עזיבתו של אראל סג"ל את גל"צ חשפה את בלוף התחנה הצבאית החופשית

ההחלטה של אראל סג"ל לעזוב את גלי צה"ל הייתה יכולה להישאר עניין פרטי שלו. הרבה מאוד עובדים עוברים בכל יום ממקום עבודה אחד למשנהו בגלל אלף ואחת סיבות, ואין הבדל, לכאורה, בין התפטרות של עובד לא מוכר בבנק או של מוכרת אנונימית בחנות בגדים להתפטרות של איש מפורסם ברדיו. רק לכאורה. כי לרעש שליווה את תוכניתו של סג"ל בגלי צה"ל, הן בעת ששודרה והן עם רדתה, התלוו כמה וכמה עניינים ששווים דיון ציבורי.

ביום שישי שעבר התראיינה מנהלת מחלקת החדשות של גלי צה"ל, אילאיל שחר, ל"מקור ראשון", ופיזרה שם שורת אמירות שבינן לבין המציאות אין ולא כלום. "לתוכנית של אראל הייתה עצמאות מוחלטת", טענה, "כולל האפשרות לבחור את המרואיינים ואת המגישים האורחים הקבועים שלצדו". "מאוד הצטערנו לשמוע שהוא עוזב", הוסיפה, "אבל לגל"צ אין את המשאבים הכספיים שיש ל־103 (רדיו ללא הפסקה, התחנה שאליה עובר סג"ל - ק"ל), ולא יכולנו להשוות את ההצעה שקיבל מהמתחרים". גם ביום ראשון, בתגובה של תחנת השידור הצבאית לראיון של סג"ל אצל אסף ליברמן ואצלי ברשת ב', חזר אותו קו. "גובה החשבונית זו הסיבה היחידה שבגללה עזב אראל סג"ל את גלי צה"ל. לסג"ל ולתוכניתו הייתה עצמאות מוחלטת".

שתי ההתייחסויות הללו מחייבות לעשות סדר, בגלל הרבה סיבות, אבל קודם כל משום שהן שקריות. איך אני יודע? כי אראל סג"ל הוא חבר קרוב מאוד שלי. וככזה, בשנתיים האחרונות שבהן שידר בגלי צה"ל, אני חווה איתו מקרוב את כל מה שהוא עובר ברדיו, ומקבל ממנו עדכונים שוטפים - לפעמים מדי יום, לפעמים אחת ליומיים־שלושה - על הכל. שומע מה אומרים לו הממונים עליו. מתלבט איתו מה לעשות מול המגבלות שהם מטילים, ואיך לנהוג ביחס למה שהם לא מתירים לו להגיד. מעודכן בטלפונים שהוא מקבל מקצינים בכירים בעבר, שנשלחים אליו על ידי קצינים בכירים בהווה. קורא הודעות וואטסאפ ומסרונים שהוא מקבל ממנהליו.

את העובדות אי אפשר יהיה להכחיש. צעדיו של סג"ל הוצרו בגלי צה"ל שוב ושוב. הוא בער מבפנים ושתק, כשקיבל הוראות ברורות שלא לעסוק בנושאים שיכולים להרגיז את צה"ל ואת העומד בראשו. הוא התפוצץ ושתק, כשנאלץ לספוג מתקפות ולראות את מנהליו מתעקשים שלא להעניק לו גיבוי. הוא נשך שפתיים ושתק, כשהתחנה, שלה הביא קהל ענק של מאזינים, עשתה הכל כדי להסתיר את נתוני ההאזנה של התוכנית שלו.

אחרי שקראתי את ההסבר של אילאיל שחר, הסבר שניסה להפוך את סג"ל לרודף כסף, טלפנתי אליו. "תגיד", שאלתי אותו, "דיברת איתם על כסף?". "אף מילה", השיב לי, "נשבע לך. אתה הרי יודע טוב מאוד למה עזבתי". אתמול פניתי למפקד גלי צה"ל, שמעון אלקבץ, וביקשתי ממנו להתייחס לאמירה של שחר, שלפיה סג"ל עזב משום ש"לא יכולנו להשוות את ההצעה שקיבל מהמתחרים". "לטענת סג"ל, הוא לא ביקש מכם להשוות כלום, הוא לא דיבר איתכם על כסף, הוא לא אמר לכם כמה מציעים לו ב־103 ולא ביקש מכם תוספת. הוא משקר?", שאלתי. אלקבץ, בהגינותו, השיב חד וברור. "אראל לא דיבר עמי מעולם על כסף".

וזה מדהים. כי במשך התקופה האחרונה, המסר שמעבירים בגלי צה"ל, בניסיון ללכלך את סג"ל, הוא אחד ויחיד. מדובר ברודף בצע, שכל הסיפורים שלו על בעיות שעשו לו בתחנה מצוצים מהאצבע. זה המידע שמצייצים כתבי תקשורת, שניזונים מהתחנה. זה מה שמספרת מנהלת מחלקת החדשות של התחנה. זה מה שמשווק החוצה כתגובה רשמית של התחנה. והנה, כעת מגיע המפקד ואומר את האמת: "אראל לא דיבר עמי מעולם על כסף".

***

גלי צה"ל היא חיה לא נורמלית. רדיו שנשבע להיות חופשי ומשוחרר מלחצים והתערבויות, בעודו לובש מדים וכפוף למפקדי צה"ל. מי שמבקשים להגן על המשך קיומה של התחנה, משתמשים דרך קבע באותו טיעון, הגיוני וסביר. אם היינו צריכים להחליט היום על הקמתה של גלי צה"ל, הם אומרים, זה לא היה קורה. אבל משהוקמה התחנה והפכה לכלי תקשורת חשוב, חי, ובועט, ההחלטה לסגור אותה בעייתית בהרבה מעצם קיומה. וזה נכון, בתנאי אחד. שהחיה המוזרה הזו מצליחה לעשות את הבלתי ייאמן, ולשמור על חופש ביטוי מלא. שהיא מסוגלת להיות חלק מצבא היררכי, ועדיין לשמור על עצמאות. מה שעבר אראל סג"ל בשנתיים האחרונות מוכיח שמדובר באשליה. שבגלי צה"ל אפשר לחבוט בפוליטיקאים, שאפשר לכנות בה את ראש הממשלה ארדואן או להשוות בה את שר החינוך לבניטו מוסוליני, אבל יש מדורה אחת שמי שמעז להכניס את ידו אליה, נכווה.

צה"ל, מסתבר, גידל תחנה מאוזנת וחשובה, שיכולה לעשות הכל חוץ מאשר לבקר אותו, לבדוק אותו או למתוח עליו ביקורת.

עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ", הוא עיתונאי עם מקורות טובים. פעמיים בעת האחרונה הזכיר בטוריו את הדאגה בצה"ל ממה שמשודר בתוכנית של סג"ל. בפעם הראשונה, לפני כחמישה חודשים, כתב ש"המתח בין המטכ"ל לתחנה הצבאית גבר בשנה האחרונה, על רקע עימותים שנגעו להתבטאויות שדרים שכללו ביקורת חריפה על הצבא, בעיקר ברצועת השידור של העיתונאי אראל סג"ל, שהמגישים בה מזוהים עם הימין". בפעם השנייה, לפני כמה שבועות, כתב ש"כמה התקפות שהשמיעו סג"ל והמגישים האורחים שלו בתוכניתו על התנהלות המטה הכללי הכעיסו את הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, ואחדים מן האלופים. הרמטכ"ל אף מתח ביקורת על המשך שידור תוכניתו של סג"ל בתחנה הצבאית".

הדיווחים האלה היו אמורים לחולל פה סערה רבתי. במקום שבו התערבות של ראש ממשלה פוליטיקאי במה שנעשה בעיתונות מקפיצה אצל כלי התקשורת את הפיוז ומזעיקה דיון דחוף על דמוקרטיה ועל חופש ביטוי, התעסקות של רמטכ"ל בסוגיית "המשך שידור תוכניתו של סג"ל בתחנה" הייתה צריכה לעורר פה הוריקן של תגובות. מול רב־אלוף איזנקוט הייתה צריכה להתייצב חומה של אנשי תקשורת בכירים או של אנשי רוח, שתניף תמרור אדום ותכריז: "כאן לא רוסיה. כאן לא קוריאה הצפונית. הסר את ידיך מהתקשורת". אבל לא די בכך שכלום מזה לא קרה, גם מחדר הפיקוד של גלי צה"ל לא נשמע אלא קול דממה דקה.

***

יוני 2017 ייזכר כסימן דרך בכל מה שנוגע לחופש הביטוי של סג"ל בתחנת השידור הצבאית. זה התחיל בראיון שערך עם מועמדת לשירות ביטחון, שומרת מצוות לפי דבריה, שסיפרה בשידור כיצד נחקרה בלשכת גיוס בניסיון להוכיח שהיא שולחת מסרונים בשבת. הדיון כולו התנהל בנימה ביקורתית כלפי צה"ל. עם סיומו, הגיעה ההערה מהנהלת התחנה: "למה אתה מתעסק בצה"ל? אין לך נושאים אחרים?".

למחרת עלתה לשידור שרת התרבות מירי רגב. כמה ימים קודם לכן סיפרה ידיעה שפורסמה ב"מקור ראשון", שדפי ההסברה שהכין חיל החינוך לקראת אירועי ה־50 למלחמת ששת הימים כוללים הנחיה של הרמטכ"ל להשתמש במונח "איחוד" בכל הנוגע לירושלים, ולא במונח "שחרור". רגב הייתה אחראית על החגיגות, וסג"ל ביקש את התייחסותה. "זו בושה", אמרה, "ירושלים שוחררה ואוחדה, ואני מצפה מהרמטכ"ל שיפעל לפי הנהלים של מדינת ישראל".

בצה"ל לא אהבו את הביקורת הזו של רגב, ומשום מה בתחנה בחרו לבוא בטענות דווקא אל המראיין. "איך זה שלא ענית לה", העיר לסג"ל בכיר בתחנה, "היא תקפה את הרמטכ"ל". סג"ל לא הבין מה רוצים ממנו. "אני אמור להיות מגינו של הרמטכ"ל? מדובר בשרה בממשלה. שאלתי שאלות, היא ענתה מה שענתה, הראיון עשה כותרות, כל השאר לא אמור לעניין אותי".

עברו עוד כמה ימים וסג"ל פתח את התוכנית בסיפור על טקס האזכרה להרוגי אלטלנה, שנערך כמה ימים קודם לכן בהשתתפותם של נשיא המדינה וראש הממשלה. הלהקה הצבאית שהוזמנה לשיר בטקס הזה, הסתבר, שרה את כל השירים שנתבקשה, ורק את שיר בית"ר השאירה לקהל לשיר לבדו. סג"ל, שתהה אם מדובר בכוונת מכוון, ניגן את שיר בית"ר, וקיבל רגע אחרי השידור את אחת התגובות האלימות שהנפיק בשנים האחרונות דובר צה"ל, תגובה שהאשימה אותו - לא פחות ולא יותר - שהוא פוגע באופן מכוון בצבא ובחיילים. "מקומם לראות כיצד תחנת השידור של צבא ההגנה לישראל בוחרת לשדר שוב באותה תוכנית חדשות מומצאות שלא נבדקות, מתוך כוונה לפגוע בצה"ל, משרתיו וערכיו, ומבלי לבדוק את הנושא בטרם שידורו".

כשבנימין נתניהו שלח תגובה תוקפנית מהז'אנר הזה לאילנה דיין, התגייסה התקשורת כולה נגדו. כאן, לא רק שהקולגות שתקו מול ההתקפה הפרועה הזו של דובר צה"ל נגד עיתונאי, גם תחנת השידור של סג"ל בחרה לשתוק. הפרשה הזו סיימה באופן מוחלט את היכולת של המגיש הוותיק לעסוק בענייני צה"ל. ההוראה שהגיעה אחרי האייטם הזה ממפקדי התחנה הייתה ברורה: "אתם לא עוסקים יותר בצה"ל, כי אם תמשיכו למתוח ביקורת על הצבא, יסגרו אותנו בגללכם". כשסג"ל הוסיף לכל זה את הטלפון שהגיע כמה ימים קודם לכן ממקורב לרמטכ"ל, שרק ביקש לעדכן שבפורום המטה הכללי מתחו ביקורת על הראיון שערך עם שרון גל, כשזה יזם קמפיין גיוס המונים להגנתו של אלאור אזריה, השורה התחתונה הייתה ברורה. "אני מפסיק לעסוק בכל מה שקשור לצה"ל", אמר לי כבר אז. "לקח לי זמן אבל הפנמתי. מסתבר שיש נושאים שאי אפשר לעסוק בהם כאן".

על רקע כל זה, ובתקופה שבה עצמאות התקשורת החופשית מול התערבויות מבחוץ מונחת על סדר יומנו, האמירה של גלי צה"ל על "עצמאות מוחלטת" שקיבלה התוכנית נראית כמעט נלעגת. היא נלעגת לא רק על רקע זה. היא נלעגת גם על רקע אותו מסרון שהגיע יום אחד: "לא להיכנס בצה"ל היום בשידור. אני מבקש. שקול מילים". היא נלעגת על רקע הבקשה מסג"ל להבהיר למה אמר בתוכנית הפטריוטים בערוץ 20 ש"במדינה נורמלית האלוף יאיר גולן היה מפוטר".

היא נלעגת גם על רקע מה שקרה עם רועי עידן, שותפו של סג"ל להגשה למשך שעה אחת בשבוע. לפני ארבעה חודשים, בתגובה לציוץ שעסק במקפצה הפוליטית של שרי ביטחון בישראל, צייץ עידן בחשבון הטוויטר הפרטי שלו משהו על כך ש"רמטכ"לים הם כבר לא סחורה חמה. הציבור יותר חשוף לבלוף שנקרא צה"ל". מנהלת מחלקת החדשות שיגרה את הציוץ הזה לסג"ל, הודיעה לו שמפקד התחנה, שמעון אלקבץ, רוצה להיפגש עם עידן, והוסיפה את ההנחיה "לא לשבץ אותו לשידור לפני הפגישה". חודש וחצי לקח לארגן את הפגישה הזו. חודש וחצי שבו נאסר על סג"ל לארח את עידן, בעקבות ציוץ אחד בחשבון הטוויטר שלו.

***

אבל ההתערבות בתכנים והאיסור לעסוק בביקורת על צה"ל היו רק צד אחד של העניין. הצד השני נגע לחוסר גיבוי מוחלט שהגיע מחדר המפקד, ולאחרונה גם מחדרה של מנהלת מחלקת החדשות.

בקיץ 2017 הגיעה אל סג"ל הודעת וואטסאפ מלמעלה: "אל תראיין יותר את שפטל. הנחייה". שפטל, לבד מהיותו פליליסט מוביל, שימש כפרקליטו של אלאור אזריה, ובנסיבות האלה, ההחלטה שלא לראיין אותו הייתה מעט מגבילה. לסג"ל, שביקש הסברים, הוסבר שלא סביר לראיין בתחנה אדם שתוקף אותה במילים בוטות, כפי שעושה שפטל. האמת? לא מופרך. אלא מה? שסג"ל ציפה לעקביות בעניין הזה. מה זה אומר עקביות? שמפקד גל"צ ימנע גם מרביב דרוקר, שהגיש תביעת דיבה נגד סג"ל, לשדר בתחנה. כאן התברר שלתחנה יש מדיניות אחרת. התקפה על גלי צה"ל זה עניין אחד, התקפה על סג"ל זה עניין אחר. סג"ל, בלית ברירה, נאלץ להתמודד עם התביעה של דרוקר, ובמקביל לשמוע אותו מופיע בתחנה כמראיין בשעה שלפניו.

חוסר הגיבוי לסג"ל היה בולט. התחנה הצבאית התעלמה כמעט במופגן משורה של סיפורים עיתונאיים מצוינים שנחשפו אצלו. בצד זה, מפקדיה בחרו לעצום עין מול מתקפות שכוונו אליו, במקרה הטוב, ולהצטרף אל הזרם העכור, במקרה הפחות טוב. דוגמה בולטת לכך התרחשה לפני כמה חודשים בכנס אילת לעיתונות, כשבאחד הפאנלים הותקף סג"ל בהיעדרו מכל עבר, בגין אמירה שקרית שיוחסה לו בעבר, שלפיה השווה כביכול את האלוף יאיר גולן לסגן הרמטכ"ל של הוורמאכט. מפקד גל"צ שמעון אלקבץ - איש טוב והגון, כפי שאני מכיר אותו - בחר במפתיע להצטרף לתוקפים את סג"ל. "...צריכים להישמע קולות שונים, אבל גם לקולות האלה צריכים להיות קווים אדומים", אמר, "...בתקופתי דבר כזה לא יהיה... אני יכול להגיד לך שמ־1 בספטמבר בכל מה שקשור לאמירות מהסוג הזה, אין ולא יהיה".

אבל נדמה ששיא השיאים הגיע כשבאתר "מידה" ביקשו לשקף את הפופולריות של סג"ל וביקשו מגלי צה"ל את נתוני ההאזנה לתוכניות השונות באינטרנט ובאפליקציה של התחנה. כשבגלי צה"ל סירבו לתת, הגישו ב"מידה" בקשה לפי חוק חופש המידע וגם איימו בעתירה לבית המשפט. הנתונים שהתקבלו בסופו של יום היו מדהימים. התוכנית של אראל סג"ל התגלתה כמואזנת ביותר מבין תוכניות האקטואליה בתחנה, בפער ניכר מהמתחרות. כ־135 אלף איש מורידים אותה מדי חודש. בערך פי שניים מתוכניתו של רזי ברקאי, ופי שבעה מזו של רינו צרור.

לכאורה, גלי צה"ל הייתה צריכה להתמלא גאווה גדולה. הנה, תוכנית חדשה שזה לא מכבר עלתה, וכבר היא מוכיחה את עצמה כהצלחה ענקית שחורכת את הרשת. אלא שזה לא קרה. בגלי צה"ל לא התגאו בהישג הזה ולו לרגע. במקום לקחת קרדיט ולספר איזה יופי של תוכנית משובצת אצלה בלוח השידורים, מיהרה מנהלת מחלקת החדשות אילאיל שחר לצנן את ההתלהבות. "רק לדייק", הרגיעה בטוויטר, "זה לא נתוני האזנה ברדיו או בלייב בדיגיטל, אלא נתוני האזנה להקלטה של התוכנית און דימנד באתר ובאפליקציה". התגובה הזו אמרה הכל, והיא שידרה הרבה יותר אמינות מהאמירה שלה ביום שישי האחרון ב"מקור ראשון", שלפיה בגלי צה"ל "מאוד הצטערנו לשמוע" שסג"ל עוזב.

***

בחזרה לחלק הראשון של הטור. אם אלדד קובלנץ, מנכ"ל כאן, היה אוסר עלי לעסוק ברשת ב', במשרד התקשורת או בשר התקשורת, והדבר היה נודע ברבים, הייתה מתחוללת כאן מהומת אלוהים. ובכן, זה בדיוק מה שקרה לאראל סג"ל בגל"צ, אלא שאיכשהו העסק הזה עבר בשקט.

כל ההצדקה לקיומה של גלי צה"ל מתחילה ומסתיימת בחופש שלה לשדר הכל. ואם צה"ל מגיב בפראות מול ביקורת שמוטחת בו. ואם הרמטכ"ל לא מתבייש להביע בפומבי את חוסר נוחותו מתוכנית שעוסקת בו. ואם בעקבות זה מנהלי גלי צה"ל לא חוששים לאסור על תוכנית כמו זו של סג"ל לטפל בעניינים שעל סדר היום, משום שהם עלולים להרגיז את צמרת צה"ל ולהביא לסגירת התחנה - אז אפשר לסגור אותה כבר עכשיו.

סיפורי התחנה הצבאית החופשית התגלו כבלוף, ואראל סג"ל, אולי בלי כוונה, סייע לגלות אותו.