"היינו תמימים ופשטנו את הרגל": כוכבת ה"תרנגולים" על ימי הזוהר

זה היה באפריל 80'. ב"זמר מפוחית", תוכנית בערוץ הראשון, מנוחתו עדן, שהוקדשה לשירי אלתרמן, התקבץ מקבץ נדיר של כוכבי תיאטרון ובידור. שימו לב לשמות - סנדרה שדה ומוני מושונוב, מוטי גלעדי וטוביה צפיר, שלמה בראבא וחנה לסלאו, גם קורין אלאל, שעם שתי צמותיה דאז לא יזהו אותה כעת. מהם, הנודעים עד היום, גנבה את ההצגה בהופעה מצודדת ומלאת חן דווקא דבורה דותן, מי שהייתה כוכבת שנות ה־60, שכביכול באה להעביר להם את הלפיד ולהיפרד.

אם תנסו למצוא כיום את דותן של “התרנגולים", “החמציצים", “איש חסיד היה" והלהיט “בתי, את בוכה או צוחקת", לא תמצאו אותה. “מעולם לא נקראתי כך, וזה היה רק שם הבמה שלי", היא מבהירה בביתה המטופח בצפון תל אביב. “שמי המקורי היה דיקובסקי, ומאז נישואיי לגדעון אני שפיגל. דותן זהו שם שמצא חן בעיניי, כשלאחר מלחמת ששת הימים עברנו על פני עמק דותן בדרך להופעה".

היעלמה באחת מנוף הבידור אחרי התוכנית “זמר מפוחית" הותיר אותה כאחת החידות הבלתי פתורות בו. מה הביא אותה לפרוש בגיל 41 בהיותה במיטבה? לפתרון התעלומה נגיע לאחר שנעבור על פני תחנות חייה.

דותן החלה את הקריירה כדובון הקטן בהצגה “שלושת הדובים" בתיאטרון ילדים שליד מרכז המורים והגננות בתל אביב. “באתי לראות שם ילדה שכנה ונסחפתי", היא מספרת. בהמשך, לצד לימודיה בגימנסיה הרצליה למדה בסטודיו של הבימה, “שם כולם היו אחרי צבא ואני, תלמידת השישית, הייתי הצעירה מכולם". לדבריה, לא התרגשה יותר מדי מקרבתם לכוכבי הבימה שפגשה שם. “אף פעם לא הייתה לי הערצת כוכבים", היא מציינת.

“כיתה מעלי בסטודיו למד ליאור ייני, שבכלל התכוון להיות שחקן", מספרת דותן. “אני הייתי זו שהמליצה עליו לנעמי פולני לקראת התוכנית השנייה של ‘התרנגולים'. ‘שמעתי במדרגות בהבימה בחור ששר יפה', אמרתי לה, וההמשך ידוע".

ניכר בה שפולני, “שלה אני חייבת הרבה מהקריירה שלי", היא מושא הערצתה עד היום. “נעמי תפסה אותי בשנייה, כשבאה להעמיד פזמונים אצלנו, בלהקת הנח"ל, הטובה בלהקות צה"ל", משחזרת דותן. “היא כל כך יצירתית שזה נוזל לה מהאצבעות, ובעיניי היא גאונית וילדותית גם יחד. כמו על הרבה אחרים, היא הילכה עלי קסם גם אם החזרות איתה, תוך כדי התמסרות טוטאלית מצדנו, נמשכו עד אין קץ".

ובאשר ל"תרנגולים"?
“עליזה רוזן ואני הצטרפנו לתוכנית השנייה של הלהקה, לאחר שבתוכנית הראשונה השתתפו רק בנים. שנה וחצי נמשכו החזרות אצל נעמי. עמד שם קומקום גדול, ולצד החזרות נהנינו מתה ללא הגבלה. זה היה תה יסמין נהדר, שסשה (ארגוב) הביא בכמויות מנסיעה ללונדון. נעמי פינקה אותנו בתה, והתווים שהיא מסרה לנו היו בצבעים. כזאת היא נעמי, שאגב הופיעה במקומי בפרמיירה של ‘התרנגולים' לאחר שבדיוק נקעתי את הרגל".

ראית את הגרסה המחודשת של “התרנגולים", שנעמי הקימה לפני כ־20 שנה?
“ראיתי ונהניתי. הכל היה אותו דבר, אבל התום הלך".

דותן ורוזן המשיכו עם פולני בלהקת “החמציצים": “לעומת ההצלחה הגדולה עם ‘התרנגולים', עם ‘החמציצים', הרכב איכותי וקאמרי, נפלנו על המלחמה (ששת הימים – יב"א). שתינו, ליאור ייני וצביקה גרטל שרנו שירים שהלחין סשה ארגוב על סברס, משמשים, אבטיחים וכאלה, מה שלא התאים לרוח הזמן. נאלצנו להתפרק אחרי שנה למרות ההצלחה האמנותית".

“נאלצנו"?
“אכן, לא הייתה ברירה אחרת. היו ימים קשים ב'חמציצים'. היינו כמה חבר'ה תמימים שלא ידעו מהחיים שלהם ועשינו שותפות. בסוף כל אחד מאיתנו פשט באופן אישי את הרגל. שילמתי עד הגרוש האחרון ואז הפסקתי להופיע".

ערב לא שקט
בעקבות אותה מלחמה “הרוויחה" דותן את הלהיט הגדול שלה, “בתי, את בוכה או צוחקת", שאותו ביצעה עם עליזה רוזן בתוכנית הרדיו הפופולרית דאז “חוחים וחיוכים". “פגז אחרון התפוצץ ושתק/ עטפה הדממה את העמק", הן שרו את מילותיו של יובב כץ, בלחנו של דוד קריבושי, בתוכנית שהוקלטה בקונייטרה, קרוב לזירת ההתרחשות.

“באנו לשם, לגולן, מיד בכיבוש הרמה", היא משחזרת. “אולם הקולנוע שבו הוקלטה התוכנית היה מבולגן לגמרי ומלא עד התקרה בחיילים צמאים לבידור. מבחינתנו, זה היה ערב לא פשוט. היינו הרוגים מהנסיעה הממושכת באוטובוס, ולא היה היכן להתלבש ולהסתדר לפני ההופעה".

כששרתן את השיר, הבנתן שיהיה לאחד הסמלים של התקופה?
“לא, ממש לא, אף עלפי שהקהל יצא מגדרו כששמע אותנו. בתוכנית הופיע גם שייקה אופיר, שבהמשך ביים את הקומדיה ‘דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ', שבה שיחקתי, לא תאמין, תפקיד של רס"רית. מבחינתי, שייקה, יוצר שהכישרון שלו עלה על גדותיו, היה מספר אחת. בין אלה שהופיעו איתי בהצגה הזו היו גדי יגיל, ציפי שביט ופופיק ארנון".

ב־68' הייתה דותן שותפה גם בהצלחת ענק נוספת. “כשיעקב אגמון הציע לי להשתתף במופע ‘איש חסיד היה', הוא פנה לכתובת הנכונה", היא מספרת. “אני באה מבית מסורתי, ושירי המופע היו קרובים ללבי מהבית. ליל שבת היה אצלנו ליל שבת, עם סבא עטור הזקן הארוך - שאיתו הייתי הולכת לבית הכנסת - בראש השולחן, נרות ומפה לבנה. זאת הייתה תוכנית בונבוניירה שענתה על צורכי השעה. אחרי המלחמה, אנשים חיפשו את אלוהים ורצו לחזור למקורות.

“את שירי ‘איש חסיד היה' לא הכרתי רק מהבית", מוסיפה דותן. "אחת מחברותיי הייתה בבני עקיבא, והייתי הולכת איתה לפעולות שם רק כדי לשיר איתם בשני קולות את השירים שאהבתי. עם זה באתי ל'איש חסיד היה', שביים יוסי יזרעאלי ופגשתי חבורה נפלאה, שבה היו בתיה ברק, לוליק, דני ליטני, שלמה ניצן וחנה רוט. הכל היה נהדר, אבל להופיע 30 הופעות בחודש, עד כדי כך שלא נשאר זמן לחיים פרטיים, זה היה מתיש".

רק סרטים הודיים
דותן רצתה אוויר. לאחר שירד מסך אחרון על “איש חסיד היה", נישאה לבן זוגה גדעון שפיגל, מהנדס טקסטיל במקצועו: “גדעון, שלא ראה אותי עד אז בשום הופעה, הוזמן לאחר לימודיו בארצות הברית לעבוד במפעל ‘גיבור' בקריית שמונה. זה היה סיפור. יום אחד סיפרה לי חברה שהיא נוסעת לקריית שמונה. כששאלתי אותה מה יש לה לחפש שם, אמרה שיש לה חבר ב'גיבור'. בתוך כמה שבועות פגשתי הודות לה את בעלי, כשהתברר לנו שגדלנו באותה שכונה בתל אביב".

עם נישואיה, עצרה את מרוץ הקריירה ועברה לקריית שמונה לשנתיים. “זה חשוב לכל אחד לעשות קצת ‘פוס' ולמלא את הבטריות, מה גם שהערכתי שחיי משפחה לא ילכו עם עבודה בלילות", הסבירה לי בראיון אי אז לפני 41 שנה. “כשראיתי את החבר'ה שלי ממשיכים להתרוצץ בהופעות בעוד שאני יצאתי למרחקים, הייתה לי תחושה שדווקא הם הפסידו משהו. פתאום גיליתי את החיים והתאהבתי בהם".

והחיים בקריית שמונה?
“היו לי שם חיים מדהימים. הייתי שוחה בבריכה המדהימה בכפר בלום, קונה דגים בדן וביצים - במטולה".

והתהילה? לא חששת שהיא תברח לך?
“התהילה מעולם לא העסיקה אותי, מה גם שאף פעם לא הייתי יותר מדי שאפתנית".

מהגליל עברתם לקצה השני של המדינה.
“בשיא תעשיית הטקסטיל בארץ קיבל גדעון העברה לדימונה, וזה היה נורא".

מדוע?
“כי בגליל נהנינו מחיי תרבות ערים בקיבוצים בצפון. לא החמצנו הצגה, קונצרט או סרט שהגיעו לאזור. לעומת זאת, אז, לפני קרוב ל־50 שנה, בדימונה חוץ מסרטים הודיים לא ראו כלום. שנתיים הספיקו לנו כדי שנעבור לתל אביב. מי שהחזירה אותי לעניינים הייתה המפיקה האיכותית דליה גוטמן, ששיתפה אותי בתוכניות הטלוויזיה ‘כל המנגינות', שהוקדשו לסשה ארגוב, מרדכי זעירא ודובי זלצר".

נענית לה בקלות?
“דווקא לא. הפנייה של דליה נתקלה בהיסוסים מצדי. לא ידעתי איך מסך הטלוויזיה יקבל אותי לאחר שעד אז הניסיון שלי בטלוויזיה הסתכם בתפקיד בסדרה ‘חדווה ושלומיק'. יצא בסדר, אני חייבת לומר".

ומחוץ לטלוויזיה?
“הופעתי כמספרת סיפורים במסגרת ‘אמנות לעם'. זה היה משהו שסיפק אותי. הייתי עושה בקטן את שלי, ושמחה לחזור הביתה. כעבור זמן סיפרתי סיפורים במוזיאון תל אביב, שם הילדים הלכו אחריי בין האולמות כמו אחרי החלילן מהמלין".

הופעות אלה היו אחרי שפרשת בעקבות הופעתך ב־80' ב"זמר מפוחית" בטלוויזיה.
“אכן, המשכתי להופיע כמספרת סיפורים אחרי שהחלטתי ללכת בדרך אחרת מתוך בחירה שלי עד שהכל נפסק".

תסבירי.
“היה לי קשה עם ההצלחה, עד כמה שזה יישמע משונה. כמי שהייתה ונשארה ביישנית להחריד וכמי שאוהבת באדיקות את הפרטיות שלה, לא הסתדרתי עם הפרסום. אריק (איינשטיין - יב"א) רצה להוציא לי תקליט, אבל פשוט הלכתי הביתה בלב שלם. ככל שהצעות עבודה המשיכו לזרום אלי איזה זמן, כבר לא הייתי שם. מה שהיה - היה, כשבשבילי הקריירה הייתה מתנה נהדרת לתקופה מסוימת".

וכיום?
“אני עסוקה עם שתי הנכדות שלי מבתי, יעל, שדרכן אני חוזרת אל הילדות. חוץ מזה, אני מציירת על פורצלן ונהנית לטייל עם גדעון בעולם. איך אומרים? החיים יפים".

את מתגעגעת אל ימי “התרנגולים" ו"החמציצים"?
“האמת? לא. אני אחת שחיה את ההווה ולא מסתכלת אחורה. נוסטלגיה ואני לא הולכות ביחד. עם זאת, אני זוכרת באהבה רבה את הלהקות ההן".