1. המונחים שאני עומד להשתמש בהם קשים ובוטים יחסית, אבל המציאות קשה ובוטה שבעתיים. לא אני יצרתי אותה, וגם לא רובכם. דין הדברים להיכתב: מדינת ישראל ואזרחיה נחטפו באוויר על ידי הקברניט והדיילת שאיתו. "משמרות ההישרדות" של בנימין נתניהו השתלטו על הפתחים ועל המעברים. כולנו בני ערובה להישרדותו של ראש הממשלה, ולעזאזל הדמוקרטיה, חופש העיתונות, בית המשפט העליון, המשטרה, מוסד הנשיאות, הצבא והרמטכ"ל שלו וכל היתר.



"כיפת הברזל" החוקתית, שאותה מבקשים דוד ביטן ודוד אמסלם להציב מעל ראשו של נתניהו, בתמיכת הקואליציה, היא חוק לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. אף אחד לא ריחם כאן על אהוד אולמרט, על משה קצב, על אברהם הירשזון. אף אחד לא חס על ראשי ערים וחברי כנסת שנחקרו על ידי המשטרה ונאספו נגדם ראיות, וכזכור, גם אני "סבלתי" קצת מהמלצות המשטרה בתיק שהתנהל נגדי ונסגר בלא כלום. אף אחד לא חס עלי ולא על הרמטכ"ל גבי אשכנזי ואפילו לא על היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שנחקר אף הוא בפרשת הרפז. אבל נתניהו זה סיפור אחר.



ואני אומר לכם שמי שמייעץ לנתניהו בדברים הללו גורם לו ולענייניו נזק חמור מאוד. כי מי שבטוח ש"לא יהיה כלום - כי אין כלום" לא מתנהג כמו שמתנהגים נתניהו ומקורביו. לא תוקפים את המפכ"ל ואת בית המשפט, לא משתיקים ומהלכים אימים על המשטרה. בעניינים הללו מתסיס ראש הממשלה נגדו את כל רשויות אכיפת החוק; ייתכן שהוא עושה זאת בכוונה, כדי שבבוא היום, כשייחשפו הראיות, יוכל לטעון שמדובר בנקמה של "פקידים שנעלבו"... נתניהו עלול לצאת מהאירוע הזה כששכרו בהפסדו.



ח"כ אמסלם. הציב יחד עם ביטן "כיפת ברזל" חוקתית מעל ראשו של רה"מ. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
ח"כ אמסלם. הציב יחד עם ביטן "כיפת ברזל" חוקתית מעל ראשו של רה"מ. צילום: הדס פרוש, פלאש 90



משבוע לשבוע מעמיקים "משמרות נתניהו" את שפל המדרגה, באופן שגורם לתחושת גועל גם בקרב אנשי ליכוד ואנשי ימין ויכול לגרום לו נזק בלתי מבוטל. מנגד, הבעיה היא הרוב הדומם - אני מדבר אליכם, קוראי היקרים. אתם ושכמותכם ניצבים כעת על משמרו של קו ההגנה האחרון של הדמוקרטיה הישראלית. זכרו זאת. כבר אין כאן הוד ואין הדר, הכל גלוי ולאור היום. הכל כשר, וכל מי שמעז להעיר - הוא "שמאלן".



במסגרת הזו חתם השבוע נתניהו על עצומה הקוראת לנשיא המדינה לשקול שוב חנינה לאלאור אזריה. ראש הממשלה לא באמת מעוניין בחנינה לאזריה, הוא מעוניין בלייקים. אילו היה מתכוון ברצינות, היועץ המשפטי במשרדו היה מספר לו שלא ניתן לערער על החלטת הנשיא אלא כחלוף זמן מינימום הקבוע בחוק, ולכן כדאי לחכות ליום העצמאות - אבל לעזאזל החוק. ככה לא מתנהג ראש ממשלה!



נתניהו וחבריו מעוניינים מאוד בתשובה השלילית שהם עתידים לקבל מהנשיא. ראובן ריבלין כבר החליט שהוא הולך עם החוק, עם הרמטכ"ל ועם שתי ערכאות משפטיות - אבל תשובה שלילית תסייע לנתניהו ולחבריו להמשיך להשחיר את הנשיא, ולציירו כ"שמאלן". כן, ממש ככה, ישראל 2017. ואתם, קוראי היקרים, אנשים בעלי דעות פוליטיות משמאל ומימין, דתיים וחילונים, צעירים וותיקים, תוהים ברובכם "אנא אנו באים" וממשיכים בשגרה, כי נמאס לנו לקטר ונמאס לנו למחות - ועל זה בדיוק בונה נתניהו. ההיסטוריה הקצרה והרחוקה תלמד אתכם שהמנהיגים הכי חזקים והכי כוחניים היו תמיד האחרונים להבין שאין להם עוד מרפסת לנאום ממנה אל ההמון. הם האחרונים להבין שהם עברו כבר את הסף אל עבר העבר. נדמה לי שנתניהו, בהתנהלותו ובעצות שהוא מקבל ובדרך שבה הוא נוהג בנשיא, בכנסת, במערכת החוק והמשפט הוא בכולנו - נמצא ממש בדרך לשם.



2. לא הנשיא א־סיסי ולא נתניהו היו מוותרים על "השלום הקר" של ומצרים, כנ"ל גם במקרה ירדן. הפיגוע בסיני, שגבה מחיר דמים כבד, מלמד עד כמה חשוב שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני בין מדינות שכנות במזרח התיכון ההפכפך והמתעתע, שבו משמשים ממשלים וארגוני טרור בערבוביה.



המילים "שלום של אמיצים", שהשמיעו בעבר מנהיגים כמו בגין, סאדאת, רבין, פרס, ערפאת והמלך חוסיין לא צפויות להישמע כאן בקרוב, אף על פי שאנו נמצאים על סף הלבנת יחסים עם מדינות גדולות וחשובות כמו סעודיה וחלק ממדינות המפרץ. זה לא "שלום של אמיצים" אלא "ברית של אינטרסים". מדינות האזור מבינות שישראל היא עובדה קיימת, ושבמציאות האזורית כדאי ורצוי לשתף איתה פעולה בתחומי הביטחון, הצבא, המודיעין והטכנולוגיה, עם פזילה לשת"פ כלכלי בתחומים שבהם יש לישראל יתרון (סייבר, חקלאות, איכות סביבה, ביומד ועוד).



הן נשיא מצרים והן הסעודים והאחרים מבינים שהמוצר המבוקש ביותר כיום ליציבות שלטונם הוא מודיעין איכותי, יכולת מבצעית וטכנולוגיה מתקדמת כדי להגן על נכסים אסטרטגיים, להילחם בטרור ולבדל אותו מהאוכלוסייה התמימה. עם הכסף של סעודיה ומדינות המפרץ ועם היכולות של ישראל, אפשר יהיה לקיים כאן ברית חשובה וקריטית לאזור - בתקווה שביום אחד תהפוך גם לשלום בין העמים.



3. חזרתי השבוע מ"כנס אילת לעיתונות" המתקיים זו השנה ה־11, והחידוש הגדול ביותר השנה היה עבורי שאף אחד לא הזדעזע מהנאומים על "מצבה של העיתונות", "שעתה הקשה", על "חיסול התקשורת", "האיומים על עתידה" וכו'. הכל נראה לפתע כמו חדשות ממוחזרות שאין בהן חדש. העיתונאים סירבו ליפול מהכיסא, להיכנס ללחץ או לצאת למחאה.



את האמת הבסיסית אמרה מעל הבמה רינה מצליח מחברת החדשות, שזכתה בפרס על מפעל חיים לצד שושנה חן מ"ידיעות אחרונות". מצליח אמרה שבישראל פועלת תקשורת מקצועית, חזקה, בעלת תודעת שליחות, שיודעת לעמוד בפני לחצים, איומים והשפעות פסולות. שיש להרבה מדינות מה ללמוד מאיתנו, שאין כאן הנחות לנשיאים, רמטכ"לים וראשי ממשלה וכך הלאה. ומצליח די צודקת.



א-סיסי. גם הוא לא היה מוותר על "השלום הקר" עם ישראל. צילום: רויטרס
א-סיסי. גם הוא לא היה מוותר על "השלום הקר" עם ישראל. צילום: רויטרס



ראיתי בכנס עוד תהליך שמתחדד: מפרגנים זה לזה, נותנים קרדיט, משבחים, תחרות לחוד וקולגיאליות לחוד. אולי זו צרת הרבים שמאחדת - וזה כשלעצמו משמח מאוד.



4. יש לי בעיית קשב וריכוז. נחשפתי אליה לראשונה לפני כמה שנים בעת ששימשתי כדובר צה"ל. ייתכן שהיא הייתה שם הרבה קודם, אבל לא הבחנתי בה, אולי משום שלא נדרשתי עד אז לישיבות ארוכות מאוד או לקריאת חומרים כתובים ארוכים. הבעיה החריפה בעיקר בישיבות ארוכות של המטה הכללי.



ארבע־חמש שעות של דיון ברצף. התייסרתי שם ונחשפתי לראשונה לעומק הבעיה. הייתי מוצא אמתלות שונות ומשונות לצאת מחדר הדיונים ולעשות סיור בחוץ. כשהתבקשתי לקרוא מסמכים ארוכים, עשיתי זאת מהסוף להתחלה, תוך שאני "מצלם" חלקים בראשי ומנסה להגיע לתובנות מתבקשות. לרוב היו לי עוזרים ורל"שים שעברו לפני על החומר והדגישו משפטים בצהוב. כשהשתחררתי והתחלתי לפעול עם גורמים אזרחיים שאין להם מורא מה"מפקד", התחלתי לקבל הערות על "חוסר הקשבה", "חוסר סבלנות" וכו'. הלכתי לרופאת המשפחה וקיבלתי ממנה הפניה למכון שבודק הפרעות קשב וריכוז. באתי לרמת החייל למכון, השקעתי שעתיים, קבלתי אבחון ורצו לתת לי ריטלין. אין לי כוונה ליטול אותו. אני חושש שאני לא אהיה אני. אז אולי אני לא מרוכז תמיד, ואולי לא מספק חוויית הקשבה מלאה ליושבים מולי - אבל הסתדרתי לא רע עד היום וכך יהיה גם בעתיד.



רוב הילדים היום מקבלים ריטלין או קונצרטה. כשאני הייתי ילד, לא ידעו מה זה "הפרעות קשב וריכוז", ואני בספק אם הייתה בכלל מילה כזאת. ילד שובב כמוני למשל קיבל מהרופא תרופה מיוחדת - לקרוע סדינים ישנים לחתיכות קטנות או לדפוק מסמרים על עץ עבה. זה עזר והרגיע, אבל לא ריפא. אז אם אני לא מספיק מרוכז, תבינו אותי ותדעו שיש לי תעודה של מופרע קשב וריכוז.



שבת שלום.


[email protected]