחד. יתר על כן, היות שאדמת עירכם נתקדשה על ידי מאמינים ועולי רגל דתיים של שלוש הדתות זה כמה מאות שנים, הנני להודיע כי כל הבניינים הקדושים, כל המקומות אשר מסורת קשורה בהם ומקומות התפילה הרגילים של איזו דת שהיא, יהיו שמורים במקומם, מוגנים ומובטחים לפי החוקים הקיימים, ולפי הדתות אשר המקומות הקדושים שייכים להן".



בציון 50 שנה לכיבוש ללא כיבוש של ירושלים, כתב יהודה האזרחי ב"מעריב": "כניסתו המיועדת לציין רשמית את תחילתו של השלטון הצבאי הבריטי הייתה מפוארת ומרשימה, ועם זאת כולה ענווה מופגנת. לשער יפו הגיע גנרל אלנבי כשהוא רכוב על סוסו, אולם ליד השער ירד ממנו ונכנס אל העיר העתיקה לא ברכיבה אלא ברגל. כאילו ביקש להדגיש בכך שאין הוא שר צבא כובש ומנצח אלא צליין פשוט, עולה רגל".


מאחוריו צעדו מפקד היחידה הצרפתית ומפקד היחידה האיטלקית, שהשתתפו בקרבות, וקציני המטה ומשמר הכבוד שכלל נציגים של כל גדודי החטיבות הלוחמות.



"כל ירושלמי שהיה נוכח במאורע הזה זכר איך פחות מ–19 שנים קודם לכן, כשהגיע הקיסר וילהלם השני לירושלים, לא רק שהוא נכנס במרכבתו, לכבודו גם פרצו את החומה. איזה הבדל דרמטי", אומר ד"ר גיל וייסבלאי, אוצר התערוכה "בלפור פינת אלנבי" המוצגת בספרייה הלאומית. הוא מזכיר כי הצניעות הזו באה לידי ביטוי גם במכתב שכתב ב–1968 אל גברת שביקשה להקים אנדרטה לכבודו. הוא משיב לה שיש על שמו כבר גשר על הירדן, רחוב בתל אביב, רחוב בביירות, וזה מספיק. ועוד: כשרצו מפקדי הצבא שהיו תחת פיקודו לרכוש לו מתנה והכינו עבורו דיוקן שלו, פרי עבודתו של אומן נחשב בן התקופה, סירב בנימוס לקבלה. בצר להם, העבירו את המתנה לאמו בת ה–91.



אלנבי בשער יפו. צילום: אוסף מטסון, ספריית הקונגרס, וושינגטון



החכם השקט



אז מי היה גנרל אלנבי, ששמו נקשר בלא פחות ממעשה גאולה? הוא נולד ב–23 באפריל 1861 באנגליה, נכשל במבחנים למשרת עובד ציבור (פקיד מכס) בהודו שהייתה תחת ממשל בריטי, נכשל בפעם הראשונה שניסה להתקבל לאקדמיה הצבאית הבריטית, לא ויתר וניסה שוב - הפעם בהצלחה. הוא למד באקדמיה צבאית ובגיל 22 החל לשרת בחיל הרוכבים. הוא השתתף במלחמות בדרום אפריקה ואחר כך במלחמת הבורים. במלחמת העולם הראשונה היה מפקד חיל הרוכבים בחזית הצרפתית, ומשנת 1925 מפקד הצבא.



לפני כן, ביוני 1917, מונה למנהל הצבא במצרים ובארץ ישראל. תפקידו היה לפרוץ את החזית הדרומית של הטורקים. ב–14 בנובמבר נכבשה יפו על ידי אלנבי, ב–9 בדצמבר נכבשה בלי קרב ירושלים, וב–11 בחודש נכנס אליה בראש צבאותיו, ברגל, בשל קדושת העיר. אחר כך פנה הכובש צפונה וב–19 בספטמבר נלחם בטורקים בעמק מגידו וחדר לעמק יזרעאל. אחרי המלחמה התמנה לנציב העליון של מצרים.



בספר המחזור של האקדמיה הצבאית כתבו עליו: "איש רעים להתרועע אבל גם שתקן". מפקדיו כתבו עליו: "אינו מרבה להתבטא, ואולי זה מסתיר טיפשות?".



"לימים אלנבי נודע כ'החכם השקט' ונחשב לקצין מבריק. שלא בפניו, היה הכינוי שלו 'השור', כיוון שחזותו הייתה מוצקה וקשוחה וההליכה שלו נחושה. לורנס איש ערב, שהעריץ את האיש 'הענק האדום והעליז', כתב עליו ש'רמתו המוסרית הייתה גבוהה כל כך, שהכרת קטנותנו שלנו חלחלה אליו באטיות. איזה אליל היה האיש הזה'", אומרת אילת ליבר, מנכ"לית מוזיאון מגדל דוד, שבו תוצג התערוכה רחבת ההיקף "גנרל וג'נטלמן - אלנבי בשערי ירושלים". התערוכה, שאצרה ד"ר נירית שלו כליפא, תיפתח ב–11 בדצמבר בשחזור הטקס שבו אלנבי עמד בשער יפו, בדיוק מאה שנה אחרי.


למשימת כיבוש ירושלים יצא אלנבי עם בקשתו של לויד ג'ורג': "הבא לנו את ירושלים לפני כריסמס". תשובתו של אלנבי במברק, עם כניעת העיר, הייתה: "מזל טוב. תהילים קכ"ב ב'", כלומר הפניה לפסוק "עומדות היו רגלינו בשערייך, ירושלים".



"אח, נפלה ירושלים! ללמוד ולהביט על המחזה היותר נהדר בקורותייך זה מאות בשנים, כשחילות בריטניה, גאים ועטורי ניצחון, הגיחו אלייך, והמצביא 'אל–נביא' (אלנבי - כס"ו) הולך רגלי בראשם כיאה לכובש עיר התנ"ך, עיר העברים", כתב איתמר בן אב"י. סר רונלד סטורס מתאר: "יצאתי לפגישה עם אסיפה של יהודים אשכנזים, עטופי אדרת פרווה ושטריימל ובעלי פאות ארוכות. הלשון האחת שכולם הבינוה הייתה ז'רגון יהודה אולטרה–גרמני. שאלתים אם שמו לב לכך כי יום כניסתו של אלנבי חל ביום ראשון של חנוכה, חג המכבים, וקיבלתי תשואות של הסכמה".



אז מה יש לנו עד כה? נביא, מבשר גאולה, יהודה המכבי, ולא רק אלה. ליבר מספרת שאלנבי היה ידוע כחובב חיות וטבע וידע כל מה שאפשר לדעת על ציפורים וחיות בר. בהתאם לכך, גידל עקרב מחמד בקופסה מיוחדת בשק האוכף שלו, לצד הספר שקיבל מלויד ג'ורג', "הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש". לעקרב, כמו לסוסו, העניק את השם "הינדנבורג" , כשמו של המצביא הגרמני.



"יחד עם זאת, הוא קרא כל דבר, ובארוחת הערב ידע לצטט במלואה סונטה של רופרט ברוק", מצטטת ליבר את לורנס איש ערב, שנפעם מידיעותיו המפליגות של המצביא.



בחודש יולי, עוד לפני הגיעו לירושלים, קיבל אלנבי את הבשורה על כך שבנו יחידו מייקל נהרג בחזית פשנדל, בלגיה, בקרב מול הכוחות של גרמניה. אלנבי כתב אז לאשתו מכתב קורע לב: "21 שנה נשאנו את האושר הזה אשר הופר היום על ידי כאב חד", אבל המשיך לתפקד בקרבות בפנים חתומות ובגבורה כרגיל.



פרופ' נורמן דיקסון, בספרו "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא" (הוצאת משרד הביטחון), מתאר אותו כך: "הוא היה גדול פיזית, עצבני ולבוש היטב. אופקיו היו רחבים, ומוחו לא היה סגור. הייתה בו נכונות לקלוט טכנולוגיה חדישה כגון השימוש במכונית משוריינת בלוחמת מדבר. בעיני אלנבי, הצדיקו האמצעים את המטרה, גם כאשר האמצעים מחוספסים למראה. עיסוקי הפנאי שלו כללו שיט, שחייה בחיק הטבע, ליקוט וייבוש פרחי בר, ארכיאולוגיה וקריאת שירה בהיקף מגוון שחרג מעבר למקובל בקרב אנשי צבא, וכללו גם תחביבים העלולים להיראות כרחוקים מגבריות. אמרו שוויתר על ציד משום אהבתו לחיות הבר".



דיקסון מתאר אדם בעל התפרצויות זעם: "הוא היה איש משמעת מחמיר, ולפעמים תקפו אותו התפרצויות כעס מבהילות. הוא לא היה סמכותי. הצליח למזג הקפדה על פרטים ודאגה ליעילות צבאית נוסח וולינגטון עם חמימות רגשית מרובה. ממכתביו לאשתו מתקבל הרושם של גבר רוחש חיבה, בעל חוש הומור שאינו מוגבל על ידי נימוסי שולחן. הוא היה מוכן להסתכן בחוסר פופולריות כאשר הנסיבות מחייבות זאת. הגם שהיה אהוד לא רק על חייליו אלא גם על קציניו, שזה צירוף נדיר כשלעצמו, יכול אלנבי כוולינגטון לפניו וכמונטגומרי אחריו לפתוח פיו בשצף קצף ולשלוח כל רסן מלשונו כאשר סתרה התנהגות אחרים את מה שנראה בעיניו כמתחייב מבחינת היעילות הצבאית. שלא כמצביאים אחרים שהעדיפו למצוא שעירים לעזאזל מקרב בעלי הדרגות הנמוכות, היה אלנבי מוכן לכוון את אשו למטרות גבוהות בלי שהתחשב כלל בדרגה או במעמד. לא הייתה בו עוינות מתבקשת כלוחם לאויבו. הייתה בו סלידה אמיתית מהמלחמה, ולא היה בו פחד הכישלון המכשיל אנשים חלשים יותר. הוא לא סלד מפרסומת ולא נחבא מאחורי מגן הסודיות. הוא לא הגביל את פעילויותיו לקל מאוד או לבלתי אפשרי, אלא היה מוכן לקבל על עצמו סיכונים שקולים היטב".



תוכן שיווקי, כך עולה מנבירה במסמכים היסטוריים, הוא לא עניין חדש. גם לא עיתונות מגויסת. ד"ר גיל וייסבלאי מזכיר כי העיתונאי ההרפתקן לואל תומאס התפרסם יפה מידידותו עם לורנס איש ערב ומקרבתו אל אלנבי. "הוא הפך את הדמות של אלנבי לאגדית, גם באמצעות מופעים מלווים בשקופיות צבעוניות, הנושאים את השם האקזוטי 'עם אלנבי בפלשתינה ולורנס בארצות ערב'". וייסבלאי מצביע על כרזה הקוראת לקהל הרחב לבוא להרצאה ולשמוע על מסעותיו המלהיבים של אלנבי במדבר.



מאחורי המצביא הדגול יש בני אדם, חיילים צייתנים שהגיעו אל מסעם לארץ הקודש כשהם מצוידים במצלמת כיס ובספר מסווג, מעין מורה דרך, "מדריך צבאי לפלשתינה" שהודפס בקהיר במיוחד עבורם. "התוכן שלו היה מבוסס על מדריך תיירים, עם המון מידע על תושבי הארץ, הליכותיהם, מנהגיהם, אתרים קדושים והיסטוריים. כאן הגבול מיטשטש בין חיילים לבין תיירים. צריך לזכור שהמסע של האנשים האלה למזרח התיכון היה פעמים רבות הנסיעה היחידה לחו"ל בימי חייהם", אומר וייסבלאי. "זו הייתה התרגשות עצומה. למעשה, מי שצילם את כניסתו של אלנבי ברגל הוא גם חייל, גם צליין וגם תייר".



הזמנה להרצאה על מסעות אלנבי. צילום: ארכיון לואל תומס, באדיבות מריסט קולג' ניו יורק



זכות גדולה



יחסו של אלנבי אל הציונות, שהתחיל ברוח שלילית, עבר אבולוציה. ב–1918 לקח חלק בהנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, וב–1925 בפתיחתה.



בין לבין, מינויו של הלורד הרברט סמואל בשנת 1920 לנציב העליון הראשון בארץ ישראל לא החליק לאלנבי בגרון - נתפס אצלו כ"מסוכן ביותר", בגלל היותו של סמואל יהודי. במברק ששיגר אל שר החוץ הבריטי הוא כתב: "אני משער שכאשר תתקבל הידיעה על מינוי זה, תתעורר תנועה כללית נגד הציונים, ועלינו להיות מוכנים למעשי אלימות נגד יהודים, רצח ופשיטות על כפרים. אני מקווה כי הבעת דעה זו לא תהיה מכוונת נגד מר סמואל, שהננו הבחירה הטובה ביותר אם אומנם הוחלט שיהודי יתמנה".



ב–1926, בביקור שערך באוקלנד, ניו זילנד, אצל הקהילה היהודית, אלנבי נשמע כבר בטוח יותר: "זוהי זכייה גדולה בשבילי להיות המשחרר של ירושלים. אני מכיר ומעריץ את המנהיג הציוני חיים ויצמן. אחרי כיבוש ירושלים צייר לי ויצמן את האפשרויות של התפתחות ארץ ישראל על פי היסודות של ההצהרה הבלפורית. הטלתי ספק בממשיותן של התקוות האלו, אבל בבואי לפתיחת המכללה העברית היה לי העונג והכבוד לחדש את ידידותי עם ויצמן. התוצאות עלו הרבה על אשר צפיתי להן. הצהרת בלפור, שהיא חלק מהמדיניות של האימפריה הבריטית, אושרה על ידי כל מדינות העולם. עתידה של הציונות בטוח".



אלנבי ראה בארץ ישראל מוקד השקעה ראוי, ולא סתם - לדורות. כזה שלא רק צופן בחובו עתיד מבטיח אלא גם עבר מפואר. על כך מעידים הדברים שנשא בפברואר 1928, בבית הספר הבריטי לארכיאולוגיה: "אנו האנגלים, שהרבינו לפעול כל כך בעד שחרורה של ארץ ישראל - מוטלת עלינו החובה לגלות גם את עתיקותיה. אין מקום אחר ששדה התגליות בו פתוח לרווחה כמו בארץ ישראל".



לגדודים העבריים שמר אלנבי חיבה מיוחדת: בנובמבר 1928 אמר בקבלת פנים חגיגית שנערכה לכבודו על ידי ההסתדרות הציונית במלון "אמבסדור" בניו יורק: "היה לי הכבוד לפקד על גדודים יהודיים אחדים. והנני מדגיש כי הם היו חיילים טובים ואמיצי לב ולחמו היטב. גם יהודה המכבי לא לחם בוודאי יותר טוב מאשר עשו זאת צאצאיו החיילים".



הוא אף הופיע כמה פעמים באסיפות למען ארץ ישראל, והתגמול לא איחר לבוא: בשנת 1920 נקרא על שמו הרחוב המרכזי של תל אביב. באפריל 1933, בביקורו האחרון בארץ ישראל, הוכרז כאזרח כבוד של העיר. "ביקוריך בארץ ישראל קשורים תמיד בימים גדולים וטובים, והם כאילו משמשים התחלות לתקופות זוהר חדשות בדברי ימיה של הארץ הזו", אמר ראש העיר מאיר דיזנגוף. באיגרת תשובה כתב אליו אלנבי: "הנני מנצל הזדמנות זו להבעת הערכתי הרבה לכבוד הגדול שחולק לי על ידי הוד מעלתך ועיריית תל אביב. שלך, הנאמן מאוד, אלנבי".



אל מלאכת ההנצחה, פרט לרחוב על שמו, הצטרף פסלו של אברהם מלניקוב, בעצמו חייל שהגיע להצטרף לגדודים העבריים ויוצר הפסל "האריה השואג" בתל חי. מלניקוב נבחר לעצב פרוטומה (ראש וכתפיים) של אלנבי מאבן לבנה. הפסל היה גדול מאוד וכבד, פי שניים וחצי מגודל אדם, וקשה היה להעלותו אל ראש העמוד הטורקי, לגובה חמישה מטרים ויותר. הפסל כוון מערבה, הכיוון הכללי שממנו התקדם הצבא האנגלי לכיבוש באר שבע.


במרץ 1923 הוסר הלוט בטקס מרשים בידי הנציב העליון, סר הרברט סמואל. במאורעות 1938 השתלטו אנשי הכנופיות על באר שבע ובמסגרת זו נהרס הגן ופסלו של אלנבי הופל והושחת. הבריטים החליטו להקים במקום אנדרטה חדשה, שעליה נכתב באנגלית ובערבית בלבד: "אלנבי 1917–1918".



"מלניקוב סיפר כי אלנבי התעניין בארץ ישראל ובעיקר בילדי הארץ, שאל בעניין רב אם כבר גמרו לרצף את רחוב אלנבי", אומרת ליבר. "הוא הבטיח לו שהרחוב מוכן והעיר תל אביב משגשגת ופורחת. פסלו של אלנבי מוצב עד היום בגן עירוני במרכז העיר באר שבע, ולוח זיכרון לבנו מייקל נמצא בחיפה".



הולך עם הרוח


לונדון, מאי 1935. אלנבי, בהיותו ה"לורד של מגידו", יושב אחרי פרישתו על כיסא נחשב בבית הלורדים, אבל מתמסר לחקר חיי הציפורים ולדיג. "העם היהודי הצליח בכוח התמדתו המוחלטת לפרוץ אל החזית של חיי העמים לאחר שנים ארוכות של ניסיונות, וכעת הוא בונה בארץ ישראל בית לאומי משלו", הוא נואם בהתרגשות. "הוא שמר על חזונו הקדמון של הגזע העברי ונשאר נאמן לרוח העברית העתיקה. נזכרים אנו בדברי הנביא ישעיהו: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'".



כעבור שנה מת במפתיע. הרדיו בארץ ישראל הפסיק את שידוריו לשתי דקות לאות אבל. את דמותו סיכם דיזנגוף, בישיבת המועצה העירונית ב–25 במאי 1936: "אביר וגיבור שידע להרכין ראש לפני כל דבר שבקדושה".