יהורם גאון הוא אומן ענק, חרוץ ומוכשר. שחקן, זמר, שדר. הוא אייקון ישראלי לאומי שאין ישראלי שלא מכיר אותו. ישראל בת 70, וגאון בן 78, אבל למעשה הוא חסר גיל. הוא תמיד היה ותמיד נמצא, אבל קשה לדעת באמת מי האיש הזה. לכבוד פורים הגיע הזמן שיסיר את המסיכה.



התקרית האחרונה שלו הייתה כשאמר ברדיו ש"למלשינים לא תהיה תקווה". הוא כמובן אמר את המשפט כמו שצריך, כי התוכן יכול להיות צורם, אבל העיקר להגיד את זה נכון: "ולמלשינים אל תהי תקווה", הוא ציטט. הוא משתדל לבטא כל אות וכל תו. הוא בכלל משתדל מאוד. הכי משתדל שאפשר. הוא כל כך משתדל שזה תמיד מוגזם. המשחק שלו גרנדיוזי, לא אמין.



הוא כל כך משחק, עד שאין שום קשר בין הדמות היהורם גאונית שהוא עושה ("סברי מרנן", "קרובים קרובים") לבין אב משפחה נורמלי. זה נדמה שהוא לא באמת יודע איך מתנהג אבא בתוך משפחה, הפרצופים המשוחקים, ההעוויות, תנועות הגוף, המחוות, הגמגום היהורם גאוני הם רק שלו. אף פעם לא ראיתי בן אדם רגיל שמדבר ככה: "לא, לא, לא, לא, תיקי, את לאאא יכולה לצאת לדייייט עם צביקה, את אישה נששששואה".



גאון הוא חתן פרס ישראל והדליק משואה ביום העצמאות הקודם, שעמד בסימן איחוד ירושלים. הוא כל כך ירושלים, עד שהוא הפך את עצמו לשם נרדף לעיר. כשאתה מגיע לבירה, אתה מצפה לראות את קניון מלחה, הכותל ואת יהורם משוטט בקסבה בחצי היום ושר "ירושלים של זהב". הוא אוהב, חולם, מתגעגע ועורג לירושלים, עד שזה לא פחות ממדהים לגלות שהוא גר בכלל ברמת השרון.



גאון מעריץ את ירושלים ויותר מזה אוהב כבוד. ושוב, אצלו זה לא סתם לאהוב. זה לשיר, לפזם, לריב על כבוד ("קזבלן") ולרדוף אחריו. הוא התעקש ששמו יופיע ראשון ברשימת הקרדיטים בסרטים שעשה (כפי שהעיד על עצמו בספרו), אבל נראה שהוא עצמו מתקשה לתת כבוד. הוא הרי בז למוזיקה אחרת. "המוזיקה המזרחית זו מוזיקה שהשטן לא ברא", אמר.



עדי המדינה הקפיצו אותו, כי לדעתו, עם כל ה"כבוד" לפשעים שהם עשו, הם חטאו רק בגלל שיתוף הפעולה שלהם עם המשטרה. במשחק של גאון (ושל ח"כ דודי אמסלם, לפניו), המשטרה היא בתפקיד "הרעים", ואם מישהו משתף איתה פעולה, הוא מידרדר מבחינה מוסרית. הבגידה בחברים לפשע גרועה מהפשע עצמו.



הפער הזה בין האובססיה לכבוד לבין האמת שמאחוריה - מרתק. המראה המצוחצח, מוקפד מבחוץ, מסודר, מאורגן, יש שיאמרו מודבק, שומר על תדמית "נכונה". תמיד עברית תקינה, תמיד משואה, תמיד פרס ישראל, תמיד ממלכתי, אבל דווקא כשמדברים על "הזמר הלאומי", מתלבטים בין שלמה ארצי לאייל גולן. גאון לא מוזכר, כי הוא מעולם לא העז להתלכלך. לא ירד ולא נפל, לא עשה שום מסע.



אומנים בסדר הגודל שלו בעולם גיוונו, החליפו סגנונות, ניסו, חצו גבולות, פרצו דרך (ניל יאנג, אלביס קוסטלו, פרנק סינטרה), אבל הוא שומר על עצמו, מסרב לזוז. המוזיקה שעשה לאורך השנים מדהימה, לפחות כמותית, אבל משעממת מבחינה אומנותית. הדיסק האחרון שלו עם עמיר בניון שיצא 17 שנים אחרי קודמו, נראה יותר כמו שיתוף פעולה על רקע אידיאולוגי–פוליטי מאשר מוזיקלי. אגב, יש בו שיר אחד מעולה, "תן לי כוח". "עכשיו אני רוצה לצאת, לצאת לדרך", הם שרו. כנראה רצה ולא יצא.



הייתי מת לשמוע אותו שר עם טונה (שיפתיע כמו הדואט של טוני בנט עם ליידי גאגא), אומר מילה טובה על סטטיק ובן־אל (שלמה ארצי מתפעם מהם), חושף את עצמו בריאליטי (כמו שימי תבורי או צביקה פיק). אבל גאון לא. גם את האוטוביוגרפיה על חייו הוא כתב עם מעריץ, ולא עם איש מקצוע שהיה עלול לאתגר אותו.



אפילו התואר גאון כבר ירד מגדולתו. פעם הוא היה שמור לאיינשטיין ולדה וינצ'י. כיום כל אדם שמצליח להכניס את עצמו לתוך קופסה או לרקוד על עמוד מוגדר ב"ישראל גוט טאלנט" כגאון. ודווקא מי שיש לו טאלנט והוא גאון אורגינל, מסתתר מאחורי תחפושת.