לקח זמן מבוזבז והרבה נזק שנגרם, עד שראש הממשלה בנימין נתניהו התעורר אתמול והודיע כי חוק ההמלצות (החוק לסתימת הפה של המשטרה) לא יחול על חקירותיו ואף הורה והנחה את חבריו בוועדת הפנים של הכנסת, המנסחים את החוק, להשמיט מתוכו את הסעיף הרלוונטי, שכביכול היה אמור להבטיח לו סוג של הגנה מפני פרסום מוקדם. אני מעריך שגם אם החוק היה מתקבל עם סעיף ההגנה הנוכחי, הדברים ממילא היו מודלפים, מתפרסמים ומזיקים.



הרעיון הגלום בחוק בהחלט שווה מחשבה והתייחסות רצינית, ולא נכון לפסול אותו בהינף יד. המצב המשפטי הנוכחי פוגע בהרבה חפים מפשע משום שהמלצת המשטרה, גם אם היא לא מתקבלת בסופו של יום, מכתימה ציבורית את קורבנה. על פי הסטטיסטיקות, חלק גדול מהמלצות המשטרה לא מתקבלות מסיבות אלו ואחרות על ידי הפרקליטות, אך שמם של אלה שפורסם בתקשורת כ”מומלצי” המשטרה להעמדה לדין נותר מוכתם.



איכשהו התקבע הרושם, ולא בלי צדק, שהחוק הנוכחי נועד להגן אך ורק על ראש הממשלה. התגבש הרעיון בציבור שזה חוק פרסונלי שנהוג רק בדיקטטורות. דמוקרטיות לא מחוקקות חוקים פרסונליים. בהכירי את נתניהו, הוא מספיק חכם, נבון ומנוסה להבין ולהפנים את הנזק שגורם לו העיסוק הממושך והבלתי מרפה בחוק המעוות הזה בתצורתו הנוכחית. כבר לפני שבועיים אמר נתניהו, על פי הפרסומים (ובצדק) בישיבת ראשי הסיעות, כי הוא אינו צריך את החוק הזה. אך על פניו נוצר הרושם שהוא אינו פועל מספיק בנחישות וברצינות כדי לסלק את החוק הזה מסדר היום של הכנסת ומסדר היום הציבורי.



אין לדעת מה גרם לנתניהו לפעול כך דווקא אתמול. האם הייתה זו ההפגנה בשדרות רוטשילד בתל אביב שבה נטלו חלק עשרות אלפי משתתפים, ובהם גם אנשים הגונים, חברי ליכוד וכאלה שנוטים אידיאולוגית לימין? או אולי הביקורת הנוקבת והמייסרת ש"חטף" משה כחלון בסיעת כולנו, שנחזו כמי שוויתרו על עמוד השדרה שלהם? או אולי המתמטיקה הפשוטה שהבהירה למי שיודע לספור קולות שיש סיכוי סביר שהחוק לא יצלח בניסוחו הנוכחי את הקריאה השנייה והשלישית בכנסת.



כזכור, כמעט כל ראשי גופי האכיפה והמערכת המשפטית התנגדו ומתנגדים לחוק. נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית בייניש, בצעד בלתי שגרתי, הגדילה וכתבה מאמר בעיתון אחר בסוף השבוע שבו תקפה ללא רחם את החוק ואת מחולליו. כך או אחרת, הנזק לנתניהו כבר נגרם וטוב שעכשיו הוא מבקר את הנזק ויורד מתמיכתו בחוק בניסוחו הנוכחי, ועל כך אמרו חכמים: מוטב מאוחר מאשר אף פעם.