אני בת 43, אם יחידנית לילדה בת 3.5 שעברה במהלך חודש ספטמבר לגן עירייה. בחודשים האחרונים אני שמה לב לשינוי התנהגותי חריף אצל בתי: היא לא חברותית, ובכל פעם שמגיעות חברות לשחק איתה היא דורשת שיסדרו את המשחקים, אוספת אחריהן צעצועים ומסרבת להשתתף איתן במשחקים. מעבר לזה, אני שמה לב שהיא לא מוציאה את הצעצועים החוצה בימים שבהם רק אני והיא נמצאות בבית, וכששאלתי מדוע, הבנתי שהיא מפחדת שיהיה לה בלגן. אני חוששת מאוד שהיא מפתחת OCD. מה דעתך? 

“יכול להיות שכדאי לך לנסות גישה יותר שקופה מולה. נכון שהיא רק בת 3.5, אבל תבואי לילדה ותגידי לה ששמת לב שבזמן האחרון מאוד חשוב לה לסדר. תגידי לה שלדעתך היא מסדרת קצת יותר מדי והיית רוצה ללמד אותה לדעת כיצד ליהנות מקצת ‘אי־סדר’. תסבירי לה בשפה שהיא תבין שאת רוצה להעניק לה אפשרות ליהנות מדברים גם אם הם לא מסודרים כמו שהיא רגילה. בתור דוגמה, תגידי לה שאם תשחקו במשחק ותרצו לעבור למשחק אחר, לא תאספי אותו כי אולי תרצו לשחק בו שוב, וכמובן ברגע האמת תתעקשי על זה".

"מה שהילדה שלך עוברת כרגע חזק ממנה. היא מקצינה את הסדר בבית, ושווה לבדוק אם ההתנהגות שלה החלה עקב אירוע שהתרחש בעת שהייתה בגן. בהמשך תזמיני שוב את החברות שלה ותכיני אותה מראש שהמשחקים נשארים בחוץ ומסדרים אותם לקראת סוף המפגש ולא לפני כן. המטרה של התהליך הזה היא לגרום לה לשחרר את האובססיה שהיא נמצאת בה. מכיוון שמה שאת מתארת נמצא עדיין ‘בחיתולים’ והיא קטנה, יש סיכוי שתצליחי ליצור את השינוי באופן מודע".

"הדבר הכי חשוב הוא לשמור על שקיפות איתה. תגידי לה שאת רוצה לעזור לה, ואפילו תמציאו יחד שיר שהוא רק שלכן, ובכל פעם שהיא תרגיש צורך חזק לסדר את הצעצועים, היא תוכל לגשת אלייך ולזמזם איתך את השיר. מעבר לכך, בכל פעם שהיא רוצה לסדר, תאמרי לה שאתם ‘בית’ ולא ‘חנות’, וכשמסדרים יותר מדי - הבית נראה כמו חנות ואת לא רוצה שזה יקרה”. 

 


אני אם לילד בן 4 ולילדה בת שנתיים שישנים ביחד בחדר. לאחרונה בני החל להתעורר בלילה ולטעון שהוא מפחד לחזור להירדם. בכל פעם, בעלי יושב איתו ומספר לו סיפורים שונים, ואף מדבר איתו על הפחד. הדבר לא מועיל למצב ולעתים גורם לבת הקטנה שלי להתעורר ולבכות. כיצד לדעתך אנחנו יכולים להחזיר להם את הרגלי השינה
“גיל 4 הוא גיל שבו הגבול בין דמיון למציאות מעט מתערבב. יכולת החשיבה של ילדים היא כזו שכל מה שהם מסוגלים לעלות בדמיון מבחינתם קיים גם במציאות. אסור לשכוח שככל שילדים הולכים וגדלים, הם נחשפים יותר ויותר לעולם שלנו, וזה מפחיד אותם גם אם הם לא מסוגלים להביע את זה. תחשבי על זה רגע: ילד מתחיל את חייו בעולם בתוך עריסה, עובר ללול, אחר כך הוא לומד ללכת ויוצא לחצר. הוא מסתכל החוצה אל הרחוב ואחר כך הוא גם מסתובב בו, וזה מפחיד להיות חלק מכל הרעש, הצפצופים והדוחק". 
"בואי נגיד שהפחדים שלו אמיתיים: הוא חשב על משהו שהטריד אותו, חלם על משהו מפחיד והתעורר בלילה. אין סיבה להתחיל לדבר איתו ולהסביר לו על הפחד שלו. בכל פעם שהוא מתעורר ובעלך מגיע להתיישב לצדו, לדבר איתו על הפחד ולספר לו סיפורים באמצע הלילה - זה רווח פסיכולוגי עצום עבור בנך. הוא זוכה לקבל תשומת לב אישית מהוריו, והדבר רק מדרבן אותו להמשיך להתעורר ולהעיר אתכם באמצע הלילה. את ובעלך צריכים לפנות אליו ולהגיד לו שאתם מבינים שהוא מפחד, אבל יותר לא תנהלו שיחות על זה באמצע הלילה".
"תגידו לו בצורה חד־משמעית שבפעם הבאה שהוא יקום, תשימו כיסא נוח בכניסה לחדר ותשבו לידו עד שהוא יחזור לישון, בלי להרחיב בדיבור. בכל יום שעובר, תרחיקו את הכיסא קצת עד שלבסוף הוא רק יראה את הרגליים שלכם. ככה אתם מקנים לו מחדש את הרגלי השינה שלו ומסייעים לכך שאחותו הקטנה תמשיך לישון בצורה רציפה. דעו כי זה תהליך שעלול לקחת זמן, אבל הילד ילמד שאין יותר דיבורים, והוא לא מקבל רווחים משניים מההתעוררות בלילה”. 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב־103FM



עריכת תוכן 103FM: עדן בן ארי