אם בוחנים את חלקה של פולין במלחמת העולם השנייה, אפשר לומר שהפולנים כאומה יצאו ממנה לא רע, מבחינת השמירה על הכבוד הלאומי בשנות המלחמה. בפתיחת המלחמה הם לחמו בחירוף נפש בצבא הגרמני האכזר והיעיל והסבו לו אבידות ניכרות. גם אחרי כניעתה הרשמית של פולין, הצבא הפולני הנסוג הצליח להתארגן ולהפוך לצבא גרילה מהטובים ביותר באירופה שבשליטת הנאצים.



הגרמנים הגיבו בחיסול מסיבי של האליטה האינטלקטואלית הפולנית. היה זה מקרה ראשון של רצח עם, אם כי מוגבל לאליטות בלבד, בתקופת מלחמת העולם השנייה. שיאה של העמידה האיתנה של הפולנים הגיע בעת התקוממות מאורגנת בוורשה באמצע 1944, שסופה היה החרבה כמעט מוחלטת של עיר הבירה הפולנית.



זה הצד במלחמה שפולנים רבים זוכרים ומעדיפים לזכור יותר מכל. אולם, פן זה לא תמיד מתקשר עם גורלם של יהודי פולין, וכאן התמונה מורכבת יותר.


אכן, צודקים הפולנים כי מי שעולל את זוועות השואה על אדמתם היו גרמנים. הם גם צודקים באומרם שניצולי השואה בפולין הכבושה חבו את הצלתם לפולנים.



אולם עם זאת, היו גם מקרים רבים של הסגרת היהודים המסתתרים בידי הפולנים, ושל ניצול - כלכלי ולעתים אף מיני - של היהודים מצד הפולנים (ובכלל זה מצד אלו שהצילו יהודים). כמו כן היו מקרים רבים של שיתוף פעולה ממוסד יותר מצד הרשויות המקומיות בפולין עם הנאצים. וכל זה התרחש על רקע של אנטישמיות פולנית גואה שהגיעה למפלס גבוה מאוד ערב המלחמה.



אם כך, המשימה של ישראל כיום אינה פשוטה. מצד אחד היא צריכה לשאוף להגיע למצב שבו הפולנים ימשיכו לקבל את הכבוד הראוי על חלקם בעמידה מול הנאצים ועל סבלם במלחמה; מצד שני, עליה לדאוג לכך שהם גם יכירו בעובדה שחלקם - ומדובר בהרבה יותר משוליים כפי שהם טוענים - פעלו נגד העם היהודי בתקופת השואה.



הכותב הוא מומחה לאנטישמיות ושואה באוניברסיטת אריאל.