גיאצ'ו ואני בפקקים בדרך לאשדוד. מטרת הנסיעה היא אפסונו של הצדיק הקטן אצל אחיינית של כיפוש. הרי אלוהי החינוך בעצמו, אדון נפתלי בנט, הבטיח לדאוג להורים שהפעוטות יהיו במוסדות החינוך, אבל הוא לא הבטיח לקיים. קורה, לפחות הוא ניסה. אז הוא אמר, התפלק לו. וגיאצ'ו לא מפסיק לקרצץ.
"אבא, מתי מגיעים?" אינעל העולם, ילד, אתה לא רואה שאנחנו בפקק? תביט מסביב. אתה רואה שכל האבות מסביב בטירוף? אתה רואה איך הם צופרים? כי הילדים שלהם מאחור, מטריפים את אבא שלהם, כמו שאתה מטריף אותי בשאלה: מתי מגיעים. אבא שלי - סבא שלך - אני לא יכולתי לקרצץ לו. כשהייתי שואל אותו מתי מגיעים, הוא היה עונה: כשנגיע, יהיה לך סימן. ועכשיו סתום, מילה אני לא רוצה לשמוע.
היום, גאיצ'ו, זה נחשב ללא חינוכי לדבר ככה לילדים. כל היועצות להורות ברדיו ובטלוויזיה, הסופר־נניות האלה, מלמדות אותי איך להיות הורה. כן, גם הן צריכות להתפרנס משטויות כמו אבא. לברבר ולברבר, ולחכות שישלמו להן ב־9 בכל חודש, על הברברת הנפוצה. הבנת, גיאצ'ו? "לא הבנתי כלום, אבא. מתי מגיעים?"
די, גמרת אותי. קח את הטלפון ותשתוק. "אבא, אני צמא. למה לא הבאת לי מים?" תגיד אתה אמיתי? אמא העירה אותי עם ספל קפה, ודיברה המון שצריך להגיע לבת־אל בזמן. אני הייתי המום מהשעה, אני עדיין המום. "אבא, אני צמא". דייייייי, הרגת אותי! תן לי להקשיב לרדיו. אני חייב לדעת אם יו"ר הכנסת לא מגיע לטקס המשואות, איזו שמלה תלבש מירי לטקס, ואם היא תנאם במקומו. "שמנצ'יק, תיסע כבר ותביא לי מים", הפטיר הצדיק בעודו מחפש משהו ביו־טיוב.
התפוצצתי מצחוק, וכמעט נכנסתי ברכב לפני. התקשרתי לכיפוש, לדווח לה על היצירתיות של הגאון שלנו. היא התרשמה פחות ממני.
"גיא! לא מדברים ככה לאבא. תתנצל עכשיו". הצדיק, גאון בהישרדות וניהול משברים, אמר מיד: "סליחה, אבא. אני לא אעשה את זה יותר". אתה לא צריך לבקש סליחה, אני אוהב אותך חיים־שלי־בלב, גם כשאתה מדבר שטויות, כי אתה גאון של אבא. "מאמי, אתה חייב ליצור גבולות איתו", הגיבה האישה.
עזבי אותי משטויות של סופר־נני אוכלת הראשים. שיגיד מה שבא לו בראש. שמעתי כבר את כל היועצות להורות ברדיו מסבירות לציבור הטיפש איך להעביר את הזמן עם הילדים: לא לאבד סבלנות, לא לקנות להם כל מה שהם מבקשים, לתת להם תקציב. כמה חארטה בשתי דקות. זה הזמן שלו ליהנות. עוד רגע הוא בסטאלג של בנט, ומי יודע אולי גם יגיע לרב'ה אלי סדן, ללמוד שאישה זה כמו כלב. סליחה, כלב חשוב יותר.
"מאמי, אני בסוף רבעון, אין לי זמן לשטויות שלך. תהיה קשוב אליו, תעניין אותו. למה שלא תסביר לו את ההגדה של פסח? הרי בסדר עצמו, אתה וגל כל רגע תגידו: להתקדם, להתקדם. אז עכשיו שיש לך זמן, תסביר לו". בסדר, כיפוש, זמנך עבר. יאללה ביי. גיאצ'ו, שכמו אמו ניחן בשמיעת יתר, קפץ על המציאה. "כן, אבא, כמו שאמא אמרה. תספר לי על ההגדה. ממתי שמשה הקטן היה בתיבה, ובטח הוא נורא פחד שם לבד, ליד המים. אבא, מה זה גומא?"
טוב, תקשיב לי, רק אני אדבר, ואם לא תבין משהו, תשאל אותי. בסדר? "כן, אבא. תספר לי. אני אבין הכל". הוא שם את הטלפון בצד, התמתח בבוסטר, שם את אגודלו בפיו בהמתנה.
# # #
טוב, גיאצ'ו, ההגדה של סדר פסח מסבירה ליהודים איך לחגוג את החג. אפילו שמצפים מהם אחרי כמה שנים ללמוד בעל פה, הם צריכים לקרוא כי הם שוכחים. ולמה הם שוכחים? כי בכל השנה הם עושים מעשים רעים, אבל כשיש חג, פתאום כולם יהודים טובים. הבנת, גיאצ'ו?
"כן, אבא. כולם אנשים טובים. אני יודע את זה. גם כשאוריין בגן אומר לי מילים לא יפות, ומוציא לי לשון, אני יודע שהוא ילד טוב". נכון מאוד, צדיק שלי.
בפסח נהוג שכל משפחה חוגגת. אתה עוד קטן, אבל כשתגדל תבין, שיש המון בעיות עם הפסח. ולבעיות אחראיות בעיקר נשים, שלא אוהבות את האישה של האח, או הילד של האחות. הגברים תמיד שפוטים, ומחכים שהסיוט ייגמר, עד לשנה הבאה. "אבא, אני לא קטן. אני כבר גדול, עוד מעט בן 6". נכון, אתה צודק, אתה גדול. מה יהיה עם הפקק כאן? אני עוד רגע פותח וריד.
"נו, אבא, תמשיך לספר לי".
טוב, אז אחרי שמחליטים מי מארח - וזו תורנות שמתחלקת בין בני המשפחה, ראש השנה ופסח - מגיעים, והמארחת כבר כועסת כי איחרו, וגם שהמדיח כלים נסתם לה.
"מה זה מדיח, אבא?"
זו מכונה, כמו מכונת כביסה, שרוחצת את הכלים. לנו אין כזו, כי אצלנו המדיח זו אמא. היא אוהבת לשטוף כלים בידיים. ואני לא מתווכח איתה, כי לא אכפת לי, כל עוד אני לא שוטף.
"הבנתי, אבא".
יופי, אתה גאון.
ואז, גיאצ'ו, יושבים לשולחן, וכולם עצבנים קצת. יש הרבה ילדים, המון רעש, וההורים שואגים ומאיימים על הילדים שלא יהיה אפיקומן, ואז גם לא תהיינה מתנות. וגם האמהות גוערות באבות: "תעזוב כבר את הטלפון. למה אתה חייב להיות מיזנתרופ? אתה רואה למה עדנה לא רוצה שנבוא? אני אקח לך את הטלפון, אני נשבעת לך"; ורק אז מתחילים, הבנת, ילד? "בטח, אבא. אמא לא מרשה לך טלפון ליד השולחן. גם לי לא". נכון, אבל ככה כל האבות והילדים בארץ.
# # #
קדש ורחץ - קדש זה כמו הקידוש אצל סבא איציק. הוא מתפלל ומעביר את כוס היין. אתה עומד על הכיסא ליד מי שמחזיק את הכוס, ורוצה את כל היין בשבילך. רחץ, זה שהולכים לכיור לנטול ידיים, ואמא מביאה לנו מגבת. אבל הסיוט רק מתחיל.
כרפס - זה עלה של חסה. טובלים אותו במי מלח ואוכלים. זה בגלל הסיפור של מי הים המלוחים, שבני ישראל חצו בדרך. אבל זה סתם, גיאצ'ו, הים לא נחצה ולא שטויות. היה שפל, זה הכל. בטח אמרו לכם בגן שהם הלכו 40 שנה במדבר, גם זה שטויות. מדובר בכמה מאות קילומטרים, שגם אם הולכים חצי קילומטר ביום מגיעים בשנתיים־שלוש. פשוט עם ישראל היה עם של בטלנים, שעד היום לא אוהב לעבוד, ולא היו לנו עבדים שיעשו את העבודה בשבילנו, כפי שאנחנו רגילים מאז ומתמיד. אז האמהות בישלו עופות קטנים על מדורה, אחרי שמשחו אותם בלימון, יין ושום. הרבה שום. הגברים רק אכלו ושתו, כמו שהרב'ה אלי סדן אוהב, ואחרי זה נרדמו כי היו שבעים. ככה כל יום, פלא שלא היה להם כוח ללכת? בכל מקרה את החסה לא נטבול במי מלח, אלא נעמיס עליה חזרת וחרוסת, כי זה יותר טעים.
יחץ - המנהל של הסדר לוקח מצה, חוצה או שטות אחרת, ומחביא מצה שהיא תהיה אפיקומן - שאתה תמצא אותו, או לא תמצא, אבל אני אקנה לך מתנה בכל מקרה. "מה תקנה לי, אבא?" מה שתרצה, בתנאי שתהיה מתוק וקשוב, כמו עכשיו.
מגיד - מחלקים חתיכות מצה, שגם נאכל עם מרור וחרוסת, וגם מהסלטים על השולחן. כי זה סיפור ארוך, חיים שלי, ואנחנו רעבים. ואז אתה שר "מה נשתנה"; מספיק בית אחד, כי העיקר הכוונה.
רחצה, מוציא מצה, מרור - אחרי שכל אחד קרא קטע, ומתברר שבני ישראל מודל 2018 חלשים בקרוא וקרוא וכל אחד טועה שש פעמים בשורה - לאבא יש אוזן רגישה לעברית, גאיצ'ו - הולכים לשטוף ידיים, שוב. ואחרי זה שוב מחלקים מצה, כדי ששוב נאכל מהסלטים, אבל עם מרור וחרוסת.
אנחנו כבר שבעים, ומוכנים ללכת הביתה, אבל אנחנו פוחדים מאמא. הבנת? "כן, אבא. אתה מדבר הרבה, אבל אני לא פוחד מאמא, אני יותר חזק ממנה".
נדמה לך, אתה כן פוחד, גם אבא פוחד, ובגלל זה אנחנו בשקט.
כורך ושולחן עורך - בשלב הזה אבא נרגע קצת, כי הגיעו לאוכל. אתה תאכל ביצה קשה, ואני אוכל פילה טונה ופילה לוקוס. לנו יש מזל, גיאצ'ו, שהמארחים שלנו עושים הרבה אוכל, אז אפשר לבחור. אבל יש בארץ שלנו ילדים עניים, שאין להם בחירה. "כמו הילדים החומים, אבא?"
גם מהם, חיים שלי, אבל גם ילדים לבנים ובכלל מכל הצבעים. ולמה הם רעבים? כי מוישה כחלון שהוא פופוליסט־על־מלא, וגם דייר באגם הדרעק, מבטיח לנו להפחית מסים אחרי החג. הלוווווו, אם יש עודף כסף בקופה, למה לא לתת לנזקקים: ילדים רעבים, נכים, קשישים וניצולי שואה? מה קרה, שכחת מהם? מה אתה נותן לנו הנחה של שבע לירות סוריות דפוקות על מכשירי חשמל, כשיש אנשים בחברה לדאוג להם? שרלטן מאוס! "אבא, אתה צועק, ואני לא שומע כלום".
אתה צודק, גיאצ'ו, הממשלה מרגיזה את אבא. בוא נתקדם. אז אכלנו, ומתפוצצת לנו הבטן מרוב אוכל. בגלל שיש הרבה קמח מצה זה נדבק לנו למעיים, ואנחנו מרגישים רע. הסתומים בינינו חושבים שסודה תעזור, הסתומים פחות הולכים על אומפרדקס. אבל אבא חכם, הוא בולע מיד שני לוסק, ומתחיל להציק לאמא שניסע כבר הביתה. כי גם נמאס לי להיות נחמד, וגם אני נורא עייף ומתגעגע לספה, וגם אתה צריך לישון, כדי שיהיה לי שקט לצפות ב"מיליארדים", הבנת? "למה לישון? אני לא עייף, אבא".
טוב, בסדר. הפקק שאנחנו תקועים בו עכשיו, כי יש תאונה לפי הווייז, זה אפילו לא ה"בקרוב" של הפקקים אחרי הסדר. ואנשים נוהגים לרוחב הנתיב, כי כואבת להם הבטן, ויש להם הרבה גרעפסים מהאוכל. אבל אמא לא רוצה ללכת, כי היא צריכה לסייע למארחת להוריד מהשולחן ולשטוף כלים. אמא שלך היא היחידה בעולם ששוטפת כלים גם כשהיא על עקבים, כי היא מחונכת כזו ותרבותית. היא בטח חוששת שיגידו על אבא שהוא מאוס, חסר תרבות, ולא יודע להתנהג, כיוון שהוא כל הזמן בטלפון, אף שלאבא לא אכפת מה יגידו.
# # #
גיאצ'ו, תהיה בעיה עם "צעדת המיליון" בגבול. ואבא הרי יודע שהצבא שלנו לא יודע מה לעשות, והוא מרחם על החיילים שצריכים לבצע משימות שיטור נגד אזרחים, כשהם בני 19. "אבא, גם אני אהיה חייל? אני רוצה להיות גיבור". אל תדאג, חיים שלי. אתה תהיה חייל, אבל כבר אמרתי לך, אתה תהיה בתזמורת. "לא רוצה. אני רוצה רובה ולהיות גיבור". די עם השטויות שלך. אבא שלך סחב רובה מספיק שנים, ובשביל מי ומה? בשביל הגועליציה ואגם הדרעק? אתה תהיה נגן של משולש, ותהיה כל יום בבית. אבא לא סומך על הממשלה שתדאג לך, כי החבר'ה שם דואגים רק לעצמם. אז תעשה מה שאני אומר לך. "לא רוצה, אבא. אני רוצה רובה". טוב, תרגיע, אמא תטפל בך. אני אין לי סבלנות.
# # #
צפון, ברך, הלל - אז אמא בכלים, עם עוד נשים. וכל הבנים עדיין בשולחן, שותים יין וקוראים. אבא ממש לא בעניין, כי כאשר הייתי בגילך, אחרי האוכל, רק סבא שלי קרא בהגדה, ולא העיק על אף אחד. אפילו שהוא היה לבד בשולחן. מותנה בהרכב המשתתפים, אבא יבדוק אפשרות להרגיז אותם עם פוליטיקה. כי על בטן מלאה ואלכוהול יוצא מאנשים השטן, אבל על אמת. כל אחד הופך בשנייה לימני וגזען ביסודו, אם כי ברור שבמפגשים עם החבר'ה בברים או בקפה, הוא שוקל להצביע למרצ, או לאורלי לוי־אבקסיס. כולם כאן הרי נורא חברתיים על פארש, וגם ערבים הם בני אדם אצלנו, כאילו. ואז מה אם אורלי מרוקאית? היא גדלה אצל אבא פעיל חברתי. סבבה שכולם הסתלבטו עליו, אבל זה היה מזמן. גם נפתלי מהבית היהודי הלבן, שהמזרחים במפלגה שלו הם לקישוט בלבד (תשאלו את אלי אוחנה), נתן לו פרס ישראל.
אבל אנחנו הרי בסיידר פסח, אז מותר ללכלך הפקר־הפקר־פטרושקה על הפרענקים, וגם אמא במטבח ולא שומעת. וטוב שכך, כי לכולם יש מה להגיד על הסדרה של סלאח, ואיך המזרחים לא יודעים לומר תודה שסבא וסבתא שלך הביאו אותם מהמדבר לישראל. איזה יופי, אמא כבר סיימה לשטוף כלים. עכשיו רק סיבוב קטן של עוגות לפסח. כשאני הייתי בגילך, סבתא שרה הייתה מכינה עוגות ממצות עם קרם, וגם עוגות שוקולד בלי קמח, שהיינו אוכלים אחרי הקומפוט של הפירות היבשים, שזה מתכון ידוע לצרבת קלינית. אבל עכשיו יש עוגות מוס שוקולד, שממש לא מרגישים שחסר קמח אמיתי. אז טורפים עוד 3,000 קלוריות, אבל שותים אספרסו כפול בלי סוכר. עניין של הרגל.
# # #
זהו, מתחילים להיפרד. אני במקום המארחים הייתי שואל כבר לפני שעתיים: "הלו, רוצים לבוא עוד פעם? איך תבואו אם לא תלכו מכאן כבר לאלף עזאזל?", אבל המארחים נחמדים, כי הם יודעים שתחלוף שנה וחצי עד שתורם יגיע לסבול אותנו שוב. זו הסיבה, גיאצ'ו, שאני לא אוהב חגים, את כל העמדת הפנים הזו, שכולנו מסובין וכל החארטה הזו. עכשיו אני נזכר, שצריך להגיד לאמא להזמין לנו חופשה ברודוס לראש השנה, כדי לפסוח על הסיוט הזה. גיאצ'ו? מה נרדמת? הילד נרדם במושבו, ראשו שמוט על כתפו. הוא יפה כמו מלאך. הוא ואחיותיו הם ההצלחות הגדולות שלי בחיים, בשאר אני פארש לגמרי, אבל אין לי בעיה עם זה.
נגעתי ברגלו בעדינות. גיאצ'ו, קום, חיים שלי, הגענו לאשדוד. הגענו לתחנת דלק, ואני אקנה לך מים. רוצה לבוא איתי? "לא, אבא. אני עייף, כי דיברת הרבה. לך, אני אשמור על האוטו". ירדתי, לא מצאתי מים, אז הבאתי לנו תה קר. ביציאה ראיתי קשיש דתי מביט בי במבט עצוב, עם כוס פלסטיק גדולה בידו. פתחתי את התיק, וראיתי את השטר של 50 שקל שכיפוש נתנה לי כדמי כיס. שמתי את השטר בכוס, ואמרתי לו חג שמח. "שהשם יברך אותך", הוא ענה ביבושת, והוריד את ראשו.
חזרתי לאוטו. הנה, גיאצ'ו, לא היו מים אז הבאתי לך תה קר. "תודה, אבא. למה נתת כסף לאיש הזה?" כי כנראה שאין לו כסף לקנות אוכל לחג. סבא יוסק'ה לימד אותי, שאם לאנשים איך בושה לבקש, אסור שתהיה לי בושה לתת. וגם אתה, כשתהיה גדול, תמיד תעזור לאנשים שאין להם. הורדתי את הצדיק אצל בת־אל ומיהרתי חזרה לישראל. מה קרה לנו, חשבתי, שהפכנו למאוסים כאלה, שהממשלה שלנו עיוורת לנצרכים. איך זה קרה לנו? אלוהים, איפה אתה כשצריך?
פסח שמח ובטוח לכולם.