"אני בוכה הרבה, אחרי שפעם לא בכיתי בכלל. אני מרגיש שמוות ופרידה נמצאים בכל דבר בחיים שלנו, היופי, הפיוטיות והקסם, יש להם שני צדדים, ואחד מהצדדים הוא הפרידה והמוות. יש בזה משהו טראגי וגם משמח. כל פרידה כזאת, כל דבר שקיים בו הסוף, מרגש אותי מאוד וגורם לי לבכות", אומר עומר פרלמן, שמשחק את תלמיד הישיבה דב לייזר בסדרה "שבאבניקים" שירדה מן המסך אמש ומשודרת ב-HOT VOD. עוד הוא מוסיף, "זה היה מאוד מופשט מה שאמרתי, אה?".

מכל כוכבי הסדרה שעוסקת בתלמידי ישיבה צעירים שמורדים בחוקי החברה החרדית הנוקשים, פרלמן הוא היחיד שזהו התפקיד הגדול הראשון שלו. כחלק מחשיפת הענק לה זכתה הסדרה, שיתף השחקן את עם ישראל גם בסיפורו האישי הטראגי על התאבדותה של אמו כשהיה בן 12.

"אמא שלי הייתה פסיכולוגית בבית ספר ומטפלת במשפחות במצוקה, מרקע קשה. היא הייתה לוקחת ילדים שהיו להם בעיות קשות כפרויקטים שלה, היה ילד אחד שלא הייתה לו מכונת כביסה בבית והיא דאגה לארגן לו אחת", נזכר השחקן. "הדיסונסס ברור, הדבר שהכי זכור לי מההלוויה שלה זה סבא שלי. הוא אמר שהיא הייתה אשה שעזרה לכולם ואף אחד לא יכול היה לעזור לה. אני באמת מאמין שאף אחד לא היה יכול לעזור לה, והעזרה לאחרים הייתה התרפיה שלה. תלמידים שלה פתחו לה לאחרונה קבוצה בפייסבוק, שם הם נזכרים בצמה הארוכה שהגיעה לה עד הטוסיק, ובעיניים שלה".




"אם אמא שלי הייתה חיה, אולי לא הייתי שחקן"

"כל הסיפור הזה ישב על הסתרה של הרבה שנים, בחרתי לחשוף את זה כדי לשבור את ההסתרה הזו, ולהוציא את העניין החוצה", מוסיף פרלמן. "אלו היו נושאים שלא היו מדוברים במשפחה שלי, כל מיני משקעים נפתרו, וראיתי שזה לא פשוט להם, שזה מעורר בהם איזושהי סערה. כולם הרגישו שיש בחשיפה משהו תרפי". 

"אחרי הפרסום סבתא שלי התקשרה אליי ועשתה לי שיחת 'יציאה מהארון', לא הייתה לי שיחת כזאת עם סבתא שלי, שאמרה לי שהיא אוהבת אותי, בלי קשר לזה שאני הומו, זה היה מאוד מרגש. המון אנשים אמרו לי 'איך החלטת לשתף כל כך הרבה?'. לא הרגשתי שזה רגע הרואי, הרגשתי שאם הפכתי לאיזושהי אישיות ציבורית אני לא יכול להיות לא אותנטי. לי זה היה ברור שאם נותנים לי את המקום לדבר, אני אציג את הסיפור שלי בצורה הכי ברורה שיש".

"הרבה פעמים יש שאלה שעולה 'אתה חושב מה היה קורה אם היא הייתה חיה היום?', אבל אני לא חושב שזו שאלה רלוונטית, כי מי שאני היום, הטרגדיה הזאת, הכאבים שלי והצלקות שלי, הם גם האופי שלי והצבע שלי. אני לא יודע אם הייתי שחקן אם זה לא היה קורה. זה בנה אותי, זה נמצא בכל ההסתכלויות שלי, על כל מערכות היחסים שלי. אני מרגיש שזה קיים בכל אספקט בחיים שלי באיזושהי מידה".




חילוני, תל אביבי, הומו, רחוק שנות אור מדת

מאז שעלתה "שבאבניקים" חייו של פרלמן השתנו ללא היכר. כפי שהוא מצהיר, "זה מטורף, לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קיצוני. מדברים איתי אנשים ברחוב, ברשת, בכל מקום, כל סוגי הקהלים, אני מקבל תגובות גם מחרדים וגם מחילונים. הרבה חרדים רואים את הסדרה ואומרים 'זה מביא אותי לקדמת הבמה'".

"אני חילוני, תל אביבי, הומו, רחוק שנות אור מדת, ואנשים בסביבה שלי רואים את הסדרה ושואלים אם באמת קיימים אנשים כאלה, יש רצון לחקור", מוסיף פרלמן. "הסדרה מציגה איזשהו זרם של בחורי ישיבה שהם תלמידים שקדנים והאמונה שלהם היא מכל הלב, אבל הם לא רוצים להסתגר ולהתבדל ורוצים להיות רבגוניים ולא להיות סגורים להגדרה אחת. המאבק שלהם הוא לחבר שני עולמות שהם שונים אחד מהשני, וכל אחד יכול להזדהות עם זה. יום אחד ישבתי בפאב, פתאום פונים אליי שני אחים שהכרתי, שניהם הומואים, הם סיפרו לי שהם היו שניהם חרדים בבני ברק ופרסו בפניי את סיפור החיים שלהם, הם אמרו 'ראינו את הסדרה וזה הציף מחדש את כל החיים שלנו, את כל הזיכרונות'. הם הרגישו שמוקיעים אותם החוצה מהחברה, ופתאום מישהו מספר את החיים שלהם".



זה התפקיד הראשון הגדול שלך, אתה חושב שהסדרה סוללת לך דרך להמשך קריירה?
"זה מקצוע כל כך לא יציב, כל כך לא מובטח. שואלים אותי 'אתה מפורסם עכשיו?' זה דבר נזיל ולא מוחשי, אני מקווה שהדבר הזה יוצר איזושהי תודעה, ובתוך זה אני מנסה לשמור על רגליים על הקרקע, אני מקווה שמשם יגיעו עוד דברים. אני בר מזל כי נפלתי על פרויקט שיש לו משמעות מעבר לסדרה בטלוויזיה. אם בזכות זה אני מוכר, אז מבחינתי זו הדרך האידיאלית והטובה ביותר להתקדם ולסלול את המסלול שלי".

אדם חילוני שואל את עצמו - אם לבחור ישיבה אין רצון להיות במוסד הזה, למה לא לצאת?
"אלו אנשים שמאמינים בכל ליבם. אני בתור בן אדם חילוני, קיבלתי פתח לחברה החרדית. שבאבניק זה פרחח, נער שוליים שעוסק בהבלי העולם הזה, במהלך העבודה על הסדרה פגשתי אנשים שלא רוצים לעסוק רק בהבלי העולם אלא גם ללמוד, מערערים על המוסכמות, ומנהלים שיח עם הדת. הם מנסים לתקשר עם שאר הפלחים באוכלוסייה, והם מושיטים לך יד חזרה. הם תמיד הסתובבו לידי, אני רואה כמה הם מגניבים ובא לי לשאול, לדעת עליהם. ילדים שהוצאו מהבית בגיל מאוד מוקדם, בעיניי הם עדיין ילדים, הם עוד לא חוו חום, לא חוו אהבה ויש להם המון תהיות לגבי איך שהעולם עובד".

מה היו האתגרים הכי קשים עבורך?
"הסצנה בשדה מוקשים, בה לייזר נכנס בטעות לשדה מוקשים ומגיעים חיילים כדי לחלץ אותו, זה פרק שצילמנו בשלושת ימי הצילום האחרונים, שלושה ימים עמדתי עם החליפה והבגדים בשיא החום. הייתה לי התייחדות סופית עם הדמות הזאת. לייזר במקום הזה פעם ראשונה מרגיש שמבטלים אותו, בגלל שהוא שונה, בגלל שהוא מגיע מהחברה החרדית, מבטלים את הזהות שלו, הוא מבין שהוא צריך להגן ולייצג חברה שלמה שנרמסת עכשיו. אני יכול להתחבר לזה, אני גדלתי בתל אביב ואני הומו, אף פעם לא חוויתי הומופוביה או אפליה, אבל יכולתי להזדהות עם זה שאני צריך לייצג את החברה שאני מגיע ממנה, לפעמים בעל כורחי, כשאתה צריך לעמוד על שתי רגליים אחוריות ולייצג מאבק שהוא יותר גדול ממך".



"הייתי בהלם לגלות את הנושא העדתי בחברה החרדית, פה בתל אביב הכל ליברלי ופוליטיקלי-קורקט", מוסף השחקן. "בחברה החרדית אומרים לך בפנים שאתה לא תקבל את השידוך כי אתה מזרחי, או אתה לא יכול להיכנס לישיבה הזו כי אתה לא אשכנזי. גם החרדים המודרניים כביכול, הדבר הזה מגביל אותם, יש סצנה בפרק 7 שלייזר מקנא במאיר שיוצא עם מישהי, והוא משתמש בזה ועוקץ את מאיר. הוא אומר למאיר 'אני לא המצאתי את השיטה', ומאיר עונה לו 'כן אתה נהנה ממנה'. זה היה לי קשה, לא הבנתי איך לייזר - דמות שמגיעה מנשמתי, יוצאת ממנו גזענות. כמו שמאיר אומר הוא 'נהנה מהסיסטם', זה היה רגע שהתבאסתי על לייזר. היה לי קשה להוציא את הטקסט הזה מתוכי".

איך הייתה עבורך החוויה להסתובב בעולם החרדי בתור הומו?
"כשעשינו את המחקר היינו מסופחים לאנשים מתוך העולם הזה שלקחו אותנו לסיורים, כל כך נכנסתי לעולם זר לי, עולם שהוא רחוק ממני והייתי צריך לשים את עצמי בצד ורק לספוג את מי שהם. היה לי איזה חשש שלא יקבלו אותי, משהו באינסטינקט שלי, חקרתי את הזהות שלהם ולא הצגתי את שלי. היום אין לי שום ספק שאני אספר להם מי אני, אני אציג את הזהות שלי ואני בטוח שלא יפסלו אותי וכן יקבלו אותי. הדמויות היו מקבלות את עומר, את מי שאני, היו יוצרים עם זה שיח. וכמו שאני מקבל אותם אני רוצה להאמין שהם יקבלו אותי".