מגיל צעיר הרגשתי שאני רואה דברים אחרת. כשהתבגרתי הבנתי שאני רואה גברים אחרת. אני לא עוד אחת שאשחק את המשחק של "מי יתקשר ראשון ומי יציע סקס אחרון". המציאות עבורי הרבה יותר פשוטה. אני אבין עם עצמי מה בא לי באותה השנייה ולפי זה אפעל. גם אם זה יעלה לי (שוב) בהליכת ה- walk of shame" בבוקר שאחרי עם הסיגריה שלפני.
כל מפגש עם בני איבר המין היפה הביא אותי לשאלות האם אני משתוקקת ל"קוויקי" באצטלה של אהבה. האם אני מחפשת חבר לעט או לכעת, או שפשוט סתם בא לי להתפרק עם הרופא המחבק או רואה החשבון המתקתק. גיליתי גברים שדיברו איתי ויצאו עם חברותיי. התבדחתי אודות המצודדים שבילו עימי לילה לפני יובלות ובמקרה הגיעו לחבר מרעיי. הבנתי שאנו הבנות משחקות למעשה ב"טאקי". "לא בא לך על המתאגרף המאנפף? תחליפי אותו בזמר עם הקול העמוק והמגע המתוק". הגעתי למסקנה שהעולם הזה קטן מדי והעיר הזאת צפופה מאוד. ככל שהזמן עבר ידעתי שאני ממוקדת יותר. שאני מבינה מה אני לא רוצה. מה שהביא לכך שפסלתי לא מעט ונפסלתי די הרבה וכמובן נפגעתי. אבל לא עצרתי לרגע. כנראה שטוב שאני כזאת קרציה.

מאחורי הקלעים לקדמת הבמה



את ההייטקיסט ההוא פגשתי באפליקציה ההיא, אחרי ערב ארוך של דייטים וירטואליים (מה נסגר איתכם גברים עם שיחות הוידאו הדחופות הללו. אתם יוצאים לחוצי חתונה עם הינומה על הראש). בעצם כלל לא היינו אמורים להכיר. הגעתי למכסת ההיכרויות שלי לאותו לילה (כן. יש דבר כזה. הגזמתי) והאפליקציה אפשרה לי לפנות לאותו הברנש רק אם אעשה מנוי שנתי. כיוון שהבנתי שאת כספי אשים באפיקי השקעה אחרים, החלטתי לחפש אותו ברשתות החברתיות, כשבאמתחתי רק שמו הפרטי ומשלוח ידו. לאחר חיפוש קצר אך יסודי מצאתי אותו. מצאתי אותי. הוא התרשם מהכנות. אני התרשמתי מהמראה. הוא הופתע מהכתיבה. אני נפעמתי מאופן ההתבטאות.



ואז בכל הטנגו המהמם הזה, הגיעה מהלומת הפטיש הכבדה "את מבינה, אני בתהליך עם עצמי. אני לא נקי לגמרי". אני רק חשתי דחייה מחופשת לצירוף הבלתי נסבל של חמש המילים שגורמות לי לרעד בלתי מוסבר בגוף "זאת לא את. זה אני". אספתי את האכזבה הקלה שאפפה אותי באותו רגע ואמרתי לו שאני כאן לאוזן קשבת. לשוחח. שוב. כמו בעבר.



באופן מעניין סיקרנתי אותו. הוא עבר חודש עמוס בחייו ואני הייתי מאחורי הקלעים. לא בקידמת הבמה, במקום הכל כך אופייני לי. החלטתי שאני לא עוצרת את עצמי בשום מובן. לא הבנתי לגמרי מה הוא רוצה מחיי, בחיי. ואז הוא הופיע שוב. והתעקש על פגישה. רציתי לסרב. לשחק את המשחק. להוכיח אותו שכעת הוא נזכר בי וכבר יכולתי בזמן זה להגיש את ליבי על מגש של כסף למישהו אחר. אבל לא לב. לא מגש ומסתבר שגם לא כסף.



שיחה אחת. פגישה ארוכה שהרגישה כמו עשר ותחושה שכאילו תקעתי יתד בקרקע המשותפת שלנו. כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה תובנות. ומלא שירה. אין סוף שיחות על ספרים. על משוררים. על מוזיקה ותאטרון. הרגשתי בטקס האוסקר. בעצם חשתי שזכיתי באוסקר. כשדקדקנו בעבר הבנו שהיינו בערב הקראת שירה משותף בחיפה אי שם לפני 14 שנה. אלו היו אותן 15 דקות של תהילה הראשונות בחיי. וכעת שחזרתי אותן מחדש. איתו. נדמה היה לי שאני זוכרת אותו מאותו ערב בפאב האפלולי ההוא, כשעלה על הבמה והקריא את שיריו. חשתי שהגעתי הביתה. הרגשתי את הפרפרים אז כשהוא עלה לבמה. וכעת הפרפרים הבתוליים הללו הופיעו שוב. רציתי שרק יהיה לידי, יחבק אותי ולא יעזוב אותי אף פעם.



עם כל השריטות. עם כל הפאקים. עם כל הבגידות בליבנו. אמרתי לו שיש לי את כל הזמן שבעולם, שהוא יגיע למקום השלם שלו עם עצמו. הבטחתי שאני אהיה לו רוח גבית. רציתי לשחק אותה גיבורה. רציתי להתל במשחק תופסת ואולי קצת במחבואים, אבל לראשונה בחיי אני חשה שזה גדול עליי. אני פשוט רוצה אותו באופן המזוקק ביותר ומקווה שהוא ישאיר את מסכותיו בבית וייעזר בהם רק בפורים. אני רוצה להתאהב בו בזהירות. וזה משהו שהוא סטארט אפ בשבילי. השקעה רבה בלא נודע. 



ואולי זה קצת מאוחר מדי. כי כבר התאהבתי.