נדמה שבכל תולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, לא התלכדו כל הצדדים המעורבים במאמץ מתואם כל כך לחסל כל סיכוי לשלום, כפי שהוכח בתגובותיהם להכרזת הנשיא טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. יש להודות שסיכויי השלום נקברו זה כבר קבורת חמור. אבל נדמה שסתימת הגולל על כל תקווה לשלום נעשתה לאחרונה בשיתוף פעולה, כמו בתיאום מתוכנן.
הווטו האמריקאי, שניתן שלשום במועצת הביטחון וסיכל את היוזמה המצרית נגד ההכרה בירושלים כבירת ישראל, רק הבליט יותר את העובדה כי כל 14 חברות המועצה תמכו ביוזמה נגד ההכרה, כולל ארבע המעצמות, שהן חברות קבועות: רוסיה, סין, צרפת ובריטניה. עובדה זו חשפה את המהלך האמריקאי המבודד וציירה אותו עוד יותר כבעיטה בסיכויי השלום הגוועים. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן התבטא באחרונה באופן בוטה נגד ארצות הברית, והוכיח כי הוא מודע היטב למותו של השלום. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו מתבונן מהצד, וכנראה נהנה להיווכח שאין שום סימן חיים בסיכויי השלום.
כידוע, התחוללו הרבה משברים במסגרת המאמצים שנעשו לפריצת דרך לקראת פתרון מדיני לסכסוך. לפעמים האשמה לכישלון נפלה על שכמי הצד הישראלי. כשהודה בקריסת מאמצי התיווך שלו, שר החוץ האמריקאי לשעבר ג'ון קרי האשים במפורש את ישראל כאחראית לכישלונו. על פי רוב, בלטה האחריות הפלסטינית למחדל. ארצות הברית יצאה תמיד נפגעת, אבל בעיקר כמי שנכשלה כמתווכת, כמי שהרצון הטוב שלה סוכל על ידי שני הצדדים המעורבים ישירות בסכסוך.
החידוש הפעם הוא שהנשיא טראמפ נקט מלכתחילה מהלך, לא כמתווך וכצד שלישי. הוא עשה מעשה ויזם הצהרה, חסרת כל משמעות פרקטית, שהכשירו את קברם של סיכויי השלום. "בעוד חמש שנים תורגש השפעת הכרזת הנשיא", הצהירה שגרירת ארצות הברית באו"ם, ניקי היילי, בראיון לרשת CNN. היא כנראה מאמינה בתחיית המתים.
תגובתו של נתניהו הייתה צפויה. השבחים שהרעיף על הכרת טראמפ בירושלים כבירה אישרה את תפיסתו שהשלום לא רק רחוק, אלא בלתי מושג. אם נתניהו היה מצהיר שההכרה בירושלים תביא לחידוש המשא ומתן, אפשר היה לגחך. אבל לומר ש"ההכרה תקרב את השלום" משמעות לומר: "סמכו עלי, אני אעשה את הבלתי אפשרי. הרי אני מתואם עם הנשיא טראמפ".
הפלסטינים כמובן לא המתינו שנייה. התגובה הפבלובית של ההנהגה הפלסטינית השתלבה מיד עם תגובות טראמפ ונתניהו כעוד גורם שמחסל סיכוי קלוש, ולו רק לחידוש ערוץ ההידברות עם ישראל. שר החוץ המיתולוגי של ישראל, אבא אבן, אמר לפני עשרות שנים את משפט המחץ, שלפיו הערבים אינם מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
לתפיסתי, ההחמצה הנוכחית של הפלסטינים היא אֵם כל ההחמצות. הרי הצהרת טראמפ כללה כמה נקודות חיוביות מבחינת הפלסטינים. עם קמצוץ של תבונה ואומץ, ההנהגה הפלסטינית צריכה הייתה להגיב בפנייה לישראל: "בואו ונתיישב לשולחן המשא ומתן על סמך הצהרת טראמפ". תגובה כזאת הייתה מעמידה את הנשיא טראמפ ואת ראש הממשלה נתניהו במצב מאתגר. אבל כצפוי, ההנהגה הפלסטינית הגיבה בגל הפגנות ואלימות. כך השלימה את משולש הצלעות: טראמפ, נתניהו ואבו מאזן.
היסטוריונים וחוקרים בעתיד כנראה ישברו את הראש בניסיון להסביר איך שני צדדים המעורבים בסכסוך מתמשך, וצד שלישי שאמור היה לתווך ביניהם, פעלו יחדיו כדי לסכל כל סיכוי לפריצת דרך שתוביל לפתרון מדיני.