נטשתי לפני כמה חודשים את מכוני הכושר. זאת אומרת חזרתי לבלט, האהבה הראשונה שלי מילדות, אחרי זמן רב של הפסקות ורעייה בשדות זרים. ניסיתי לחזור לרוץ, אבל אני עצלנית מכדי לעשות את זה לבד; ניסיתי להתלהב מכל מיני שיעורי חיטוב למיניהם ולהעלות תמונה שלי מזיעה לאינסטגרם; ואפילו הייתה לי אפיזודה קטנה עם משקולות. אבל מאז שגיסי הפיל בטעות משקולת קטלנית בחדר כושר וניפץ מראה לרסיסים, נכנסתי לטראומה, ולו רק כי דברים כאלה הם בדיוק מסוג האפיזודות שקורות בגדול בעיקר לטיפוסים כמוני. 

אבל אז חברה הציעה לי שבוע ניסיון במכון הכושר שלה, שזה נראה לי כמו תירוץ טוב לחסוך קצת ולהאריך בשבוע את הזמן שבו אני צריכה ממילא לחדש כרטיסייה בבלט שעולה פי שלושה. וכך גם לא אפסיד באתגר הכושר, שזו קבוצת הוואטסאפ  התחרותית במיוחד של חברותי, שנועדה לעודד את כולנו להמשיך להתאמן גם כשקשה, גם כשקר, גם כשמתעצלות וגם כשגברים מתנהגים כמו אפסים. 
מובן שמיד התקשרו אלי מהמכון המדובר ושאלו מתי ארצה להגיע. תזמנתי שבועיים קדימה, והמוקדנית נשמעה מאוכזבת ותהתה: "אבל מה רע בשבוע הנוכחי?". מיד קלטתי שיש כאן מקרה קשה של פאסיב־אגרסיב מצד אנשים זרים שאומנו היטב, ככל הנראה אצל אלון גל ושות׳, על מנת ללחוץ על בלוטות הרגש של לקוחות פוטנציאליים שזקוקים לפוש קטן ולעידוד כדי ״שחייהם ייראו טוב יותר״. 

אני עם מאמנים אישיים ברמה המנטלית גמרתי, אמרתי לעצמי בלב אבל נתתי לה צ'אנס להתפרנס והקשבתי לנאום המכירה המפאר את המכון כאילו היה ארמון המלך אחשוורוש. מועד שבוע הניסיון המיוחל הגיע. המועד שלו חיכתה חברתי בקוצר רוח, בעיקר כדי לצחוק עלי, "הבלרינה המעודנת", בשיעורי הספינינג וניפוח הגוף למיניהם. ביום הניסיון הראשון קיבלתי טלפון מהמכון שבו נאמר לי שהם שמחים לארח אותי ומעוניינים לדעת מתי אגיע. אמרתי שבעבודה שלי זה קצת בעייתי לקבוע מראש, וכמובן  שיקרתי.
 אני הרי כתבת מגזין ולא צריכה להיות בכוננות לנפילת ממשלה, אבל אני אוהבת לעוף על התירוץ הזה של עיתונאית נוסח צביקה יחזקאלי, בדיוק כפי שכאשר שיחקתי בתיאטרון הייתי מבטלת את הגעתי לחתונות (שאותן אני לא סובלת) בטענה שיש לי הצגה, גם אם זה בדרך כלל נפל בערבים שאין. 
אז הבטחתי לבחורה מהמכון שאגיע למחרת. ואף שזה לא קרה (הפעם בגלל עבודה אמיתית), בחורה עליזה התקשרה ושאלה: "איך היה לך?״. "עוד לא הגעתי", עניתי בתמיהה. "אתם לא רואים במחשב?".ביום השלישי זה סוף־סוף קרה. ושתי נכנסה לארמון אחשוורוש. מיד כשנכנסתי התנפלו עלי שלושה אנשים. אחת לסיור, אחד לטפסים, והשלישי הבטיח בקריצה שהוא יחכה לי אחר כך לפגישה אישית כדי להתאים לי במיוחד מבצעים שאסור לפספס. כמעט הוצאתי טישיו מרוב התרגשות והזכרתי להם שזה לא שיעור ניסיון אלא שבוע.


לאחר סינון הם התקשרו מהטלפון הפרטי

 
"אני חושבת שכדאי לי קודם לעבור את השבוע ואז להחליט", ניסיתי להסביר בהתנצלות לצוות המלווה, שנראה ממש מאוכזב מכך שאני לא נופלת מיידית בפח, ועליתי עם אוזניות על ההליכון. ביציאה הצלחתי לחמוק מפמליית המלך, אלא שעל הבוקר התקשרו שוב מהמספר שזוהה כבר כספאם ותהו איך אני מרגישה ומתרשמת ואם אמשיך איתם. 
עניתי שזה מוקדם מדי, ואם בדרך כלל לפי הספר צריך לפחות שלושה דייטים כדי להיכנס עם מישהו למיטה, לפחות שייתנו לי להתאמן כמה ימים בלי אכילת ראש לפני שאחתום להם על התחייבות לשנה שלמה.
"אין בעיה!", ענה הבחור, ושאל מתי אני מתכוונת להגיע שוב. "אני עיתונאית בכוננות, אתה יודע, חיזבאללה מאיים על הגדרות וכאלה", עניתי בטון הרציני שלי, והוא קבע שלנסראללה צריך להתכונן מבחינת סבולת לב־ריאה וכדאי לי להגיע בשש. עניתי שסבבה, רק כדי לא לאכזב אדם זר (מתי אגמל מזה?) וסימנתי לי לסנן את השיחה.
 
בשש וחצי התקשרו שלוש פעמים מהמכון ולאחר סינון העובד הפאסיב־אגרסיב שלהם התקשר אלי מהסלולרי הפרטי שלו. עניתי כמו טירונית. ״פשוט לא ענית לנו אז התקשרתי מהמספר הזה״, נשמע הקול מעבר לקו. ״לא הגעת ליום הניסיון השני שלך״, הוא ספק נזף ספק נעלב. ״חבל, יש לנו מבצע מנויים ממש מושלם לאנשים עסוקים כמוך״.
ואז טרקתי לו את הטלפון בפרצוף, לא לפני שאמרתי שהשיווק אגרסיבי לי מדי ומלחיץ אותי. אני יודעת שזה לא מנומס ולא יפה, והאמת היא שמעולם לא טרקתי לאיש טלפון בפרצוף, אולי רק למענה הקולי מקבר רחל. חברתי אומרת שאין מנוס, כדי לחמוק מהם צריך לחתום על מינוי ואז לא שומעים מהם יותר לעולם, גם כשצריך. 
בינתיים הם התקשרו שוב, בחיי שהייתי שוקלת להחליף מספר אילולא היה צריך לעבור שוב סיוט בשיחת מכירה עם מוקד כלשהו.