רמי וילנסקי אוסף צבים מתוך התרפקות על חברתם של היצורים עוטי השריון בפרדס של ילדותו בקפריסין; ללינדה קדוש יש אובססיה לינשופים; רבקה חמדני אוספת חיות קריסטל מתוך געגועים לאביה; בוריס מלומד מתרענן מנוסחאות הפיזיקה שבהן הוא עוסק, במחיצת תנינים מפחידים בכאילו; ואילו אצל עזרא כהן, אספן הסביבונים, חג החנוכה נמשך כל השנה, לצד הפוגים שהוא אוסף עם בנו.



כל החמישה, עם עוד 30 אספנים, נוטלים חלק בתערוכה “אוספים אוספים", שתיפתח היום במסגרת פסטיבל “תור הזהב" באשדוד במוזיאון לתרבות הפלשתים ע"ש קורין ממן. אוצרת המוזיאון יעל ויזל, שבילדותה אספה פרסים וזהבים (עטיפות שוקולד מוזהבות – יב"א), דווקא איננה אוספת כיום דבר ומתברכת ב"ניצוץ בעיניים, שאני רואה אצל האספנים, משתתפי התערוכה".



אירית אסרף ואוסף פסלוני החימר. צילום: איתן וכסמן
אירית אסרף ואוסף פסלוני החימר. צילום: איתן וכסמן



“האספנות עושה לנו טוב על הנשמה", מסכימה איתה חיה דרור, אספנית הקומקומים. “אספנות היא משהו שנותן המון סיפוק וגם תעסוקה לאנשים, בייחוד בגיל מבוגר", סבורה פאולינה מרחה, אספנית הקופסאות. “יש משהו מהרכושנות כשמטפחים אוסף", מעיר גם רמי וילנסקי. “אוספים הם חלק מההיסטוריה האישית של כל אחד מאיתנו", מצהירה אירית אסרף, אספנית פסלוני חמר אתיופיים. “בתחביב יש משהו שנותן תקווה, לא רק מעשיר", מאמינה רבקה חמדני.



בוריס מלומד. צילום: איתן וכסמן
בוריס מלומד. צילום: איתן וכסמן



פרופ' בוריס מלומד (62), חוקר פיזיקה עיונית, כבר התרגל לכך שנשימתם של המגיעים בפעם הראשונה לחדרו באוניברסיטת תל אביב נעתקת לשנייה או שתיים נוכח המבטים מזרי האימה מצד התנינים המקיפים אותו. מה לפרופסור המכובד ול־750 התנינים שיש לו באוסף? “הניגוד בין העבודה שבה אני עוסק לבין התנינים הופך את החיים שלי ליותר מעניינים ומכניס בהם הומור", מספר הפרופסור.



התנינים מלווים את חייו של מלומד מאז שבגיל 10 החל לאסוף אותם עם אחותו הגדולה, החיה במוסקבה. מה שהחל אצלו כמשובת ילדות הפך לדרך חיים. לגביו זה חלק מהפק"ל לחזור מנסיעותיו בעולם, כשמאמתחתו מציץ בדממה תנין מפחיד. התנינים שלו הם למעשה פסלונים, אבל “סטודנט מתאילנד, שעשה אצלי פוסט־דוקטורט, הביא לנו תנין מפוחלץ אמיתי".



התנין הוא חיה טורפת.
“אכן, עדיף לראות תנין באוסף מאשר להיפגש עם תנין אמיתי".



 אוסף תנינים. צילום: איתן וכסמן
אוסף תנינים. צילום: איתן וכסמן



כשחיה דרור (65), גמלאית שעסקה שנים בחינוך לגיל הרך, נשאלת כיצד נכנסו הקומקומים - “יש לי 200" - לחייה, היא מודה: “אין לי הסבר הגיוני לזה. יום אחד, כשטיילנו בשוק פשפשים בסינגפור, ניבט אלי קומקום שנראה היה לי כמאוד מעניין, וגם היה קצת חלוד. מאותו רגע קומקומים התחילו להתגלגל אצלי בראש ובנשמה, ופתאום ראיתי אותם בכל מקום - עשויים מחומרים שונים, בעיצובים שונים ובצבעים שונים ומשונים.



“אני מודעת לכך, שקומקומים הם פריט שהולך ונעלם מבתים רבים", היא מוסיפה. “הקומקומים שברשותי הם לא שימושיים, ולרגע לא חשבתי להשתמש בהם. חלקם מסודרים בוויטרינה מאוד יפה שבעלי סידר להם במטבח, והשאר מפוזרים כמעט בכל מקום אפשרי בבית". אוסף הקומקומים של דרור הוא אוסף חי. “צריך לנקות אותם אחת לכמה זמן, אם כי אני לא רצה אחרי כל גרגיר אבק", היא מעירה ומודה ש"כאשר אני רואה קומקום יפה, אני קונה, חוץ מאלה שמביאים החברים והמשפחה".



חיה דרור. צילום: איתן וכסמן
חיה דרור. צילום: איתן וכסמן



את אוספת רק קומקומים?
“לא. אספתי בילדותי מפיות נייר ואני אוספת גם כבשים ושעוני קיר, אבל שום דבר לא מתחרה אצלי בקומקומים".



אוסף מעטפות היום הראשון של שמואל מנחם סרלואי (82), “תושב גאה של אשדוד", אפוף באהבה לעיר שבה הוא חי יותר מיובל שנים. הפטריוטיות של סרלואי, יליד הולנד, כלפי עירו האהובה מהולה אצלו במודעות היסטורית עמוקה, המבצבצת מהאוסף שלו. “אפשר לראות אצלי, למשל, מעטפה מפתיחת הנמל, אחרת מיום הפיכתה של אשדוד לעיר, ויש גם מעטפה מביקור שר המלחמה המצרי אצלנו", הוא אומר. לסרלואי, טוען רבני, יש עצה לעמיתיו, אנשי הגיל השלישי: “מי שאין לו עיסוק שממלא לו את הזמן וגם לא יוצא לו להתנדב, מומלץ לו לאסוף משהו".



אוסף קומקומים. צילום: איתן וכסמן
אוסף קומקומים. צילום: איתן וכסמן




“כל הכבוד, סבתא"


יעל ויזל, אוצרת המוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד, נחשפה לעולמם של האספנים, כשתוך כדי ארגון תערוכה שעסקה בעיר הנמל, הגיעה אל סרלואי. מלאת התפעלות מהאוסף שלו, התחילה לתכנן ביסודיות את התערוכה הנוכחית. “לא להאמין מה אנשים אוספים", היא אומרת.



מה למשל?
“יש אספן נלהב שמציג תקליטורים וכל מה שקשור בבוי ג'ורג'. יש לנו אספנית של צעצועים עתיקים. כמו כן, מציג אצלנו ילד דתי שאוסף קלפים של הרב עובדיה יוסף".



הרב שמואל מנחם סרלואי. צילום: איתן וכסמן
הרב שמואל מנחם סרלואי. צילום: איתן וכסמן



ביתה באשדוד של פאולינה מרחה, שעלתה לפני יותר מיובל שנים מארגנטינה, מלא ב־600 - “בערך" - הקופסאות שברשותה. היא זוכרת בדיוק איך זה התחיל אצלה. “מנסיעות לחו"ל הייתי מביאה פעמונים לבת שלי, רות, ופילים לאחותי, רחל. יום אחד חשבתי לי שאם אני אוספת לאחרים, אולי כדאי שאתחיל לאסוף גם משהו משל עצמי. במקרה באותו שבוע חזרה חברה מטיול ביוגוסלביה והביאה לי קופסה. זה מצא חן בעיניי, ומזה התפתח לי אוסף. ממש בימים אלה הצטרפו לאוסף שלוש קופסאות חדשות - מיפן, מוונציה ומבורמה. אני מאושרת, כי זה סימן שאפילו בטיול שלהם בחו"ל חברים חושבים איך לשמח אותי".



“מאוסף כמו שלי אפשר ללמוד גיאוגרפיה והיסטוריה", היא מעידה. “יש לי קופסאות מכמעט כל חומר אפשרי - קרמיקה, עור, פורצלן, שעם, קליפת לימון וקליפת תפוז, וגם קופסה מנייר שהגיעה אלי מווייטנאם. ויש לי אפילו קופסה קטנטונת עשויה משמונה סוגי עצים שונים. ‘כל הכבוד, סבתא!', אומרים הנכדים שלי כשהם באים לבקר".



 פאולינה מרחה. צילום: איתן וכסמן
פאולינה מרחה. צילום: איתן וכסמן



את אוספת רק קופסאות?
“לא רק. יש לי קופסה ושבה עלים יבשים, שהבאתי מכל מיני מקומות בעולם. אבל זה סתם תחביב קטן".



אצל אירית אסרף (60) האספנות משתלבת עם עבודתה. אסרף היא עובדת סוציאלית, האחראית על תחום הזקנה במחלקת הרווחה בעיריית אשדוד. בהיותה בקשר עם זקני העדה האתיופית בעירה, התוודעה לעיסוק שלהם בפיסול פסלוני חמר. “מתוך העבודה שלי התחלתי לקנות מהם ולאסוף", היא מספרת. “הרי אצלם זו גם פרנסה".



ולבד מהפסלונים?
“אני אוספת ברכות שנה טובה מאז הילדות שלי, בעיקר בשל הכתוב שבהן, בעל הערך הסנטימנטלי".



אוסף קופסאות. צילום: איתן וכסמן
אוסף קופסאות. צילום: איתן וכסמן



ומה לעזרא כהן, מהנדס באינטל, ולמאות הסביבונים שהוא אוסף? לדבריו, רכש את הסביבון הראשון שלא למטרת אוסף. “כחייל", הוא נזכר, “אהבתי להסתובב בחנוכה בירושלים. כשעברתי בשוק, הביט אלי סביבון נחמד וקניתי אותו בלי לחשוב לאן אגיע ממנו. כעבור שנים אחדות, ראיתי בחנות בקארדו, בירושלים העתיקה, סביבון שמצא חן בעיניי. נכנסתי פנימה ושאלתי כמה. ‘100 דולר!', הדהים אותי המוכר. כשעמדתי לעשות אחורה פנה, הוא עצר אותי ואמר: ‘אני לא מכיר צעירים שמתעניינים בסביבונים. תרום לבית הכנסת כמה שתרצה וקבל את הסביבון במתנה".



“זה העניין", סח כהן. “סביבונים הם לא רק משהו שיש בו יופי, אלא שבאמצעותם נוצר קשר בין אנשים. אני לא מתעניין רק בסביבון עצמו, אלא גם באמן שיצר אותו. פתחתי דף בפייסבוק שמטרתו לקשר בין יצרני סביבונים לבין אספנים. אין לי עניין בסביבונים תעשייתיים שעובדים על סוללות, אלא בכאלה שנעשים בעבודת יד. כך יש לי סביבונים מעץ זית, מזכוכית, מאבן ירושלמית, משנהב וממתכות שונות".



ופרט לסביבונים?
“פרט לסביבונים, שהם כידוע לא רק פריט יהודי, יש לנו בבית גם אוסף של פוגים שהתחלתי לאסוף עם הבן שלי, נעם, כשהיה ילד. הבחור כבר בן 23, אחרי שירות בצנחנים, ואוסף הפוגים נשאר".



עזרא כהן, אספן סביבונים. צילום: איתן וכסמן
עזרא כהן, אספן סביבונים. צילום: איתן וכסמן




מתקשים להיפטר


אכן, אוספים מחברים בין דורות. כשרבקה חמדני (60), מרפאה בעיסוק בגמלאות, החלה לאסוף צלחות וחיות מזכוכית ומקריסטלים, היה בכך משהו אישי. “כשנפתחו השערים של מזרח אירופה ונסעתי לראשונה לצ'כיה, ידעתי בדיוק היכן להשיג אותן. אבא שלי, שלמד את מקצוע הזגגות והקריסטלים בבית ספר בפראג, הנחה אותי בדיוק לאן ללכת".



על קירות ביתה של חמדני אפשר להבחין גם באוסף נאה של צלחות. “זה מהצד של בעלי, שמואל", היא מציינת. “כשהתחתנו, דודה שלו הביאה במתנה צלחת שעליה הייתה מצוירת רקדנית. מאז הקירות התמלאו אצלנו בצלחות".



 רבקה חמדני ואוסף חיות הקריסטל. צילום: איתן וכסמן
רבקה חמדני ואוסף חיות הקריסטל. צילום: איתן וכסמן



אצל לינדה קדוש (57), יש פסלוני ינשופים מכל העולם, כדבריה. הם הגיעו אליה משלל מדינות, ובהן ג'מייקה, הולנד, מצרים, הרפובליקה הדומיניקנית, צ'כיה, מקסיקו, וכמובן גם מצרפת, ארץ הולדתה, שם, אגב, החל להירקם האוסף שלה. “הכל התחיל מינשוף קטנצ'יק אחד, עשוי ממתכת כלשהי, שמצאתי אצל אמא שלי", היא מעידה. “הינשוף, יצור סקרן כזה, תפס את המבט שלי. זהו עוף דורס לילי ששומר על הטריטוריה שלו ומסוכן להתקרב אליו. הרי הוא תוקף כשהוא מרגיש שהוא מאוים. הינשופים שבאוסף, העשויים מחומרים שונים, כמו בד קטיפה, שנהב ואפילו דשא, כמובן לא מסוכנים. אצלי בבית אין תמונות על הקירות, רק ינשופים. פעם בשבוע אני מנקה את הינשופים שלי אחד־אחד. אני לא נותנת למנקה להתקרב אליהם. בעבר מנקה הפילה לי ינשוף ושברה אותו. מזה למדתי לקח".



קדוש היא מנהלת מועדון קשישים באשדוד. “לא צריך לעודד את באי המועדון לאסוף", היא מעירה. “כשמגיעים לגיל מבוגר, זה קורה מעצמו, כשאנשים מתקשים להיפטר מדברים".



 לינדה קדוש, אספנית פסלוני ינשופים. צילום: איתן וכסמן
לינדה קדוש, אספנית פסלוני ינשופים. צילום: איתן וכסמן



התחלנו עם רמי וילנסקי (83), ונסיים איתו. כששואלים אותו מה לו ולצבים שהוא אוסף, וילנסקי מזמין אותנו להפליג עמו אל ילדותו הקסומה. “בתקופת המנדט נשלח אבי, שהיה מומחה להדרים, אל קפריסין השכנה", הוא מספר. “גרנו שם בפרדס מבודד, הרחק מהעיר. החברים שלי היו חוגלות, יוני בר, שפנים וגם צבים, שהם בעל חיים מיושב שלא צריך לרדוף אחריו. ממש נקשרתי אליהם. מתוך זיכרונות הילדות התחלתי לאסוף לפני 20 שנה צבי שעשוע. אני אוסף רק את המיוחדים, לא כאלה שמייצרים בסרט נע במיליונים".



וילנסקי, מראשוני אשדוד, עבד שנים בתחנת הכוח של חברת החשמל בעיר. בביתו נשמר גם אוסף קומקומי הנחושת שהותירה אחריה רעייתו המנוחה, אסתר. “את הצלחות, שהבאנו מהטיולים שלנו מסביב לעולם, הורדנו מזמן מהקירות", הוא מעיר.



יעל ויזל. צילום: איתן וכסמן
יעל ויזל. צילום: איתן וכסמן



לווילנסקי יש תחביב נוסף, המצביע על אזרחות טובה. “כגמלאי אני הולך בקיץ בכל בוקר לים; בחורף קצת פחות", הוא מספר. “לא להאמין כמה צעצועי פלסטיק, בעיקר דליים וכפות, ילדים משאירים בחוף. אני אוסף אותם בשקיות ניילון, מביא אותם הביתה, שוטף כל פריט, ועם הנכדים שלי אני מפזר את הצעצועים בין גני הילדים בעיר. זאת אספנות ידידותית לסביבה, ואגב כך אני תורם לניקיון החוף".



מה עוד אתה אוסף בחוף?
“בעבר הרחוק הייתי מוצא בו מטבעות עתיקים ושרידים אחרים מתקופות קדומות. היום אני מוצא רובלים וקופיקות שתיירים מאבדים, וגם מטבעות משלנו. אצלי המטבעות לא מהווים תחרות לצבים". 



רמי וילנסקי. צילום: איתן וכסמן
רמי וילנסקי. צילום: איתן וכסמן