השבוע שעבר היה שבוע שבו מידת זיהום השיח הציבורי עלתה עד כדי מחנק. אנשי אמנות, פוליטיקאים וטוקבקיסטים שגרתיים טינפו את פיהם לדעת. השואה הפכה לעוד כלי נוח לניגוח האויב מימין או משמאל בידי הצווחנים השונים. על רקע הזוהמה הזו, ישראל מבקשת להתנקות. למרבה הצער, לא מאותה רמת שיח נאלחת, אלא מכל מי שמאיים על זהותה היהודית של המדינה. ולא שיש הסכמה על זהות זו, אבל זה נושא לשיח טוקבקיסטי מחריש אוזניים אחר שמתפתח כאן. ישראל מבקשת להתנקות מהזר היושב בתוכה, אם לזר הזה יש זכויות אזרחיות ואם לאו.



ביקורו של סגן נשיא ארצות הברית בישראל מייק פנס היה ביקור שבו המשיחיות האוונגליסטית פגשה במשיחיות היהודית. למרות הסתירות המובנות בין השתיים, הימין לא חדל להתמוגג ולהתרפק על הג’סטות של פנס ולהדחיק את הרצון שלו ושל תומכיו באחרית הימים לנצר גם את עם הנצח. בשיח המשיחי שנוצר בין ישראל לארצות הברית, אין מקום להתעסק בזוטות אידיאולוגיות כגון אלו, כשם שאין מקום להביא בחשבון את הסיפור הפלסטיני, המיוצג כיום בכנסת באמצעות חברי הכנסת של הרשימה המשותפת.



בזמן נאומו של פנס הם ביקשו למחות על דחיקת זכויותיו של העם הפלסטיני מסדר היום המדיני של מעצמת העל. מתודרכים על ידי יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין, שוגרו מאבטחי הכנסת במהירות והתנפלו עליהם משל היו פורעים שיש לסלקם, ולא נבחרי ציבור המייצגים 20% מהאוכלוסייה ומבקשים להביע מחאה לגיטימית. כמו במפלגות אחרות, בין חברי הכנסת של הרשימה המשותפת יש מוצלחים יותר ופחות, אבל מה שהתרחש בכנסת עולה בקנה אחד עם הניסיון הדי מוצלח בשיח הישראלי להפוך אותם לבלתי לגיטימיים. בתוכניתם של אופירה וברקוביץ', מדורת השבט העכשווית, פסק בערב שבת האחרון ח”כ אורן חזן כי “חברי הכנסת של הרשימה המשותפת משתפים פעולה עם ארגוני טרור”.כי מי צריך משטרה ובית משפט בשביל הצהרות כאלו כשמדובר כולה בערבים?



הקבוצה השנייה שמדינת ישראל רוצה להתנקות ממנה היא אותה קבוצה שכונתה “סרטן בגוף האומה”, ומונה כ־40 אלף פליטים שנמלטו מרצח עם ומהגרי עבודה מאפריקה. חבריה אינם נושאים תעודת זהות, והם חיים בעוני ובדלות שמובילים את חלקם למעשי פשע. עד תחילת אפריל הם יכולים לבחור לחזור למדינת המוצא שלהם, להסתלק מכאן למדינת שלישית או להיכנס לכלא סהרונים, עד שישראל תגרשם סופית. לאחר ששימשו כאן חוטבי עצים ושואבי מים, ישראל מפקירה אותם לגורל מסוכן.



במלאת 70 שנה למדינת ישראל, כשחוק השבות חי ונושם, גלי עלייה מבורכים של יהודים מרחבי העולם נמשכים. כשמעצמת העל לצדה והיא בעלת צבא חזק, ישראל מצויה בפאניקה לגבי זהותה היהודית. פחות ופחות אכפת לה לאבד מצביונה הדמוקרטי או לאבד צלם הומניסטי. לא ערביי ישראל ולא הפליטים או המהגרים מאפריקה מאיימים על יהדותה של המדינה. בדרך להישאר “נקייה”, ישראל מפנה עורף לאותם ערכים יהודיים שכוננו אותה מלכתחילה.