1
מחוץ לקופסה

לאחר יותר משנה וחצי במשרד הביטחון, אביגדור ליברמן פורש כנפיים. הוא נהנה מכל רגע, נסחף בחדווה למערבולת המדהימה והאינסופית של "מערכת הביטחון", נשאב אל קרביה של מכונת הענק שנבנתה כאן כדי להגן על העם היהודי בלב הלבנט. בשנה הראשונה דומה היה שאיווט נבלע בתוך המפלצת הביטחונית ולא נודע כי בא אל קרבה. השנה השנייה נראית אחרת. את 2018, הוא אומר בשיחות סגורות, הוא מתכוון להקדיש למז"י. 
 

מה זה מז"י? מפקדת זרוע היבשה. היום עומד בראשה האלוף קובי ברק. בשנים האחרונות אוחדה מז"י עם אט"ל, אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, במהלך ענק ומסובך, שמטרתו לפשט ולהגמיש את מערך הפעלת הכוח והיכולות הצה"לי בשעת חירום. האיחוד הזה בין מז"י לאט"ל קיצר טווחים, ביטל מפקדות, גנז כפילויות ונחשב לאחד היהלומים בכתרו של הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט, מההצלחות הבולטות של תר"ש (תוכנית רב־שנתית) גדעון, שהביאה את צה"ל למקום שבו הוא נמצא עכשיו, מוכן מאי־פעם לאתגרים הניצבים בפניו. 
 
אז זהו, שליברמן לא מתלהב מהמהלך הזה. בלשון המעטה. וגם לא ממש מתלהב ממה שקורה במז"י. זרוע היבשה, אומר ליברמן, נדרשת לרפורמה נרחבת וחשיבה מחוץ לקופסה. בהשוואה למה שקורה במודיעין, חיל האוויר, חיל הים הסייבר ועוד, חיל היבשה של צה"ל תקוע. כולם מתקדמים, ורק צבא היבשה נותר מאחור. לזה, אומר שר הביטחון, הוא יקדיש את השנה הבאה.
 
בשנה וחצי האחרונות הוא למד. אל תקלו בזה ראש, כי אביגדור ליברמן לא עשה לעצמו שם של תלמיד שקדן. ישיבות קבינט משעממות אותו, הרצאות ארוכות מרדימות אותו, הוא מבין מהר, והפתיל שלו קצר. במשרד הביטחון כל זה היה כלא היה. ליברמן גילה עולם עצום, סמוי מן העין, שאף ישראלי לא יכול להישאר שווה נפש מולו. חוץ מלימוד בתוך הבית, הוא עשה לעצמו גם סמינר עצמאי, בחוץ. הוא ערך סבב ענק של שיחות עם אלופים במילואים, רמטכ"לים וגנרלים ואנשי מערכת לשעבר. עשרות רבות מהם ישבו מולו בשנה האחרונה. הבולטים שבהם הם עמוס ירון ואיציק מרדכי אנשי דור הוותיקים, צ'יקו תמיר וטל רוסו הצעירים יותר. אחת המסקנות הבולטות שאליהן הגיע היא הצורך המיידי ברפורמה נרחבת במז"י, מהפכה של ממש בכל הקשור לתפיסת ההפעלה של הכוח היבשתי של צה"ל, ולכוח עצמו. 
 
אם אתרגם, על אחריותי, את דעתו של ליברמן על מז"י, המסקנה המתבקשת היא ששר הביטחון לא משוכנע, כמו צמרת הצבא, שצה"ל אכן מוכן לאתגרים הניצבים בפניו אם וכאשר תיפתח עלינו הרעה בחזית הצפונית. כידוע, מה שצפוי לנו בצפון בפעם הבאה יהיה משהו אחר לגמרי. לא נסראללה לבדו יהיה שם. יחד איתו יתייצבו למערכה גם כוחותיו של אסד, משמרות המהפכה של חמינאי (אם ישרוד בטהרן), המיליציות השיעיות שמציפות את השטח ומי יודע מי עוד.
 
לליברמן יש גם מועמד לתפקיד ראש מז"י. מדובר באלוף פיקוד המרכז היוצא, רוני נומה. הררי מילים נשפכו מאז הוכרז סבב המינויים האחרון, ונומה, אחד הקצינים המוערכים בצה"ל, לא זכה לשיבוץ המיוחל כראש אמ"ן ונותר בחוץ. הרינונים עסקו בדעותיו הפוליטיות של נומה, שלא זוכה, בהמעטה, לאהדת המתנחלים. אגב, לנומה אין דעות פוליטיות, הוא קצין מקצועי וראוי, אבל תראו לי איזה אלוף מרכז יצא מהתפקיד ללא תדמית של שמאלן חובב ערבים ושונא מתנחלים. נומה עבר בתורו מה שקרה לפניו לניצן אלון, ולפניו לאבי מזרחי, ולפניו לגדי שמני, ולפניו אפילו ליאיר נוה חובש הכיפה. אז עכשיו הגיע תורו של נומה לטעום את נחת זרועו של הריבון האמיתי בשטחים, הלא הוא יוסי דגן. כשלא קודם בסבב האחרון, נשמעו קולות כאילו תיוגו כשמאלן הביא להקפאתו. ליברמן מערער עכשיו את התיאוריה הזו.
 
למה נומה? ליברמן אומר שנומה הוא האיש האידיאלי לתפקיד. הוא עשה קריירה בכוחות המיוחדים, הוא היה אלוף מרכז מוערך, הוא צבר עוצמה ויוקרה ורק אלוף במעמדו, עם הקבלות והניסיון, יוכל לשקם את מז"י ולהצעיד אותה ליעדים שיתווה שר הביטחון. צריך שם, אומר ליברמן, מישהו בעל משקל. מישהו עם נוכחות. ליברמן מודע לכך שאף אלוף משמעותי לא מעוניין במז"י, תפקיד הנתפס כאפור, משרדי, נטול תהילה. אז את זה בדיוק ליברמן רוצה לשנות.

מז"י, הוא אומר, זה חוד החנית. הוא חייב להיות חוד החנית. בסוף, עם כל הכבוד לכולם, בלי תמרון קרקעי של חיילים בשטח לא יהיה אפשר לנצח במלחמות. צריך לחשוב מחדש על כל הקונספט. לא רק של הפעלת הכוח, אלא גם של בנייתו. כשחיל האוויר מכשיר טייסים, הוא מקבל אותם אחר כך לשבע שנים, אומר ליברמן. בחיל הרגלים, לוקח לנו שנתיים לייצר לוחם מפואר בסיירת גולני. בסוף, הצבא יכול ליהנות ממנו בקושי שנה, ואם השירות אכן יקוצר, זה יהיה בקושי חצי שנה. על כל הדברים האלה צריך לחשוב מחדש.
 
שדה התעופה אל-מזה אחרי תקיפה, סוריה. צילום: איי.אף.פי
שדה התעופה אל-מזה אחרי תקיפה, סוריה. צילום: איי.אף.פי

 
עניין נוסף שרוצה ליברמן לקדם ב־2018, הוא היכולת הטילית של ישראל. בשנים האחרונות מרבה התקשורת הזרה לטעון כי חיל האוויר תוקף מדי פעם יעדים עלומים בסוריה. הדיווחים העיתונאיים קצרים ולקוניים, מלווים בתמונת משהו בוער באמצע הלילה, ומתפוגגים אל תוך הישימון הדיגיטלי. מאחורי כל דיווח יובשני כזה מסתתר עולם ומלואו. מבחינת צה"ל (אם אכן מדובר בצה"ל) מדובר במבצע יקר, מסוכן ומסובך.

מטוסים ממריאים, טסים בגובה נמוך, אחר כך מגביהים לגובה עצום, או להפך, ומתמרנים, ושוב יורדים בגובה, מתחמקים מלא מעט מערכות מכ"ם בדרך, של עמיתים ואויבים כאחד, מנווטים בלילה, מבצעים את המשימה וטסים בחזרה הביתה באותו נוהל מסובך, כשכל הזמן עוקבת אחריהם ברקע המערכת העצומה של צה"ל וחיל האוויר, ומבצעי חילוץ אופציונליים שהוכנו מראש, ולכולם כואב הראש יומיים לפני ושלושה ימים אחרי.
 
בשביל מה צריך את כל זה, שואל ליברמן. לישראל יש טכנולוגיית טילים אדירה, מהמשובחות בעולם. ישראל מוכרת טילים מדויקים למדינות רבות. הגיע הזמן שגם היא תיהנה מזה. את המטרה שהופצצה באישון ליל סמוך לדמשק יכול להשמיד גם טיל ששוגר בשקט, בלי כל הטררם ונטילת הסיכונים והסיבוכים של הפצצה אווירית. את המטוסים והטייסים מדינת ישראל צריכה במשימות מסובכות יותר. לא צריך להשתמש בהם על בסיס יומי למשימות שגם טיל יכול לבצע בשקט ובאותה יעילות.
 
ביום חמישי שעבר שוחררה בהנחיית ליברמן חבילת מימון ראשונה בסך חצי מיליארד שקלים לרכש טילים מהסוג הזה בדיוק. הטילים האלה, כדוגמת ה"לורה", עם ראשים קרביים במשקל 15 עד 750 ק"ג וטווח של מאות קילומטרים, "מסדרים" את ישראל בכל הקשור למדינות המעגל הראשון. כל מה שצריך לתקוף בסוריה, או בלבנון, או במדינות אחרות הגובלות בנו (שם לא צריך, כרגע). הוא אומר כי בשנים הקרובות צריכה ישראל להצטייד בכל הארסנל כדי לשחרר את חיל האוויר לדברים חשובים יותר ולפשט את המערכת.

 
2
על אש קטנה

עכשיו לפרשנות: האם ליברמן הולך למסלול התנגשות עם הרמטכ"ל איזנקוט? האם תם ירח הדבש ופנינו מועדות לקלקולים הראשונים בין המגדלים התאומים בקריה? לא הייתי מהמר על זה. קשה להיקלע לקרבות אגו עם איזנקוט, מכיוון שאין לו אגו. זה לא שהוא לא רגיש למה שנאמר ונכתב עליו. הוא כן. אבל הוא לא מתרגם את זה לשאיפות אישיות, שיקולי תדמית או פאסון מנהיגותי. 
 
בכל הקשור למז"י, איזנקוט ישמח אם ליברמן יצליח לשכנע את האלוף נומה לקבל עליו את התפקיד. בתום הסבב האחרון הדגישה סביבתו של הרמטכ"ל שלרוני נומה עוד נכונו עלילות, משימות ותפקידים. יכול להיות שליברמן מנסה לחלות כאן את פניו של האלוף, כדי שייעתר לתפקיד הלכאורה אפרפר במז"י.
בעניין האיחוד מז"י־אט"ל? טוב, כאן מזוהה כבר מסלול התנגשות. בכל הפורומים המקצועיים, הסדנאות המטכ"ליות, ימי העיון והדיונים, מאוחדים כמעט כל גורמי המקצוע, בכירים כזוטרים, בדעה שאיחוד מז"י ואט"ל הוא הצלחה מסחררת. מתברר ששר הביטחון חושב אחרת.

בכל פעם שליברמן מעלה את הנושא בדיונים אצלו, נתפסים בכירי צה"ל לתדהמה מחודשת. הם לא באמת מבינים מאיפה הוא מביא את זה. אני מעריך בזהירות שהרמטכ"ל לא יסכים לביטול האיחוד בין מז"י לאט"ל. אני מעריך בזהירות שהאיחוד יישקל מחדש, אבל יישאר על כנו. אני לא מוכן להסתבך בשום הערכה נוספת לאן הפרשה תוביל את השר, או הרמטכ"ל, או את שניהם, ואולי גם אותנו. לא מאמין שתהיה כאן אי־פעם פרשת הרפז 2. קודם תנו להרפז 1 להסתיים.
 
בנושא הנוסף עליו מדבר שר הביטחון, הצטיידות צה"ל במערך טילים ובניית יכולת חלופית לזו של חיל האוויר לביצוע תקיפות "פשוטות" נגד מטרות נקודתיות במעגל הראשון, נדמה לי שליברמן מתפרץ לדלת פתוחה. ליברמן רוצה להעצים את היכולת הזו למקסימום. נדמה לי שבצדק. בצבא אומרים: בבקשה, הכל שאלה של אמצעים וכסף. הלוואי שיתאפשר. הכל תלוי בסדרי העדיפויות ובתקציב.
 
בעניין הביקורת הקטלנית שמעביר שר הביטחון על מז"י בכלל והכוח היבשתי של צה"ל בפרט, נדמה לי שגם כאן התגובה הצה"לית (שלא נמסרה לי על ידי שום גורם מוסמך!) היא הרמת גבה. צה"ל, אומרים האומרים, מוכן לאתגריו, גם היבשתיים, כפי שלא היה מוכן מעולם. התודה לתר"ש גדעון. הצבא עבר לאחרונה, לאחר שנות דור, למתכונת 17/17, כלומר 17 שבועות אימונים ו־17 שבועות תעסוקה מבצעית, זה היה חלומו הרטוב של כל רמטכ"ל, ואיזנקוט הצליח להגשימו. תוכניות האימונים מבוצעות, מחסני האמל"ח מלאים, הכל מתורגל ומיועל ומתועל לעימות, אם אכן יגיע. אז בנושא הזה, הדעות כנראה חלוקות. מצד שני, חשוב שתמיד תהיה דעה ספקנית שאינה מסתפקת במה שיש ושואפת למצוינות. אם זו דעתו של השר, על אחת כמה וכמה.
 
נשאר נושא אחד קטן, אבל נפיץ: הפגישה ההיא בין איזנקוט לאהוד ברק, שאחריה נשא ברק את נאום הסרבנות המפורסם שלו. ליברמן נשאל לאחרונה בראיון רדיו מה אמר לרמטכ"ל אחרי שנודע לו על הפגישה, והשיב "לא זוכר". לדעתי, איזנקוט דווקא זוכר. לזכותם ייאמר שהם לא חושפים את תוכן השיחה הלא קלה שהתקיימה ביניהם סביב הסוגיה. בזמן אחר, עם טאלנטים אחרים, זה היה נגמר במהומה גדולה בהרבה. אם אני מבין נכון, שר הביטחון גער ברמטכ"ל על המפגש וביקש ממנו לא לקיים בעתיד מפגשים דומים ללא אישור או הודעה מוקדמת. 
 
מצד שני, אני מתקשה להאמין שליברמן מאמין שברק שמע מאיזנקוט משהו שיכול לגרום לו לדבר על סרבנות. ברק דיבר על סרבנות עוד לפני המפגש הזה (כפי שהסביר השבוע לאילנה דיין בגל"צ). כך או אחרת, המשבר הוכל על ידי שני הצדדים, האש נותרה קטנה. הפרחים שייכים בעיקר למעטפת התומכת של השר והרמטכ"ל. מקורביהם ועוזריהם מחויבים להמשך יחסי העבודה הפוריים ביניהם, ולא להפך. כשראש מטה שר הביטחון שרון שלום מחובר לרל"ש הרמטכ"ל ועוזר הרמטכ"ל ודובר צה"ל חיבור טוב, הכל טוב. זה המצב בינתיים.


3
נאום נתניהו

פוליטית, היה לליברמן שבוע טוב. מסוג השבועות שגורמים לו הנאה מרובה, אפילו נחת. הוא הצליח למרוט את נוצותיו של חברו אריה דרעי בכל הקשור לחוק המרכולים המיותר, תוך כדי גריפת הון פוליטי בבייס הרוסי והחילוני של ישראל ביתנו. הוא גם הצליח להזחיל את ראש הממשלה נתניהו לנאום תמיכה נלהב (ומלאכותי) בעונש מוות למחבלים מעל דוכן הכנסת. בשני המקרים יצא ליברמן כמנצח, ועל הדרך הוריד כאפה לנפתלי בנט, שהתקזז עם חברת כנסת ערבייה ולא הצביע על עונש המוות. מה עוד הוא יכול לבקש משבוע אחד? 
 
ליברמן משוכנע שמצבו במציאות טוב בהרבה ממה שהסקרים מראים. יש לו תזה מסודרת. בנקודת השפל הכי גדולה בהיסטוריה של ישראל ביתנו, דקות אחרי התפוצצות החקירה נגד פאינה קירשנבאום ושות', ליברמן הצליח להביא 6 מנדטים, חסרו לו מעט מאוד קולות כדי להביא את המנדט השביעי. על פי הניתוח שלו, היום הוא בין 9 ל־11, וזה עוד יגדל.

ביום חמישי אחר הצהריים, בעוד הטור הזה נכתב, פרסמה לשכת שר הביטחון הודעה ולפיה "כחלק ממדיניות שר הביטחון לחיזוק ההתיישבות ביו"ש הנחה השר לכנס בשבוע הבא את מועצת התכנון העליונה לאישור תוכניות חדשות לשיווק ותכנון בכל רחבי יו"ש". מבחינתו, הבחירות יכולות להתקיים כבר בשבוע הבא. הוא מוכן. לשואלים, הוא מודיע שישראל ביתנו תרוץ לבד גם הפעם. אם כי בעניין הזה לא הייתי ממליץ לתפוס אותו, או כל אחד אחר על המפה הפוליטית, במילה.
 
משה כחלון נשם השבוע לרווחה כפי שלא נשם לרווחה אי־פעם. הסיוט הגדול ביותר שלו היה המלצות משטרה בשבוע הראשון של ינואר. זה היה טורף עליו את עולמו ומקריס עליו את תוכניותיו. כחלון אמור להביא את תקציב המדינה לאישור הממשלה בשבוע הבא, ב־11 בינואר. החרדה הגדולה ביותר שלו הייתה שהמלצות המשטרה יעוררו גל מחאה ציבורי גדול שלא יאפשר לו להביא לאישור את תקציב הממשלה כאילו כלום. הוא היה הופך בן לילה למשת"פ השחיתות הגדול.

נוצרה סכנה שההמלצות יחריבו את עמל כפיו שתוכנן בקפידה חודשים ארוכים. אז לפחות זה נחסך ממנו. ביום חמישי הקרוב הממשלה אמורה להצביע ולאשר את התקציב. חוקרי המשטרה נדרשו להביא השלמות בתיק 2000. את כחלון לא מעניינות ההמלצות־שממלצות עכשיו. תנו לו להעביר תקציב ביום חמישי. אחריו המבול. מהלך הדחייה נראה כאילו תואם בין כחלון ליועמ"ש מנדלבליט. במקומותינו, הכל אפשרי.
 
בשבוע שעבר פורסם כאן שכחלון אומר לאנשיו שההמלצות לא יהיו משמעותיות. כמה סיגרים וקצת שמפניה. באותה נשימה הוא מעריך שביבי יעבור את זה בשלום. כחלון גם מעריך, כמו רבים אחרים במערכת, שהיועמ"ש לא יקבל את המלצת המשטרה ויסגור את התיקים, בדיוק כפי שאליקים רובינשטיין סגר את תיק עמדי והמתנות ב־2001, ובדיוק כפי שאותו רובינשטיין סגר את תיק בר־און-חברון כמה שנים קודם לכן. 
 
שאלתי את עצמי מאיפה כחלון יודע את כל זה. מי מסייע לו להגיע להערכות המלומדות הללו. הבירור העלה תשובה מדהימה: זה מה שנתניהו אומר. לא רק לכחלון, לכולם. בשיחות שמנהל ראש הממשלה בשבועות האחרונים עם גורמים פוליטיים ואחרים, הוא מצהיר בקול גדול: אביחי (מנדלבליט) לא יפיל אותי על השטויות האלה. אני מכיר אותו. אני יודע שהוא לא יעשה את זה. עם כל הכבוד למשטרה, מי שמקבל את ההחלטה זה היועץ, והיועץ יודע להבדיל בין קצף על פני הגלים לשחיתות אמיתית.

לא יפילו ראש ממשלה בישראל על סיגרים ושמפניה. זהו נאום נתניהו. אחד הנאומים החשובים ביותר שנשא אי־פעם. הוא חשוב יותר אפילו מאינסוף הנאומים שנשא נגד הגרעין האיראני. הרי הגרעין האיראני לא נבלם בנאומי נתניהו. לעומת זאת, הסיכוי לבלום את כתב האישום באמצעות אותם נאומים חי וקיים. בואו לא נשכח שהיועץ המשפטי לממשלה הוא מי שעד לא מזמן יכול היה לעבור מראש על נאומי נתניהו, כך שהכל אפשרי.

יורם כהן. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
יורם כהן. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



4
מחדל האבטחה

ראש השב"כ לשעבר יורם כהן התראיין אתמול בבוקר אצל דקל־סגל בגל"צ. ראיון חד, ברור ונוקב בענייני היום, ובעיקר עונש המוות למחבלים, שהוכיח שוב שכל מי שפסל את כהן מראש בגלל הכיפה שעל ראשו טעה, ובענק. את אוזני צדה אמירתו של כהן בסיום הראיון, כשנשאל אם שירות הביטחון הכללי הוא זה שהחליט שבניו של ראש הממשלה, יאיר ואבנר, יזכו לאבטחה צמודה על חשבון המדינה. כהן, איש ישר, ענה את האמת: לא. להפך, השירות המליץ שהשניים אינם זקוקים לאבטחה מתמדת, אבל לא קיבלו את המלצתו.

מיד לאחר מכן הגיבה לשכת ראש הממשלה וטענה שדבריו של כהן אינם נכונים. על פי הלשכה, כהן דווקא המליץ להגביר את האבטחה אחרי צוק איתן. עכשיו, שכל אחד יבחר למי להאמין. אם כי יכול להיות שכהן המליץ לאבטח אחרי צוק איתן, לנוכח סיכונים נקודתיים שהתעוררו. זה לא סותר את דבריו בראיון ואת העובדה שפורסמה כאן בזמן אמת שאבטחת בני ראש הממשלה אינה על דעתו של השב"כ.
 
הסיפור הזה ראוי להרחבה, כי הוא ממחיש בדיוק נמרץ את המקום המדויק שלעברו צועדת מדינת ישראל: מדמוקרטיה פרלמנטרית לדיקטטורה קיסרית. השב"כ הוא הסמכות העליונה בכל הקשור לאבטחת אישים בישראל. לא רק בכל הקשור לאבטחת "סמלי השלטון" (הזוכים לאבטחת השב"כ באופן ישיר), אלא גם לגבי כל שאר בכירי המדינה, ובתוכם שרים, שופטים ואח"מים.

מוקמות ועדות שמקיימות התייעצויות, אבל בסופו של דבר הדרג המקצועי העליון הוא השב"כ. בדרך כלל כשהשב"כ ממליץ שלא, אז לא. למעט מקרה אחד: בניה של המשפחה המלכותית הקדושה. אם מישהו יחקור את נסיבות אישור האבטחה סביב השעון (בארץ ובחו"ל) לשני בניו של ראש הממשלה, תתגלה מציאות מטרידה מאוד. איך גורם כזה או אחרת עשו הכל כדי לחלץ אישור ממלכתי למבצע אבטחה מיותר, יקר וראוותני. איך מכפיפים ממלכתיות למשפחתיות.
 
יאיר נתניהו זכה לאבטחה צמודה גם במהלך השירות הצבאי שלו, בדובר צה"ל. זה יכול היה להיות מאוד מצחיק, אלמלא זה היה שלנו ועל חשבוננו. מכיוון שהשב"כ סירב, אולץ צה"ל לבצע ולממן את המשימה המושחתת הזו. הבחור היה מגיע למשרדי דו"צ עם מאבטח, שהיה ממתין לו עד שיואיל לסיים את המעט שעשה ולחזור הביתה. המהומה שזה עורר בצה"ל עוד לא שככה לגמרי. הדיונים הסהרוריים, שמהם השתדלו בכירי צה"ל לחמוק, הריחוק של הפרשה הזו ממי שהיה אז רמטכ"ל, גבי אשכנזי (מקורביו ידעו שאם זה יגיע לשולחנו, הוא יתפוצץ), כיפוף התקנות והחוקים כדי לאפשר את זה. גם לוחמים מעוטרים שהסתערו לעבר אש צולבת לא העזו לשים נפשם בכפם ולהטיל וטו על השערורייה הזו.
 
אבל זו לא רק אבטחה. במקרה של בני נתניהו, המאבטח מביא איתו גם נהג ומכונית. קוראי הטור הזה נחשפו כבר לפרטים הללו, אבל חובה להזכיר אותם שוב. שניהם, יאיר ואבנר, זוכים לא רק למאבטח אלא גם לנהג צמוד ולמכונית צמודה. זה לא ניתן מעולם לאף בן של ראש ממשלה (שאינו קטין) לפניהם. זה עולה הון תועפות. האבטחה הזו מתבצעת גם בחו"ל, שזו שערורייה בפני עצמה, וכבר נחשפה כאן העובדה שאחד ממסעי ההוללות של יאיר בין אתרי סקי ומלונות יוקרה בצפון אמריקה (בתקופת החברות הקרובה עם ג'יימס פאקר) עלה למשלם המסים הישראלי אוצר של ממש.
 
למען ההגינות, צריך להחריג כאן את אבנר נתניהו מאחיו יאיר. אם זה היה תלוי באבנר, לא הייתה כל אבטחה, וגם נהג ומכונית מיותרים. אבנר הוא צעיר צנוע, מקסים, מוכשר ונחבא אל הכלים. כל מי שנתקל בו מעיד על כך. מלח הארץ אמיתי. קשה להאמין שגדל באותו בית שבו גדל זה שאיחר השבוע להליך גישור מול אנשי עמותת "מולד" וכשהעירו לו על כך, פרץ בצרור גידופים ועזב את החדר (כך על פי עדויות הנוכחים). את הטיפוס הזה מאבטחת המדינה, על חשבוננו. מי יאבטח אותנו מפניו?


# # #
 
שאריות מהשבוע שעבר:

# פרשת הצוללות, שכבר נקברה קבורת חמור, התעוררה השבוע לחיים בחקירה ארוכה (ויש אומרים גם מעניינת) של עו"ד יצחק מולכו במשרדי להב 433. עמיתי מוטי גילת הזכיר לי, בעקבות מה שנכתב כאן בטור הקודם, שפרסם לאחרונה גילויים רבים ומרתקים בעניין התפתחויות חשובות בפרשה הזו. נדמה לי שהרוב עוד לפנינו. בהקשר הזה צריך לציין את הפרסום השבוע ב"ידיעות" מתוך עדותו של עד המדינה מיקי גנור, על הדרך שבה טרפד לכאורה עו"ד דוד שמרון את יציאתם של בכירי משרד הביטחון לקוריאה בדרומית, בקשר למכרז הבינלאומי לספינות שטח. בכל מדינה מתוקנת די היה באישושה של עדות זו כדי שכל המעורבים, כולל מי שמינה אותם לתפקידיהם, יתפטרו לאלתר מתפקידיהם.
 
# בענייני הסייבר, המשטרה שדרגה את מאמציה לברר מי עומד מאחורי קמפיין סייבר רשתי נגד המשטרה ובכירים בה. בשבוע האחרון אף נוצר קשר בין המשטרה לבין גורמי מקצוע חיצוניים בנושא הזה. במשטרה משוכנעים שיד נעלמה בוחשת בתבשיל הבאוש הזה. הפרסום כאן בשבוע שעבר עורר את חמתם של אראל סג"ל ואחד משמשיו בקן הצרחות שלהם בגלי צה"ל. חמתם בערה בהם להשחית על "עוד בלון שנגמר בלא כלום". העובדה ששמו של נתניהו כלל לא פורסם בהקשר לקמפיין הסייבר חמקה מעיניהם הרושפות. על זה כבר נאמר, על ראש הגנב וגו'. 
 
באמת, איך אנחנו יכולים להמשיך להיטפל למשפחת הצדיקים נתניהו? איך יכול להיות שאחרי כל הבלונים הריקים שמופרחים נגד בני המשפחה, יש עדיין כאלה המעיזים להטיל בה רפש? אחרי חקירת המעונות ועמדי (המלצה לכתב אישום), אחרי בר־און-חברון (כנ"ל), אחרי ההחלטה להעמיד את הגברת לדין בפרשת המעונות, אחרי פתיחת שתי חקירות פליליות נפרדות וחמורות באשמת שוחד, אחרי שבשתי החקירות הללו צפויה, שוב, המלצה לכתב אישום, וקיומן של שתי חקירות פליליות חמורות נוספות שמלחכות את גלימתו של המנהיג, ואחרי שכמה מראשי הסגל שלו הפכו לצלמי חצאיות או נחשדו בעניינים אחרים או הופללו או הפכו לעדי מדינה או סתם חשודים, ואחרי ששני עורכי דינו ובני דודו יוצאים ובאים בחדרי החקירות, ועוד לא דיברנו על שלמה פילבר, איך אחרי כל זה עוד מישהו מעז להטיל בו דופי? 
 
סגל צייץ השבוע איזה קשקוש על "דיפ סטייט". כלומר, ה"דיפ סטייט" מנסה להפיל את ביבי. למי שטרם עלה על המונח, מדובר בממסד האפל, החשאי, הסמוי שבו מתרכזים כל הבוגדים והפוסט־ציונים והסמולנים ימ"ש, שקשר קשר נגד הקיסר וקיסריתו, בשיתוף פעולה עם הקרן החדשה ואונר"א, כדי להשמיד את עם ישראל. פחות או יותר.
 
רוצים שמות? הנה: הדיפ סטייט שלנו הם רב ניצב רוני אלשיך (מינוי של ביבי), הניצבים מני יצחקי וכורש ברנור (אם אני צריך להמר, אז הם ליכודניקים טובים), היועמ"ש אביחי מנדלבליט (מזכיר הממשלה של ביבי). אה, אפשר להוסיף אליהם החל מאתמול גם את ראש השב"כ לשעבר יורם כהן (מינוי של ביבי). סמולנים.