מעטים כלי התקשורת בישראל שהתייחסו השבוע לביקור שרת החוץ של האיחוד האירופי. פדריקה מוגריני, דיפלומטית איטלקייה המכהנת כנציבה העליונה לענייני חוץ של האיחוד, היא מתנגדת חריפה להצהרת ירושלים של טראמפ ולמעבר של שגרירויות אירופיות לבירה. בגלל זה, וגם בגלל אהדתה הכללית לעניין הפלסטיני, העניק לה ראש הממשלה השבוע שיעור היסטוריה על הקשר העתיק של העם היהודי לירושלים. אחרי שנועדה עם נתניהו, נפנתה להיפגש עם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. גם הוא הרביץ בה ציונות, אבל מסוג אחר. 
 
אדלשטיין התלונן בפני האורחת הבכירה על מנהיג הרשות אבו מאזן. דברי ראש הרשות אל האירופים באנגלית, אמר המארח הישראלי, שונים ממסריו לציבור הערבי בשפתו. במילים אחרות, אדלשטיין התלונן כי מחמוד עבאס נוהג באירופים בדו־פרצופיות. ״באנגלית עבאס אומר את כל הדברים שהם רוצים לשמוע על הפסקת האלימות, שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי, הצורך במו"מ וכו'", אמר למוגריני, "בערבית הוא קורא להשמדת היישות הציונית וסילוקה מהמזרח התיכון, וקורא לנו 'מפעל קולוניאלי' של האירופים. לכן אי אפשר להתפלא, שבני 15 מבצעים פעולת טרור". 
 
אלא שכל מי שעקב בשנים האחרונות אחר נאומיו של אבו מאזן בשפת אמו, מצא בהם את המוטיבים שאדלשטיין טוען כי נעדרו. פעמים רבות הוא חזר והכריז על רצונו בשלום לפי נוסחת שתי המדינות. למרות הלחץ מצד חמאס והאשמתו בבגידה, הוא מתעקש להותיר על כנו את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. בנאומיו הוא מטיף לפלסטינים למחות בדרכי שלום, וטוען כי הדרך למדינה אינה עוברת באלימות ובטרור. ההסבר שבפיו פשוט. ישראל חזקה מן הפלסטינים, ולכן השימוש נגדה בכוח נועד לכישלון. אימוץ מהלכים משפטיים ודיפלומטיים, לעומתו, עשוי להעמידה בנחיתות ולרשום הישגים. 
 

בניגוד לדברי יו"ר הכנסת, אבו מאזן לא קרא להשמדת ישראל. בנאומו המדובר לפני כשבועיים, שבו גידף את טראמפ במילים "יחרב ביתכ", הוא הקדיש פרק שלם לטענה כי ישראל היא מדינת מהגרים, ולכן הומצאה יש מאין. לאורך דקות ארוכות הוא הניח בפני שומעיו אוסף עובדות ילדותי ותמוה על מפעלות העלייה בראשית ימי המדינה, ותיאר את ישראל כמדינה קולוניאליסטית. המסר המשתמע הוא כי היהודים שורשיהם בפולין, ברוסיה, בעיראק ובתימן, ולפיכך אין להם זכות למדינה על אדמה זו. ייתכן כי מדברים אלה הסיק יו"ר הכנסת שעבאס חפץ בהשמדת ישראל. 
 
הסיפור הזה מלמד דבר או שניים על מנגנון עיצוב דעת הקהל. לפוליטיקאים הישראלים השפעה רבה יחסית על הציבור, והיא מסייעת לו לגבש עמדה פוליטית. הטענה כי אבו מאזן מדבר בשני קולות קליטה מאוד, ובכוחה לשקוע בתודעה בקלות רבה. במקרה של מחמוד עבאס, האשמתו בדו־פרצופיות נוחתת על קרקע פורייה: לקודמו, יאסר ערפאת, ייחסה ישראל את המנהג הזה. הניסיון להראותו כמי שחולק אותה תכונה עם רב המרצחים שקדם לו, מכתים את אבו מאזן. 
 
בפגישתו עם האורחת האיטלקייה קשר יו"ר הכנסת בין האשמותיו של אבו מאזן, כי ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי, למוטיבציה של נערים פלסטינים לצאת לדקור ישראלים. ובכן, צר לי לאכזב את שני הצדדים: עוד לא נמצא הילד שיכול לשרוד את נאומיו של ראש הרשות. 

נתניהו עם פדריקה מוגריני בבלגיה. צילום: אבי אוחיון, לע"מ
נתניהו עם פדריקה מוגריני בבלגיה. צילום: אבי אוחיון, לע"מ


 
הו, אחינו 

חמישה שבועות בלבד אחרי שטען כי ירושלים היא עירן של שלוש הדתות, וכי אין לאחת מהן זכות לנכס אותה לעצמה, שחרר הסופר המצרי יוסף זידאן הצהרה מפתיעה נוספת. הוא ישב באולפן הטלוויזיה בקהיר וקרא לנורמליזציה עם ישראל בתחום התרבות. ד"ר זידאן הוא סופר ידוע, מחברם של רומנים שתורגמו לשפות זרות והיו לרבי מכר. הוא פילוסוף והיסטוריון מאלכסנדריה, מבקר חריף של "האחים המוסלמים". בשנים האחרונות התבטא רבות בגנות האיבה שרוחש האסלאם ליהודים.  
 
בהופעה הטלוויזיונית, מול המראיין הפופולרי עמרו אדיבּ, פתח זידאן בנאום קצר של תוכחה לעמיתיו. "ישראל קראה רחוב על שם אום כלתום, ואנחנו הרסנו את הבית שלה", אמר. המסר שלו למשכילים המצרים הוא פטריוטי. מה לכם כי תפחדו, הוא אומר, הרי התרבות שלכם מפוארת ובעלת תוקף. לכו והראו אותה לישראלים.
 
"אנשי הרוח האמיצים שלנו אומרים לך, אל תנרמל", אמר זידאן. "קדימה אחינו, תנרמל. הו אחינו, לך ותתמודד כבר. תראה להם את הספרות שלך והראה להם את ההיסטוריה שלך. אתה היחיד המסוגל לעשות זאת, לא הגורמים הצבאיים ולא העסקיים. אנשי התרבות הם היחידים שיכולים לעמוד בזה. אל תגיד, אני לא יכול לעשות את זה. אתה יכול בהחלט".
 
האם יש בדברי הסופר הנודע בשורה ליחסי ישראלים ומצרים? בוודאי שלא. הצהרתו חריגה ובודדת. קול קורא במדבר צחיח ויבש. המגעים עם ישראל הם שדה שלם המצוי בפיקוח השלטונות. בשנים האחרונות התחממו אומנם יחסי קהיר וירושלים, אבל רק בהיבטים ביטחוניים. כל עוד יקרא אינטלקטואל מצרי לחימום היחסים וקריאתו נשארת באוויר - ניחא. אולי תתעורר סערה ואולי לא, אבל דבר לא ינוע בלי אישור מלמעלה, וספק אם הוא ייקרא לסדר. אם ינקוט מהלך מעשי, כמו למשל נסיעה לישראל, או מגע מתוקשר עם ישראלים, או סדרת ראיונות לעיתונאים ישראלים, יתבקש לספק הסבר משכנע לנציגי השלטון. במצב היחסים העקום בין שתי המדינות, עידוד למגע עם ישראל במצרים כמוהו כמרי פרטי. עובדה: השבוע, בעקבות הצהרתו, פניתי לד"ר זידאן בהצעה מפורשת להתראיין. הוא סירב בנימוס.
 
האבסורד בחרם המצרי על מגע עם ישראל הוא שהפלסטינים עצמם אינם להוטים לו. כמה ימים לפני הופעתו של ד"ר זידאן, נשא אבו מאזן את הנאום ההוא בפני הוועדה המרכזית של אש"ף. הוא פנה לערבים, כמנהגו בשנים האחרונות, ועודד אותם לחדול מהחרם על ישראל ולבוא לבקר במזרח ירושלים, כאות סולידריות עם תושביה הפלסטינים. זה שנים שלממשלות ערב, ובמיוחד מצרים, לא בוער לעשות כן. יש להן נימוק פוליטי. לשיטתם, ביקור בירושלים כרוך בחציית מעברי גבול ומחסומים המצויים בשליטת "הכיבוש" (כינוי לישראל). כך יוצא שלמען הסולידריות עם פלסטין מדירים המוני מצרים את רגליהם ממנה. איך אמר צבי שיסל ב"לול"? חוק זה חוק.