מי בעצם מעניקים את האוסקר כשנותנים אותו ל"צורת המים"? אילו הסרט המקורי "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" היה זוכה, אפשר היה לברך על פרס חשוב שניתן לסרט איכות. אילו "ליידי בירד" היה לוקח את התחרות, ניתן היה לנמק זאת באג'נדה הנשית ששולטת כעת בשיח ההוליוודי. אילו חלילה "חוטים נסתרים" היה זוכה, קל היה להצביע על המגלומניה כגורם מנצח. אבל מה צריך לומר כש"צורת המים" הולך הביתה כשהוא מגונדר בתואר סרט השנה?
 
ברוח עידן טראמפ אפשר לומר כי "צורת המים", שגרף הן את פרס הסרט הטוב והן את הפרס לבימוי המצטיין, הוא פייק אורגינלי: סרט שמתחפש לכאילו מקורי, וכאילו סרט מחאה שארוז בכאילו מעטפת אמנותית/מוזיקלית. שום דבר חדש אין בו ב"צורת המים", אבל גיירמו דל טורו, הבמאי הזוכה, השכיל לארגן בו את הדברים באחיזת עיניים, שאולי באמת ראויה לפרסים. 
 
"צורת המים" הוא מעין סרט אימה לכל המשפחה; סוג של טפיל למיתולוגיה היוונית; גם קצת סרט מחאה המזדעק למען נידחי החברה - בין אם הן נשים מושתקות קול, או גברים כעורים, או בעלי עור כהה, או להט"בים לגווניהם השונים. כל החבילה האופנתית הזו בכרטיס אחד? בהחלט ראוי לפרס.
 

יתר הפרסים הנחשבים שחולקו היו צפויים לגמרי. לא צריך היה להיות גאון ובקי כדי לדעת מראש שפרנסס מקדורמונד תיקח בהליכה את פרס השחקנית, בעבור עבודתה השנונה ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". בוודאי שלא היה צורך להצטייד מראש במשושים רגישים על מנת לנחש שגרי אולדמן יגרוף לכיסו פסלון מוזהב עבור גילום חיצוני ושטחי של וינסטון צ'רצ'יל ב"שעה אפלה". מומחיות אפילו פחותה מזו נדרשה הפעם כי לקבוע מראש ש"אישה פנטסטית" הצ'יליאני יקבל את האוסקר עבור סרט בשפה לא אנגלית. גם הפרס שניתן לג'יימס אייבורי בן ה־90 עבור התסריט שעיבד ל"קרא לי בשמך", הקיטש ההומוסקסואלי, מצטרף לרשימת הצפויים מראש.
 
מעט מפתיע היה להיווכח ש"ליידי בירד" לא קיבל, כמקובל, את פרס הניחומים המוכר – אוסקר לתסריט המקורי. זה שהלך השנה ל"תברח" האלמוני יחסית. בעצם, לאקדמיה ההוליוודית שמעניקה את פרסי האוסקר לא הייתה כנראה שום ברירה אחרת, שהרי חוץ מפרס זה, השחורים לא קיבלו כלום השנה.