באוגוסט 1970 הסתיימה מלחמת ההתשה ונפתח עידן חדש בשלטונה של גולדה מאיר, שנמשך עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים. עידן זה התאפיין בהמשך הקו המדיני הנוקשה ובשמירת הסטטוס קוו בכל מחיר. עתה התפנתה ראש הממשלה לטפל בנושאים חברתיים.



אחד ממאפייניה של גולדה היה רגישותה החברתית, והיא העמידה נושאים חברתיים על סדר יומה. שר הבריאות ויקטור שם־טוב, יליד בולגריה, שנכנס לתפקידו בסוף יולי 1970 לאחר שכיהן תקופה כשר בלי תיק ושבכנסת החמישית היה חבר בוועדת המשנה בעניין חיסול משכנות העוני, טען: "גולדה מאיר פתחה את פעילותה כראש ממשלה דווקא עם הפנים אל שכבות המצוקה, אל הבעיות החברתיות". אולם המצב החברתי בישראל כבר הגיע בשלב זה לנקודת רתיחה, והשלכותיו סימנו את הערעור הראשון בשנות ה־70 על השלטון הממושך של מפלגת העבודה ועל ההגמוניה של השכבה האשכנזית הוותיקה.



בשנות ה־50 קלטה המערכת הפוליטית בישראל את העולים, רובם מארצות האסלאם, עוד לפני שנקלטו מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. לעולים רבים היו כרטיסי חבר מפלגתיים עוד לפני שהיה להם מקום מגורים קבוע, לפני שהייתה להם תעסוקה קבועה ולפני שלמדו את השפה העברית. "רוב אלה הקרויים בני עדות המזרח, לא היו להם למעשה כישורים שהיו הולמים את הנסיבות שאליהן נקלעו במדינה החדשה. חששנו שרבים מהם יתרגלו לא לעשות מאומה ולחיות על קצבה משך שנים על שנים", כתבה גולדה מאיר בזיכרונותיה.



השימוש בסמלים ממלכתיים ולאומיים הוסיף להיבט התועלתני של הקליטה הפוליטית של העלייה ממד של הזדהות, כך שהמפלגה נתפסה כמייצגת את המדינה לא רק מבחינת הגישה לתגמולים החומריים, אלא גם מבחינת הזיקה לסמלי הזהות הלאומית. שיטה זו, שהייתה יעילה בקליטתם הפוליטית של עולי שנות ה־50, איבדה מתוקפה כאשר התרופפו קשרי העולים עם המנגנונים המפלגתיים, במיוחד אצל בני הדור השני לעלייה. התעסוקה המלאה במשק למשל הפחיתה במידה ניכרת את ההזדקקות הבסיסית שלהם למנגנונים פוליטיים וגם סמלי ההזדהות הממלכתיים והלאומיים נתפסו יותר ויותר נחלת הכלל ולא נחלתן של מפלגות השלטון. גם הכריזמה של "האבות המייסדים" איבדה מעוצמתה עוד בטרם ירדו אישים אלו מן הבמה הפוליטית.



משום כך איבדה מפלגת העבודה בהדרגה את מעמדה בריכוזי האוכלוסייה של "ישראל השנייה" והפכה למפלגה הנשענת בעיקר על אוכלוסיית "ישראל הראשונה" - ישראל של יוצאי אירופה, של קבוצות האוכלוסייה המבוססות כלכלית ובעלות הסטטוס החברתי הגבוה יחסית. ואילו חרות והגושים שהייתה שותפה להם, הפכו בהדרגה למפלגה הדומיננטית בריכוזי "ישראל השנייה". באורח פרדוקסלי ניתן לומר שמפלתה של מפלגת העבודה בבחירות 1977 הייתה פרי הצלחתה ליצור תנאים ששחררו את ציבור הלקוחות של מדינת הסעד הישראלית מתלות פוליטית במנגנונים והפכו את המנגנונים עצמם לבלתי פוליטיים.



דוד בן גוריון וגולדה מאיר. כהן פריץ, לע"מ
דוד בן גוריון וגולדה מאיר. כהן פריץ, לע"מ



המהפכה האשכנזית


בראשית העשור השני למדינה אירעו בה, לראשונה בתולדותיה, מהומות על רקע עדתי. הן התחילו בליל 8 ביולי 1959, כאשר סיור משטרתי ממונע בשכונת ואדי סאליב החיפאית נתקל ביעקב אלקריף בן השכונה, והוא בגילופין. השוטרים התקשו להשתלט על השיכור, ואחד מהם ירה בו. חשוב לזכור כי שכונת ואדי סאליב אוכלסה בעולים קשי יום, רובם בני עדות המזרח, והמשטרה נתפסה בעיניהם כזרוע המאיימת של "ישראל הראשונה", האשכנזית, המתגוררת מעליהם במעלה הכרמל. כבר באותו לילה התקהלו תושבים רבים והשמיעו קריאות בגנות המשטרה, הממשלה והאשכנזים.



הירי באלקריף פתח שורה של אירועים אלימים שבהם נרגמו מכוניות משטרה ונהרסו מועדונים ובתי קפה. התסיסה שהחלה בחיפה התפשטה עד מהרה גם למקומות אחרים כמו מגדל העמק, בית שאן, באר שבע, עכו, קריית שמונה ועוד. תגובת הממשלה הייתה כינון ועדת חקירה שתתחקה אחר הגורמים למחאה ותמליץ על פתרונות. מהלך זה הוליד כמה תיקונים קלים בלבד, כמו הגדלת שכר הפועלים וזירוז מתן קצבאות למשפחות מרובות ילדים.



גל העלייה הגדול ביותר ממרוקו היה בין השנים 1960–1964. עלו בו כמאה אלף יהודים, כמספר כל העולים ממרוקו מ־1948 ועד 1960. כבר לאחר האירועים בוואדי סאליב העלה בן־גוריון את הסברה כי גורמים פוליטיים הם שליבו את ההתפרצות בתקווה לרווחים לא כשרים. ואכן, בהתגבשותן של מפלגות עדתיות לקראת הבחירות בשנת 1959 ראה הוכחה לטענתו כי מצויים במדינה חוגים המבקשים להיבנות מן הפער החברתי.



כוחה המתגבר של המדינה ושל העילית העומדת בראשה חיזק בשנות ה־60 את יסודות הזהות הקיבוצית של העולים מאסיה ומאפריקה. מאורעות ואדי סאליב אומנם יצרו דינמיקה שהחלה לפעול לאטה במגמה לשפר את מצב העוני והחינוך בקרב העולים בני עדות המזרח, אך הם לא חוללו תנופה גדולה או מהפכה בעשור השני למדינה.



טענות כנגד קיפוח וגזענות נשמעו גם בשנות ה־60. במכתב ששיגר אליהו סעדון אל ראובן ברקת, המזכיר הכללי של מפא"י, נמצאו טענות קשות כלפי העיתונות והספרות הישראלית, שנקטו לטענת סעדון יחס משפיל כלפי בני עדות המזרח. סעדון נולד בשנת 1927 בבנגזי שבלוב. בגיל 13 עלתה משפחתו ארצה, ואת ילדותו העביר בשכונת מונטיפיורי, על גדות נחל האיילון שבתל אביב. משבגר הצטרף ל"הגנה", ובמלחמת השחרור לחם בקרבות באזור בקעת אונו שבהם אף נפצע קשה. לאחר המלחמה התיישב ביישוב אור יהודה שקלט עולים מלוב ומעיראק. עד מהרה השתלב סעדון בחיים הפוליטיים ביישוב, היה לראש ועד היישוב וכן חבר פעיל במפא"י ומאוהדי בן־גוריון. את פרנסתו מצא בעבודות מסחר שונות.



משהחלו המאבקים הסוערים במפא"י בין מחנות בן־גוריון ולבון התייצב סעדון ועמו אנשיו, מאחורי בן־גוריון. סעדון נהג להופיע בכל האסיפות הפוליטיות שנערכו אז, לכנסים ולעצרות ההמונים כדי "לשמור על הסדר" לבל יפריעו לנואמים מהמחנה שלו. הוא ואנשיו עשו זאת במקצועיות וביעילות רבה. משנת 1955 ועד לפרישתו של בן־גוריון בשנת 1963 היו סעדון ואנשיו הכוח המרכזי בכל עצרת שבן־גוריון נאם בה. הם חילקו כרוזים, קראו קריאות ביניים בעת נאומי היריבים, עודדו וקראו קריאות התפעלות והערכה בנאומיו של בן־גוריון.



סעדון היה גברתן בעל גוף, ואת פניו עיטר שפם. הופעותיו הקולניות באסיפות ובכנסים, כשהוא מלווה תמיד בחבורת גברים בעלי חזות מאיימת, והתערבותם הקולנית בארגון האירועים יצרו לסעדון, שהיה אדם חביב ונעים הליכות, דימוי של אדם אלים.



סעדון ראה במפא"י בית פוליטי. לבן־גוריון קרא "חברנו הדגול". אולם בצד זה ביטא סעדון, כאמור, גם תחושות קיפוח וגזענות. בפני בכירי המפלגה הוא התלונן על יחס עוין כלפי עדות המזרח. במכתבו לברקת טען כי יש עיתונאים "הרואים בבני עדות המזרח שהם נחותי דרגה". במיוחד שטח טענותיו כנגד מרדכי צאנין, עורכו של העיתון ביידיש "לעצטע נייעס", שיצא בהוצאת "החברה המאוחדת לפרסומים והדפסות", שהייתה בבעלות מפא"י משנת 1960, ונגד קלמן קצנלסון, עיתונאי וסופר שפרסם ב־1964 את הספר השנוי במחלוקת "המהפכה האשכנזית", ובו הביע בגלוי גזענות עדתית, שהייתה חריגה קיצונית ועמדה בסתירה לאתוס מיזוג הגלויות של עשורי המדינה הראשונים. "הם פשוט שונאי העם, חותרים להריסת המדינה ויוצרים שנאת אחים חינם", סיכם.



עותקים ממכתב זה שלח סעדון גם לבכירי המפלגה, ובהם בן־גוריון. הוא כתב כי האחריות ליחס זה כלפי עדות המזרח מוטלת בראש ובראשונה על מפא"י, שמנהיגיה "מצהירים השכם וערב (כך במקור) על איחוד העם, על מיזוג גלויות אמת והדאגה לכלל". בן־גוריון עצמו התייחס ל"מהפכה האשכנזית" במכתב לשר בכור שלום שטרית וכינה אותו "ספר אווילי ומטמא במגעו".



הפנתרים השחורים. משה מילנר, לע"מ
הפנתרים השחורים. משה מילנר, לע"מ



פרחחים, רדו מהדשא


בינואר 1971 התברר כמה העניין העדתי נפיץ. בטקס הענקת אזרחות כבוד של העיר חיפה לראש הממשלה מאיר נשאה גולדה דברים. היא הגדירה בדבריה את העלייה מברית המועצות כינוס התחייה הלאומית בקרב יהודי ברית המועצות. בהמשך דבריה התייחסה לשואה שפקדה את קהילות ישראל באירופה ועל כן אמרה כי יש לשמור מכל משמר על המורשת התרבותית העשירה והמגוונת בכתב ובעל פה בשפה היידית, שצמחה באלפי קהילות אלו שנכחדו.



בין היתר אמרה, "אני מתכוננת ללמד את הנכדים שלי אידיש כדי שיידעו ויכירו את העבר שאיננו עוד. גם את הילדים שלי שנולדו בארץ לימדתי אידיש כדי שידעו את מקור מחצבתם". דבריה סולפו מאוחר יותר ונטען כי אמרה "שמי שאינו יודע אידיש אינו יהודי". האמירה שיוחסה לה גררה מכתבים מאזרחים רבים ובהן שאלות שהעמידו אותה בעמדת התגוננות. גולדה הכחישה את הנאמר והסבירה שכל כוונתה הייתה לציין את המורשת המפוארת של הקהילות היהודיות באירופה שנשמרה בשפת היידיש, ולהציע שבני אותן הקהילות ילמדו את השפה הזו כדי שיכירו את מסורת הוריהם. עוד הוסיפה מאיר ואמרה כי ראוי ורצוי שיוצאי ארצות המזרח ויוצאי ארצות אירופה יעשו יד אחת לשמירת ערכי התרבות והרוח של קהילת מוצאם.



הפערים העמוקים בחברה בישראל שהלכו והתרחבו בשנות ה־60, הולידו בשנות ה־70 גם מחאה חברתית מאורגנת של צעירים בני עדות המזרח, שטענו כי מדינת ישראל מדכאת את תרבותם המזרחית ומפלה אותם לרעה במכוון. את המחאה החברתית המאורגנת ביטאה תנועת "הפנתרים השחורים". התנועה נקראה כך בהשפעת ארגון שפעל בארצות הברית כנגד אפליית שחורים. חברי תנועת "הפנתרים השחורים" שגדלו בשכונת מוסררה בירושלים הצהירו: "אנחנו נהיה כמו הפנתרים השחורים בארצות הברית, כי אנחנו שחורים ודפוקים".



בראש תנועת "הפנתרים השחורים" עמדו ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון, ותמכו בהם סטודנטים מן האוניברסיטה העברית בירושלים, עובדים סוציאליים וקבוצות שמאל דוגמת "מצפן". חברי התנועה החלו לקיים הפגנות, אך נבחרי הציבור התייחסו אליהן בזלזול - הם ראו בהן מעשים של אנשים בעלי עבר פלילי משולי החברה. בהפגנה שקיימו "הפנתרים השחורים" ב־3 במארס 1971 מול עיריית ירושלים קרא לעברם טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, מחלון משרדו: "רדו מהדשא, פרחחים". קריאתו של קולק הייתה אחד הביטויים שנחרתו בזיכרון הציבורי של שנת 1971 יחד עם קביעתה של גולדה מאיר - "הם לא נחמדים", שהתייחסה לאותה קבוצת בחורים ממוסררה.



מחאת "הפנתרים השחורים" הגיעה לשיאה ב־18 במאי 1971 בהפגנה שהתקיימה במרכז ירושלים, ובה השתתפו אלפים שהשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. שלטים שהתנוססו בהפגנה ביטאו את המצוקה ואת הקיפוח: "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה"; "גולדה, למדי אותנו יידיש". ההפגנה שנמשכה כשבע שעות, נערכה ברישיון המשטרה אולם גלשה לאלימות. מפגינים תקפו שוטרים באבנים ובבקבוקי תבערה, וההפגנה קיבלה את השם "ליל הפנתרים". המשטרה הגיבה בכוח רב ונפצעו עשרות מפגינים ושוטרים. יותר ממאה מפגינים נעצרו.



למחרת, ב־19 במאי, התארחה ראש הממשלה גולדה בכינוס של ברית יוצאי מרוקו לציון סיום חגיגות המימונה. בכינוס סיפר לגולדה יושב ראש ברית יוצאי מרוקו שאול בן־שמחון, שהוא נפגש עם מי שנעצרו בהפגנה ומצא שכמה מהם דווקא בחורים נחמדים. גולדה מאיר ענתה לו, לפי עדותה: "אלה שמתפרעים וזורקים ומשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים, הבחורים האלו אינם נחמדים". האמירה המיוחסת לגולדה עוררה גלים של ביקורת ציבורית כלפיה והפכה אותה ליעד מרכזי בהפגנות הבאות של "הפנתרים השחורים", שנישאו בהן כרזות וקריקטורות מעליבות בגנותה.



ב־1 בנובמבר 1971 כתבה גולדה לשאול בן־שמחון: "מזה חודשים שמתנהל נגדי מסע השמצות המבוסס על אמירה שלי ש'הפנתרים אינם נחמדים'". היא הכחישה את כוונת האמירה המיוחסת לה, הסבירה את הנסיבות שבהן אמרה מה שאמרה והסבירה שכיוונה רק כלפי אותם מפגינים שזרקו בקבוקי תבערה על המשטרה ולא לכלל הארגון. את מכתבה סיימה במילים אלו: "אני בוודאי מוכנה לשמוע דברי ביקורת, אולם אינני מוכנה לשמוע השמצות המבוססות על עובדות מסולפות". ארבעה ימים לאחר מכן ענה בן־שמחון לגולדה. במכתבו אישר בפני גולדה: "הדברים אכן סולפו". הוא אישר את הנסיבות שבהן אמרה ראש הממשלה את מה שאמרה וכתב: "אכן אמרת את הדברים בהקשר עם זריקות בקבוקי מולוטוב". הוא הוסיף: "לא ידעתי שסילוף הדברים הולך ומתפשט, וכי את מייחסת לסילוף זה חשיבות כלשהי".



הפנתרים השחורים. משה מילנר, לע"מ
הפנתרים השחורים. משה מילנר, לע"מ



הבעיה העדתית


התחדשות ההתקוממות המזרחית בחודש מארס 1971 בהנהגת "הפנתרים השחורים" עמדה בהמשך ישיר לאפקט הרדיקלי שיצר "מרד ואדי סאליב" הן על המזרחים והן על המערכת הפוליטית כולה. חידוש המרד בידי "הפנתרים השחורים" עבר מן הבחינה הזאת דרך ההתבשלות הרוחשת של הדור השני בסיר הלחץ החברתי, הכלכלי והמדיני של שנות ה־60 בישראל.



אלה השנים שבהן קובעו יחסי אי־השוויון הכלכלי־חברתי, ומאמצע העשור, אחרי גל העלייה השני ממרוקו, המזרחים אינם מעוצבים עוד בזיכרון הישראלי הרשמי כעולים חדשים הסובלים מ"בעיות ומקשיי קליטה", אלא מעתה הם "בני עדות המזרח" עם שורה של תארים סוציאליים, כמו: "הבעיה העדתית", "ישראל השנייה", "מקרי סעד", "שכונת מצוקה", "עיירות פיתוח" ועוד. המדינה כמו השלימה עם המבנה המעמדי התרבותי, פרי מדיניותה בשנות ה־50.



הצמיחה הכלכלית הגדולה שהביאה עמה מלחמת ששת הימים, נטען כי תמורותיה דילגו על המזרחים. מלחמת ששת הימים, על כל המיתוסים וההשלכות העצומות שלה על הכלכלה, החברה והפוליטיקה הישראלית, שיחקה תפקיד מרכזי בזירוז תהליך האכזבה בקרב המזרחים וסימנה את תחילת התפתחותה של תודעה מעמדית ותרבותית, ולבסוף גם הוליכה למשבר אי־אמון, שהתבטא באוכלוסייה הולכת ומתרחבת של מזרחים בני הדור השני שנדחקו בהדרגה אל השוליים הפוליטיים, עד התפרצות המרד המתחדש של מחאת "הפנתרים השחורים".



ניתן לראות קו רציף של אפקטים רדיקליים במאבק המזרחי, שנמתח מראשית שנות ה־50 דרך "מרד ואדי סאליב", אל "הפנתרים השחורים" ומשם הלאה למרד הקלפיות בבחירות 1977. למהפך של סוף שנות ה־70 יש אפוא רקע מעמדי מובהק. במידה רבה, הוא למעשה התקוממות של בני המעמד הנמוך בהסדרים המנציחים אותם בעמדת נחיתות מעמדית ומתן פירוש חדש להשתתפות בקולקטיב הישראלי.



בישיבות מרכז מפלגת העבודה הועלה פעמים רבות במחצית השנייה של שנת 1971 נושא העוני והמצוקה הפריפריאלית. במקצת הפעמים הצביעו דברי הנואמים חברי המפלגה על ניתוק מהמציאות או על התעלמות מהמצב החברתי ומהקיטוב. "אני בטוחה שלא העוני מאיים עלינו עכשיו. לעוני צריך למצוא דרכים איך להקטין אותו וזה לא ייעשה ביום אחד... לפי המספרים שקראתי אתמול בדבר על שני מיליון שאין להם לחם. זה דבר לא רציני. מישהו תופש את זה ומנפח את זה ובונה על זה תיאוריות שונות", אמרה חברת המפלגה בבה אידלסון בישיבה שנערכה ב־12 באוגוסט 1971.



כאמל מנצור, חבר המפלגה בן העדה הדרוזית, תהה: "האם חסר לנו שפנתרים שחורים יצאו גם לחו"ל כדי להתקיף את המדינה, לא חסרים לנו האויבים מפנים ומחוץ...?" אהרן ידלין קבע: "אני לא חושב שיש קיפוח. אין קיפוח בישראל. אין קיפוח עדתי. יש תחושה של קיפוח. יש הרגשה של פיגור. וההרגשה הזאת היא חזקה דווקא על רקע של עליית רמת החיים גם כלכלית וגם השכלתית". עוד קבע ידלין, "הרמה של עדות המזרח עלתה... אמרתי שאין הפלייה עדתית, אין קיפוח מכוון אבל יש פער, וטבעו של פער ללכת ולהעמיק, ללכת ולהחריף. זה גורל תבל כולה. הפער בין ארצות מפותחות ובין ארצות נחשלות... הולך ומחריף ויזעזע את גורל העולם".



רחל ינאית בן־צבי ראתה בבעיה בעיקר "פער רוחני". גם שאול בן־שמחון הוזמן לשאת דברים. הוא הצביע על נקודות הכשל של השלטון. "אנחנו שלטון פועלים, שלטון סוציאליסטי, ובתקופה משנת 1954 ועד היום הפער גדל ולא קטן... אם יימשך המצב כפי שאנחנו רגילים לו, אני חושש שהפער יגדל ולא יקטן". הוא טען כי הבעיות החברתיות נזנחות במדינת ישראל ו"על הנושאים החברתיים אין קופצים", וסיכם "בעיית הפער החברתי היא לא פחות חשובה מהבעיה הביטחונית ומוטב לטפל בה שעה אחת קודם".



בן גוריון. ארכיון הקרן הקיימת לישראל
בן גוריון. ארכיון הקרן הקיימת לישראל


דור הולך ונחשל


בטקס לציון 25 שנים לעלייה ממרוקו, שערכה ברית יוצאי מרוקו בבית הבימה בתל אביב ב־2 בספטמבר, הצהירה גולדה כי בחמש השנים הבאות מתכוננת מדינת ישראל "לצעוד בתנופה כדי לשפר בתחומים שונים את מצבן של השכבות הנחשלות מבני עדות המזרח". ראש הממשלה טענה כי הבעיה המרכזית היוצרת פער היא בעיית החינוך וכי מדינת ישראל תפעל כדי להעלות במהירות את מספרם של יוצאי ארצות האסלאם באוניברסיטאות. "מי שמפיץ את העלילה שקיים קיפוח מכוון בין עדה לעדה דובר שקר", טענה.



"אני ראיתי את הפנתרים השחורים כמבטאי מחאה לגיטימית, אבל לא צודקת. גם לא אהבתי את המושג פנתרים שחורים, אבל חשבתי שצריך לדבר איתם", אמר אהרן ידלין לימים. גם בן־גוריון, שהיה עתה מחוץ למערכת הפוליטית, נדרש לסוגיה ממקום מושבו בשדה בוקר. "לא נפגשתי ולא נתקלתי באף פנתר אחד", כתב בן־גוריון. "היה זמן שיכולתי בעצמי לבקר בבתי דלים ונזדעזעתי ממה שראיתי".



אולם בן־גוריון, כאחרים, טען, "אין זו שאלה של עדות מזרח או עדות ספרדיות, כי רבים מעדות המזרח קיבלו חינוך לא פחות טוב ומלא מבני עדות אחרות". במכתב אחר כתב בן־גוריון: "מה שקראתי עליהם (על הפנתרים השחורים) בעיתוני הארץ לא עורר בי כבוד רב". מאוחר יותר הוסיף וכתב בעניין כי: "אני יודע שיש בעיית עדות בארץ, היא הולכת ונפתרת".



דווקא בתחילת שנות ה־70, בתקופה של שגשוג ופריחה במשק הישראלי ולפני הזעזועים הפוליטיים שיבואו, גאתה מחאתם של אלה שנדחקו לשולי התקופה המוצלחת של הכלכלה הישראלית. המחאה לא הייתה כלפי האשכנזים וגם לא כלפי המעסיקים או בעלי ההון. היא כוונה כלפי הממשלה והעומדת בראשה. ביקורת נמתחה על מדיניותה החברתית של מפלגת העבודה בכל תקופת כהונתה עד תחילת מלחמת יום הכיפורים.



"ישראל דומה לשחיין בעל שתי ידיים המתעקש לחתור ביד אחת בלבד. הוא לוחם בגלים, מאמץ את כל שריריו, אך מאחר שקשר ידו האחת לגבו, הוא סוטה בהכרח מן היעד", כתב העיתונאי אהרון גבע בדבר וקבע כי בעיותיה הסוציאליות של ישראל קשות ובוערות. הוא קבל על כך שאין לממשלת ישראל מדיניות סוציאלית. "העובדה שחסרים אנו מדיניות סוציאלית, לא אשם בה ספיר ולא שר אחר. כולנו אשמים - השרים, חברי הכנסת, העיתונאים, הציבור כולו. כולנו לקינו בראייה חד צדדית. כולנו חתרנו - כאשר יד אחת קשורה לגבנו".



חבר הכנסת אליהו ששון מטעם מפלגת העבודה, שהיה שר הדואר ואחר כך גם שר המשטרה בממשלות אשכול וגולדה עד 1969, ערך סיורים רבים בפריפריה הישראלית ובעיירות הפיתוח וראה את הנולד. הוא ראה את הפער הולך ומתרחב וכבר בתחילת שנות ה־60 טען בפני בן־גוריון כי רוב יוצאי ארצות המערב חולשים על התפקידים והפונקציות "הרמים, החשובים והאחראיים" במדינה, ואילו רוב יוצאי ארצות אסיה ואפריקה ממלאים תפקידים משניים ואף פחות מזה.



הוא גם טען כי יוצאי ארצות האסלאם גרים בתנאי דיור ירודים, על פי רוב בשכונות עוני, ולעומתם יוצאי ארצות המערב גרים "בתנאים אנושיים", ולפעמים גם מפוארים. "בתוכנו גדל והולך דור נחשל שהוא לא רק מחוסר חינוך, תרבות והשכלה ונמצא בתנאים חברתיים וכלכליים ירודים, אלא גם מלא רגש שנאה ואיבה כלפי החברה הסובבת אותו וכלפי ההנהגה העומדת בראשו", כתב.