ארגון האו"ם אונר"א נמצא בימים אלה בכותרות. אונר"א הן ראשי התיבות בעברית של שם הארגון באנגלית: סוכנות הסעד והעבודה לפליטי פלסטין (במזרח התיכון). הסוכנות הזו היא אחד האבסורדים הגדולים ביותר של האו"ם וההיסטוריה המודרנית.
בסוף שנות ה־40 של המאה הקודמת, הוקמה באו"ם נציבות עליונה שתפקידה היה לדאוג ליישוב מיליוני הפליטים ברחבי העולם בארצות שאליהן הם נמלטו. אבל מדינות ערב, שאליהן נמלטו הפליטים הפלסטינים (600־700 אלף), סירבו ליישב את הפליטים בתחומן. ולכן כמה ימים אחרי הקמת הנציבות הקים האו"ם סוכנות מיוחדת שצריכה לדאוג רק לפליטים הפלסטינים (אונר"א). וכאן מגיע האבסורד לשיא הטמטום: ראשית, מנדט אונר"א קבע שפליט פלסטיני מעביר את זכויות הפליטות שלו בירושה. בניו וצאצאיו לדורי דורות יהיו פליטים, בניגוד לכל פליט בעולם המטופל על ידי הנציבות, ורק הוא, לא בניו ונכדיו, נחשב לפליט עד שהנציבות הצליחה ליישבו. שנית, בעוד שתפקיד הנציבות הוא לחסל את בעיית הפליטים במקומות שונים בעולם על ידי הדאגה ליישבם, הרי תפקיד אונר"א הוא הפוך: לא לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, אלא להנציח אותה. כך, אחרי 70 שנה, אנחנו עומדים מול כ־5 מיליון פליטים פלסטינים (צאצאי הפליטים המקוריים) ומול עשרות מחנות פליטים.
כדי להמחיש את עומק הבעיה, שהיא זו המונעת, לדעתי, כל פשרה בינינו לבין הפלסטינים, אביא כאן קטעים מתוך כתבה של עיתונאי גרמני שביקר במחנה הפליטים עאידה, מצפון לבית לחם, שפורסמה במאי 2013 בירחון הגרמני "סיסרו". דומני שהיא מלמדת יותר מאלף נאומים מה היא המציאות.
"אני נכנס למרכז הקהילתי במחנה", נכתב בכתבה. "רכזת התרבות היא חולוד. היא נולדה כאן. הסבתא שלה הייתה פליטה ב־1948. חולוד למדה באנגליה. אחרי סיום לימודיה היא חזרה למחנה עאידה במטרה 'לחזור' לישראל, למרות שמעולם לא הייתה שם. עבורה ועבור שאר התושבים בעאידה אין שום אפשרות של התחלת חיים חדשים במקום אחר, או רצון להפוך לאזרחים מן המניין, שכן אז יאבדו את מעמד הפליטות שהוענק להם מאונר"א. 'אנחנו לא רוצים נורמליזציה', היא אומרת. 'אנחנו רוצים להישאר פליטים כדי לממש את זכותנו לשוב יום אחד'. לכן לא מפתיע שלחולוד אין שום עניין בהסכם שלום של הרשות הפלסטינית עם מדינת ישראל.
'האנשים לא רוצים פתרון של שתי מדינות'. 'אבל מה כן העם רוצה?' 'זכות על המדינה שלנו', היא עונה. מולי לא עומד אדם צווחני, אלא אישה צעירה עם חינוך מערבי שמדברת בקול שקט ושליו על דם ואדמה. היא מדברת בצורה ברורה מאוד על הדברים שלהם הם מייחלים: מדינה אחת בין הירדן לים התיכון, שבה כל הפלסטינים, צאצאי פליטי 1948, המפוזרים בכל העולם, יוכלו לחיות. חולוד לא רואה עניין גדול בכך שזה לא יושג בדרכי שלום, מכיוון שעבור ישראל פירוש הדבר סיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית. 'למה אנחנו צריכים מדינה יהודית?' שואלת חולוד שאלה רטורית. 'אין ספק שכולנו יכולים לחיות במדינה דמוקרטית של פלסטין כשיש רוב פלסטיני'. 'ומה יהיה עם המיעוט היהודי', שאלתי. 'זו בעיה קטנה', היא עונה.'יימצא פתרון עבורם בסופו של דבר'. הביקור זעזע אותי", סיים הכתב הגרמני.