לקראת עצרת ההמונים שתתקיים היום בגבול הרצועה פרסם מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב מרדכי, כרוז נרגן בערבית. הכרוז מיועד לאוכלוסיית הרצועה, והוא עלה בעמוד הפייסבוק שלו במוצאי שבת. מרדכי קובע כי בחמאס משקיעים כסף בהפגנות במקום להפנותו לבריאות, לאיכות הסביבה ולטיהור המים. "ברור שארגון חמאס נכשל בניהול ענייני הרצועה", הטיח הקצין הבכיר. הוא הזהיר כי בכוונתם להחדיר פעילים מטעמם אל קהל המפגינים. "אל תאפשרו להם להשתמש בנשים, בילדים ובאוכלוסייה תמימה".
המסר הזה הוא חלק ממאמץ נרחב של מערכת הביטחון להתמודד עם המחאה. להיערכות הזו יש היבטים ביטחוניים רבים, אבל גם הסברתיים. מרדכי רמז לעזתים, כי האלפים שעשויים להשתתף בעצרת הם לא יותר מקהל משוטה, קורבנות מניפולציה של חמאס, ומוטב שיידעו זאת. מלחמת המוחות ההסברתית בין ישראל לפלסטינים תמיד הייתה מעניינת, אבל במקרה של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, מה שמעניין הוא דווקא מה שלא נכתב בעמוד הפייסבוק שלו. האלוף מרדכי הוא נציגה העיקרי של מערכת הביטחון בישראל במאמץ בינלאומי המתנהל בימים אלה להציל את עזה. הוא מרבה לדלג בין בירות ערב לבין וושינגטון ובריסל, מקום משכנם של מוסדות האיחוד האירופי. המאמצים הללו הלכו ותכפו בשנה האחרונה, ומטרתם הדחופה היא להחזיר לפעילות שגרה את תשתיות היסוד בעזה. שהחשמל יזרום בהספק סביר (כיום הוא קיים ארבע שעות ביממה בממוצע), שמשאבות הביוב יסלקו שפכים, שמתקני המים יניעו את הנוזל בצינורות, ושבבתי החולים יהיו מספיק תרופות לסובלים ממחלות קשות.
ברצועה, הכל מחובר זה לזה: כשאין חשמל, משאבות הביוב מושבתות. הנוזל מוזרם בחופשיות ומחלחל לתהום, והמים שנשאבים ממעמקים מוכי חיידקים. כדי לפתור את הבעיה הזו בלבד יש להפעיל את מערכות החשמל, אבל גם לבנות מתקן להתפלת מים. לצורך הקמתו דרושים מיליוני דולרים, וכדי להפעיל את המערכות הקיימות צריך חשמל, שגם הוא דורש ממון. לחמאס יש כסף, אבל הוא מוגבל. גם לאבו מאזן יש, אבל הוא רוצה להפיל את חמאס, ולכן זומם בכל רגע נתון לצמצם את הזרמתו אליהם.
ישראל איננה לבדה במאמצי השיקום. היא חלק מקואליציה של מדינות, לצדן של מצרים, קטאר, איחוד האמירויות ובירות מערביות. כאשר הקטארים משלמים מיליונים על תרופות, ואיחוד האמירויות מסכימה לממן דלק לתחנת הכוח בעזה שאותו קונה חמאס ממצרים, איסמאעיל הנייה מאושר ותושבי עזה שמחים. גם מתאם פעולות הממשלה בשטחים שבע רצון, אבל להבדיל משני האחרים, הוא היה שותף פעיל בדרך לשם.
עולם הפוך. אבו מאזן, שצריך לדאוג לבני עמו ברצועה, מבקש לייבש אותה, וישראל, שמטילה מצור על עזה, פועלת במרץ למניעת קריסתה. אביגדור ליברמן ואיסמאעיל הנייה שותפים בהתנגדותם למסכת ההתעללויות של הרשות כלפי חמאס. הסתירות האלה לא נוצרו אתמול. פרדוקסים קיימים כל הזמן ביחסי ישראל והפלסטינים. לאורך שנים ישראל רצתה שלום עם הרשות, אבל בנתה בהתנחלויות. בכך קבעה עובדות בשטח, שיקשו על הסכם עתידי. הרשות מצהירה על רצונה בשלום קבע, אבל ממשיכה להתייחס לישראל כאל תנועה קולוניאליסטית, ולא כאל פרי שאיפה לאומית לגיטימית.
הפוליטיקה האזורית לעולם אינה שטחית כפי ייצוגה בשיח הציבורי. היא סבוכה, מטעה ורבת פנים. מי שיגבש את דעתו על מדיניות צה"ל בעזה דרך הפוסטים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים או הודעות דובר צה"ל, ימצא שהיא תוקפנית. לאורך שנים הסגר אכן החריף את החיים ברצועה והקשה עליהם. אבל היא גם חיפשה (לעתים במרץ) דרכים לשקמם.
והיד לא רעדה
נשיא צרפת לשעבר, ניקולא סרקוזי, נעצר ונחקר בחשד שקיבל 50 מיליון יורו משליט לוב, מועמר קדאפי, ערב הבחירות שבהן ניצח ב־2007. כפליים ויותר מן הסכום המותר לתרומה על פי חוק הבחירות. העד המרכזי בפרשה הוא בנו של קדאפי, סייף אל־אסלאם, שטען כי אביו מימן את קמפיין הבחירות שבו ניצח סרקוזי את סגולן רויאל.
איך מתהפכת החרב מעל ראשי האוחזים בה. מאז אותה תרומה מכרעת הספיקו האציל הצרפתי ושועל המדבר הלובי להתקוטט ולשנוא. יש כמה הסברים לסכסוך, אבל אף לא אחד מהם אושר בוודאות. לרבים ברור כי קדאפי עלב בסרקוזי, עלבון משפיל שהצריך תגובה לשיקום הכבוד. בפברואר 2011, כשפרצה מרידה נגד קדאפי בבנגאזי הרחוקה, סרקוזי זיהה הזדמנות. הוא גייס את החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם למבצע צבאי להפלת קדאפי, בתואנה שהוא עריץ השולל זכויות מבני עמו. נבוכים מכישלונם להציל את העם המצרי השותת דם, ואת העם התוניסאי שמרד בנשיאו, נרתמו המעצמות לפצות את הלובים. או כך לפחות הן חשבו. מועצת הביטחון הורתה על הקמת קואליציה צבאית שתגאל את העם הלובי מייסוריו. לימים יתברר, כי הפלת קדאפי החרידה אחר כך את המערב ומנעה החלטה דומה נגד אסד. לאחר שהתברר היקף האנרכיה שהתנחלה בטריפולי, התוודה שר החוץ הרוסי, לברוב, כי טעה בכך שלא הטיל וטו.
לפני שבע שנים, ובימים אלה ממש, היה סרקוזי במצב רוח מרומם. מסע הציד נגד קדאפי, הנדיב הידוע שהכזיב, עלה יפה. מטוסי הקרב המערביים כתשו את מחסני הצבא הלובי ואת בסיסיו. לשווא זעק שליט לוב (וצדק) כי מורדי בנגאזי הם קיצוניים דתיים. כשכינה אותם "עכברושים", לעגו לו. חצי שנה אחרי שהחל המסע נגדו, התגלה קדאפי במנהרת ביוב, שם התחבא, והוצא להורג בידי המון.
לוב של קדאפי לא הייתה דמוקרטיה, אבל היא העניקה לבניה יציבות וקיום בטוח. 16 מדינות אירופיות נהנו מהנפט שמכר להן במחירים הוגנים, וגם מכך שסגר את גבולות ארצו מפני הסתננות של פליטים מאפריקה השחורה לחופי אירופה. כיום נותרה ממנה ארץ מרוסקת, קרועה בין שבטים. אין בה יציבות ולא ביטחון אישי. אלפי חפים מפשע איבדו את חייהם במלחמה. היא מייצרת טרור לשכנותיה. מעניין אם משהו מכל זה טורד את שנתו של הנחקר ניקולא סרקוזי.
יש מלך בישראל
בערב החג שבו מספרים על היציאה מעבדות לחירות, כדאי להציץ בספר הלימוד הזה, שנדפס בבגדאד בשנות ה־40. ילדי הקהילה היהודית למדו עברית באמצעות שיר הלל לשליטם, המלך פייצל השני. תינוקות של בית רבן נצטוו לשנן את המילים: "אני אוהב את המלך פייצל, כולנו אוהבים את מלכנו".
מים רבים זרמו מאז בחידקל. העוללים שאחזו באותו ספר המירו את עיראק בישראל, והחליפו גם את הריבון. במדינת היהודים אין צורך להתרפס בפני הפריץ. כלתה גלות וקללותיה. ולמרות זאת, האמת בוהקת וחקוקה בדפי הספר. מתברר כי השמעת דברי חלקות באוזני מי שגורלו נתון בידיך אינה ייחודית לעמים כלשהם. היא אמצעי הישרדות האופייני לבני אנוש. מיעוטים, יחידים ומוחלשים. ולכן, גם יהודים ידעו להתחנף לשליט כשהצטרכו.
בחג שבו אנו מציינים את היותנו בני חורין, כדאי שנזכור מהיכן באנו ובפני מי אנו עתידים ליתן את הדין. לא רק בפני הקב"ה, אלא גם בפני המציאות. והמציאות מתעתעת. בעבר נזקקנו לחסדיו של הפריץ, היום צאצאיו מבקשים את חסדינו. אבל אין ערובה שכך יהיה עד קץ הדורות. ידע מי שידע לנסח היטב את הצו המקראי כבר לפני 2,500 שנה. ואהבתם את הגֵר, נכתב בספר דברים, כי גֵרים הייתם בארץ מצרים. במצרים, ובעולם כולו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל