יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אינו מטומטם. הוא לא היה שורד 40 שנה כסגנו של יאסר ערפאת ועוד 14 שנה כמחליפו אם היה איש טיפש. אז איך מסבירים את ההתנהלות האנטי־אמריקאית שלו?



ביום ראשון נשא אבו מאזן נאום אנטי־אמריקאי סטייל פידל קסטרו. לא רק שכינה את שגריר ארה"ב לישראל דיוויד פרידמן "בן כלב" ו"מתנחל", הוא הפיץ תיאוריות קונספירציה כלל אמריקאיות. לדבריו, "מה שמכונה 'האביב הערבי', שזוכה לשבחים על ידי אידיוטים מטומטמים, הינו בעצם 'אביב אמריקאי' והוא התחיל בעזה. אנחנו כולנו יודעים איך (חמאס) הצטרף לבחירות ואז ערך הפיכה אחרי שקיבל הרבה ערבויות (אמריקאיות) משום שארה"ב מבקשת להפריד בין רצועת עזה לגדה המערבית, כדי שלא תהיה מדינה פלסטינית מאוחדת".



ההשתלחות בממשל טראמפ של אבו מאזן השבוע לא הייתה הפעם הראשונה שדיבר כך. בנאום בינואר הוא תקף את פרידמן ואת שגרירת ארה"ב לאו"ם ניקי היילי. באותה הזדמנות גם קילל את הנשיא דונלד טראמפ. "יחרב ביתכ", איחל לו. הוא נשבע להמשיך לשלם משכורות לכל המחבלים בבתי כלא ישראלים ולבני משפחותיהם, והוסיף שישראל מפיצה סמים מסוכנים בקרב הפלסטינים.



במילים אחרות, אבו מאזן הסיר את המסיכה. הוא הראה בבירור כי מי שכתב דוקטורט וספר רב־מכר שטענו שהשואה הייתה בלוף, נשאר האדם שתמיד היה: אנטישמי, אנטי־אמריקאי, תומך ברצח. אבל סגל הבית הלבן לא שמע את מה שלא רצה לשמוע. במקום להבין שהמשחק נגמר ושאבו מאזן אינו חבר אלא אויב, ממשל טראמפ חזר על המנטרות הנבובות והמסוכנות של קודמו.



ג'ייסון גרינבלט, נציגו של טראמפ למשא ומתן, כתב בדף הטוויטר שלו: "על אף הדברים הלא ראויים בלשון המעטה (שאמר על פרידמן)... אנו מחויבים לעם הפלסטיני". האמירות הללו חושפות אמת בסיסית וחשובה: גם אם הממשל לא סובל את אבו מאזן, גם אם כולם מבינים כי אין עם מי לדבר, הממשל האמריקאי לא ינטוש את המסגרת האסטרטגית המבוססת על ויתורים לרשות מצד ישראל. דבריו של גרינבלט מראים כי לא משנה מה יגיד אבו מאזן - האמריקאים ימשיכו לתמוך בו ובמשטרו המושחת.


להגנתו של גרינבלט ייאמר שאומנם הוא ממשיך את דרכם של קודמיו מהממשלים הקודמים, אבל לא באופן מעשי. הוא רק דיבר. לעומתו, משרד המשפטים האמריקאי פועל גם פועל: לטובת הרשות ונגד נפגעי טרור אמריקאים.



ב־2015 פסק בית משפט פדרלי לטובת 11 משפחות נפגעות טרור פלסטיני שתבעו את הרשות בתביעת נזיקין בגין פגיעות שספגו בפיגועים בישראל בשנים 2002־2004. חבר המושבעים פסק כי על הרשות ואש"ף לשלם פיצויים בגובה 218 מיליון דולר (שבעקבות החוק מוכפלים פי שלושה, כלומר 655 מיליון). התביעה הובאה על סמך חוק נגד טרור מ־1992 שמאפשר לנפגעי טרור אמריקאים לתבוע נזיקין מארגוני הטרור על פגיעות שספגו בפיגועים מחוץ לגבולות ארה"ב.



הרשות ערערה על פסק הדין. בית המשפט הפדרלי לערעורים ביטל את פסק הדין של הערכאה הראשונה בטענה שהחוק נגד טרור אינו מתיישב עם החוקה. היות שהאמריקאים נפגעו משום ששהו בזירת הפיגוע באופן אקראי ולא כי הם אמריקאים אין להם זכות לתבוע את הרשות. נפגעי הטרור ערערו על פסק הדין השני לבית המשפט העליון. עד 26 במרץ על שופטי בית המשפט העליון להחליט אם ישמעו את הערעור או לא.



לקראת ההכרעה, בית הנבחרים הגיש חוות דעת לבית המשפט העליון, שבה ביקש שישמע את הערעור ויפסוק לטובתם, שכן בדיוק לשם כך נחקק החוק. 23 סנטורים משני קצוות הקשת הפוליטית חתמו על חוות דעת דומה. בית המשפט העליון ביקש מהסנגור הראשי במשרד המשפטים האמריקאי לחוות דעה באשר לשאלה אם על בית המשפט העליון לשמוע את הערעור או לסרב.



בעקבות לחץ של שני בתי הקונגרס, הסנגור הראשי הודיע כי הוא מצדד בעמדת ערכאת הערעורים כי אין לנפגעי טרור פלסטיני זכות לתבוע את הרשות ועל כן לא ראוי שבית המשפט העליון ישמע את הערעור. על פי מקורות הקשורים למשפט, ההחלטה התקבלה בעצה אחת עם המועצה לביטחון לאומי ועם מחלקת המדינה. כלומר, אלה שאחראים לניווט המדיניות האמריקאית כלפי הרשות החליטו שהמשך הסיוע הכספי של ארה"ב לארגון טרור שרצח אזרחים אמריקאים חשוב יותר מהחוק.



מומחים למשפט אומרים כי מדובר בסוגיה מסובכת. אבל גם אם כך המצב, אין הצדקה לעמדת הממשל. הרי אם המצב המשפטי כל כך מסובך, אז תפקיד בית המשפט העליון לפרש אותו לאור החוקה האמריקאית.



הלקח מהאמירה האומללה של גרינבלט ומחוות דעת משרד המשפטים האמריקאי הוא שאבו מאזן משוכנע שהתמיכה בוושינגטון לרשות היא גורפת עד כי גם ממשל טראמפ לא יעז לנטוש אותו ואת מאבקו נגד ישראל.



של מי המהלך הזה


יש אומרים כי לא משנה מה הממשל רוצה. הגלגל מסתובב כל כך מהר, עד שאפילו אם ממשל טראמפ רוצה להמשיך במדיניות קודמיו הוא לא יוכל. הרי הקונגרס עומד להעביר סופית השבוע את חוק טיילור פורס, האוסר העברת כספים לרשות הפלסטינית כל עוד היא משלמת משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם. טראמפ הבטיח שיחתום על החוק.



עוד דווח השבוע שההתנהלות של אבו מאזן שכנעה את הבית הלבן להשהות את פרסום תוכנית השלום לתקופה בלתי מוגבל. היות שברור שאבו מאזן לא יקבל כל תוכנית שיציעו לו, אין טעם להציע דבר.



יש היגיון בעמדה שאין סיבה למהר, שכן הכל גם ככה מתפרק. על פי גורמים מדיניים המקורבים לראש הממשלה בנימין נתניהו הוא פועל מתוך סברה כזאת ואינו מתכוון לקדם מהלך ביו"ש בתקופה הקרובה, ומעדיף לאפשר לממשל להוביל את המדיניות בסוגיה הפלסטינית. אותם גורמים סיפרו כי נתניהו הציב בפני האמריקאים שני עקרונות שחייבים להופיע בכל תוכנית שלום באשר היא: שליטה ביטחונית ישראלית לעולמי עד בבקעת הירדן והכרה פלסטינית בזכות קיומה של המדינה היהודית ישראל.נתניהו, כך סוברים, מניח כי כל עוד הפלסטינים לא יפסלו את הצעת הממשל באופן רשמי, לא ראוי שישראל תיזום מהלך אסטרטגי משלה. הבעיה עם גישה זאת היא שמדבריו של גרינבלט ומעמדת הסנגור הראשי עולה כי הממשל לא ייזום מהלך אסטרטגי חדש.



גם אם אין כל סיכוי להתקדם עם הרשות הפלסטינית, גם אם האמריקאים יפסיקו את הסיוע הכלכלי שלהם, הממשל ימשיך בתלם של פנטזיית שתי המדינות וישראל תהיה במלכודת. היא לא תוכל להבטיח את האינטרסים שלה לטווח ארוך, משום שכל צעד בכיוון ייתפס כמהלך שפוגע בתהליך השלום הדמיוני.



הדרך היחידה להביא לשינוי, לרבות נטישת נרטיב "שתי המדינות", היא שהממשלה תוביל שינוי בעצמה. כמו שעשתה ממשלת רבין־פרס ב־1993 כשממשל קלינטון הכיר באש"ף רק אחרי שישראל חתמה על ההסכם הראשון עם ארגון הטרור. וכמו שמנחם בגין ב־1981 ניצל את העובדה שלא היה איש בסוריה שהיה מוכן לעשות שלום עם ישראל כדי ליישם את החוק הישראלי ברמת הגולן.



אם הממשלה תפעל באותה צורה כיום ותיישם את החוק הישראלי בשטח C ביהודה ושומרון, ותפרט את עמדתה בדיוק כפי שעשה זאת בגין בזמנו, ותפרט את הצורך בשינוי כיוון כפי שהסבירו אותו יצחק רבין ושמעון פרס בזמנו, יש סיכוי טוב ביותר שהאמריקאים יתמכו במהלך במישרין או בעקיפין.



טראמפ הצליח להכיר בירושלים בזמן שקודמיו נכשלו במשימה, אבל הוא לא יאלץ את פקידי ממשלו לנטוש את סיפור "תהליך שלום" המזויף של הרשות. רק ישראל יכולה ליזום מהלך כזה. זאת המשימה שלנו.



[email protected]