סמטאות ירושלים החלו להיערך לחג המולד. קצת מנורות, קישוטים וסנטה קלאוס מנופח בפתח אחת החנויות בעיר העתיקה. אין שלג. אין גשם. אין עצי אשוח, ואין גם אווירת חג. צלצולי פעמוני הכנסיות מחזירים את הד הרחובות הריקים, שהיו אמורים בעת הזו להתמלא בצליינים.
הגג של מלון "קאסה נובה" במרכז הרובע הנוצרי מספק הצצה מקורית לירושלים של מעלה. בתמונה פנורמית אפשר לראות את קצות הסכסוך העתיק בעולם: הכיפה הלבנה של בית הכנסת ה"חורבה", הכיפה השחורה של אל־אקצא, כיפת הזהב בקצה המתחם, ומעליהן משקיפה הכיפה הכהה של כנסיית הקבר. מסגדים, צלבים ופעמונים ומתחתם כיכר השוק ריקה. המלון הוא מיזם עסקי מקורי של המסדר הפרנציסקני. מלון לצליינים, שמאפשר ב־40 דולר לאדם חדרים פשוטים, גג נפלא ושתי ארוחות. העסקה מפתה אבל המלון ריק. התיירים לא באים, גם לא לבתי המלון בבית לחם, ששניים מהם נסגרו השבוע.
בממשלה מאשימים את הפלסטינים שהחלו במהומות ובהתפרעויות. הם צודקים. הפלסטינים מאשימים את דונלד טראמפ ואת בנימין נתניהו, ששכנע אותו להכריז על ירושלים כבירת ישראל. גם הם צודקים. מרוב צודקים אין צדק. לפחות על עניין אחד יש תמימות דעים, מטראמפ ועד אחרון הסוחרים בשוק בירושלים: התקשורת תמיד אשמה.
אבונא אברהים פאלתאס, הממונה על שמירת האדמות הקדושות מטעם המנזר הפרנציסקני, הוא נזיר שחום עור וחייכן שהגיע מאלכסנדריה. הוא לא מודאג, אולי אלה הפרופורציות. בכל זאת, המסדר שלו מציין 800 שנה של נוכחות בירושלים. הם היו הראשונים וראו הכל: הממלוכים, הערבים, הטורקים והבריטים. כל מי שבא - כבש, הרס, בנה והלך.
הוא לא מתרגש. לא מטראמפ ולא מהביטולים. גם זה יעבור. מארח ביד נדיבה את מתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי, שבא לבקר את ראשי העדות הנוצריות לרגל החג המתקרב. זה סיור קבוע והם מכירים אותו היטב. אם יש אחדות בעולם הנוצרי בירושלים - היא סביב פולי. אם צריך להשיג משהו מהממשלה, פולי יסדר. מאישור מעבר לנזירות בבית לחם ועד לתיאום עבודות ההכשרה של קאסר אל־יהוד.
כל אחד מראשי הכנסיות ממתיק סוד ובדיחה עם האלוף. הפטריארך היווני תיאופילוס השלישי מסביר שהוא מרגיש קרוב לחרדים. "אנחנו אותו דבר, אורתודוקסים. ויש לנו תפקיד: לשמור על המסורת", הוא אומר בחיוך, ואז פונה למרדכי: "איתך אפשר לדבר ישירות, לא כמו פוליטיקאי".
וזו אחת הבעיות. המשימה של המדינאים היא לשמר את הקשר עם העולם הנוצרי. לכבד, לחבק ולהבטיח חופש פולחן. הבעיה היא ששר החוץ קצת עסוק בענייניו של ראש הממשלה, וששר הפנים הוא איש ש"ס וכך גם שר הדתות. לשר התיירות יש פחות הנחות, אבל המציאות היא שהם פשוט לא עושים את מה שצריך. אין בזה עניין תקשורתי, ומה שלא מצטלם לא ממש קורה.
בחזרה מהקורלס
הסיור הרגוע פוגש גם את ירושלים של מטה. המתח קיים. כינוס ראשי מדינות האסלאם בטורקיה יצר עוד הארכה לעימות. בלי לזלזל בהתרגשות העצומה של הכרזת הנשיא האמריקאי, הוא עשה עוד משהו, כנראה בלי להתכוון. הוא חילק את ירושלים.
זה מה שקורה כשקודם יורים ורק אחר כך מתכננים לפעול ומחפשים אסטרטגיה. טראמפ ירה את ההכרה בירושלים מוקדם מדי, בלי להכין כמעט אף אחד ובלי מעטפת מדינית. ואנחנו לא הקשבנו לכל מילה ולא ניתחנו את כל הטקסט ולא נתנו חשיבות מספקת לעובדה שהוא חילק את העיר.
בהכרה שלו בירושלים כבירת ישראל הוא הדגיש את החלק המערבי של העיר והסביר שהגבולות ייקבעו בין הצדדים. אבל יותר מזה, הוא חילק את העיר מבחינה דתית: הוא הדגיש שיהודים מתפללים בכותל והמוסלמים באל־אקצא. ומה עם הר הבית? בהצהרה הזאת אין הר הבית ליהודים.
עכשיו, בואו נניח שזו רק עוד הצהרה. אבל בפוליטיקה מילים יוצרות משמעות. מילים יוצרות מהלכים. וייתכן שכאן טראמפ הציל את אבו מאזן מפני עצמו. בחודשים האחרונים עמד אבו מאזן בפני מציאות מדינית עגומה: ארה"ב תכננה מהלך מדיני שעל פי כל הסימנים וההדלפות המקדימות היה אמור להיות תוכנית רזה ומקוצצת של ריבונות מוגבלת ופחות שטח תמורת שלום.
יותר מזה, ארה"ב גייסה את מנופי הלחץ הכבדים בעולם הסוני כדי להכריח את אבו מאזן להסכים. הוא נסע לקהיר לנשיא א־סיסי ומשם ליורש העצר מוחמד בן סלמאן מסעודיה, שאמר לו שהוא חייב לקבל את התוכנית. בלי חלוקת ירושלים, על פי ההדלפות, בלי הגושים ואולי אפילו בלי פינוי התנחלויות.
אבו מאזן היה ב"קורלס", כמו שהיה מכנה זאת שרון, מתקן המתכת הצר, המוביל פרות לבית המטבחיים. הוא עמד לספוג תוכנית אמריקאית מוכתבת שלו היה מסרב לה היה מקבע את מעמדו שוב כסרבן סדרתי ונותן לנתניהו ניצחון מוחץ במשחק ההאשמות.
אבו מאזן הביט בצוות של טראמפ: ג'ארד קושנר, שנתניהו היה בן בית אצל משפחתו; השגריר דיוויד פרידמן, שהיה אחד התורמים לישיבת בית אל; וג'ייסון גרינבלט, שמצטלם במנהרות ובבסיסי צה"ל בדרום. הוא ראה צוות יהודי מגויס ומוטה למען ישראל ולא יכול היה לעשות דבר.
הצהרת טראמפ, שנאמרה בלי תוכנית מדינית כוללת, נתנה לו מתנה שהוא לא חלם עליה. הוא זכה לאופוזיציה רחבה ואחדות מוסלמית מקיר לקיר: שיעים וסונים, סעודים ואיראנים, טורקים ומצרים. כולם התייצבו נגד ההכרזה. הצבע חזר ללחיים של אבו מאזן. הוא ניצל את המהלך להודיע שארה"ב מתווכת לא הוגנת, וחילץ את עצמו מההמתנה לתוכנית. מבחינתו, טראמפ חיסל בהצהרה את הסיכוי למהלך מדיני מול ישראל. אז הוא החרים את ביקור סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, וניתק כל קשר עם הקונסול האמריקאי במזרח ירושלים וערך פיוס מקרטע עם חמאס. כי הכי קל זה להתנגד ביחד.
אולי בארה"ב טראמפ נחשב נשיא מפלג, אבל במזרח התיכון זה בדיוק ההפך: אחדות ההתנגדות על שם טראמפ. רק שלהתנגדות יש מחיר, והשאלה היא מי ישלם אותה. מהלכי אבו מאזן עשויים להביא את ארה"ב לרצות להגמיש את עמדתה כדי להחזיר את הפלסטינים למשחק המדיני, וייתכן שיתנערו ממנו והוא ישלם מחיר.
הכי קל להפסיק את הזרמת הכסף לרשות, אבל כך הם יחזקו את חמאס, שכבר הציע לאבו מאזן לא לחזור למוקטעה עד שיצליח להפוך את ההחלטה. לא בטוח שאבו מאזן לא מהרהר ברצינות בהצעה המפתה הזאת. מסע מדיני בניו יורק הרבה יותר קורץ מהתמודדות עם מפגינים ברמאללה ובתי מלון קורסים בבית לחם. בזה פולי מטפל, גם עבור אבו מאזן.
בפגישה של האלוף מרדכי עם שגריר הוותיקן בישראל, שהגיע לכאן מווייטנאם, הוא ציין שחופש הדת כאן יותר משמעותי מאשר במזרח הרחוק. כשמרדכי סיפר לו על המאמצים לשפר את אתר הטבילה בירדן ולבנות שם גשר בין ישראל לירדן, ענה השגריר: "אני מברך אותך על כך שבפעם הראשונה אתה מדבר איתי על גשרים במקום על חומות". כולם צחקו. פולי צחק והזכיר לו שבעזה יש גם גשרים, אבל מתחת לאדמה. קוראים להם מנהרות. ובאופן כללי מדובר בקרקע המציאות הקשה.