אבשלום קור ישב בכיסא בר גבוה באולפן ממוזג. מולו חיים אתגר וקורין גדעון. “דעתך על שגיאת הלשון של עדן בן־זקן בחידוש לשיר 'הללויה'", הם ביקשו ממנו. “לו מירי רגב לא הייתה השרה, זה לא היה עולה לכותרות ולא היה כל הרעש הזה. כאן משדרים פרסומות בעברית קלוקלת!", הוא השיב להם, פחות או יותר. חיים, שאת הטורים שלו אני קוראת באדיקות ומאוד אוהבת, הביט במומחה ואמר: “נאום הזעם של אבשלום קור!". אבשלום חייך.
אני לא זוכרת מתי ראיתי את אבשלום קור זועם. למעשה, אני לא חושבת שיש טקס או תחרות שהנחה ולא חייך בהם. הוא אדם כזה. גם אם ינסה להסתיר, לעטות על עצמו מראה קשוח, כנראה לא יצליח. אז איך זה שצמד המילים “מירי" ו"רגב" הוציא אותו משלוותו?
***
השירה העברית מחוברת אלי באינפוזיה. עוד בילדותי פילחתי לאבי קלטות ישנות מהמזוודה הגדולה שבה שמר אותן (לימים נבין כולנו שהמזוודה הזו היא גם הירושה היחידה שנקבל). הייתי לוקחת את הטייפ החורק מהמטבח אל הגינה הקטנה שהייתה לנו, ובעזרת כבל מאריך מחברת אותו לחשמל. וכך שעות על גבי שעות ביימתי את עצמי: רקדתי והופעתי כשזוהר נסוך על פני, כאילו היכל התרבות נפרש מולי וקהלו מריע רק לי.
עם התרנגולים צלצלתי בפעמון של דוקטור ש. עצמון וברחתי. עם אריק לביא סיפרתי על ההוא שאהב את היין יותר משהיא אהבה אותו ועל הירח שאהב את שניהם. עם עפרה חזה האמנתי שאם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו. הייתי מספרת לכם גם על פרח הלילך, על המלך חסר הבית, על המלכה חסרת הכתר, על הדרך לתבור ועל הדבש ועל העוקץ.
שעות העסקתי עצמי כך. היום, כשאני חוזרת אחורה ונזכרת, אני מרשה לעצמי להניח ששם נרקמו סיפורי הראשונים. בגינה ההיא, בבית ההוא.
***
רבים הרימו גבה לנוכח בחירתה של עדן בן־זקן לבצע את “הללויה". השיר הרי לנצח יהיה של גלי עטרי. נדמה שאפילו בן־זקן עצמה הרגישה לא בנוח. היא פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה שזה יהיה כבוד עבורה אם עטרי תשיר עמה בחגיגות ה־70 למדינה. הזמרת הוותיקה הסכימה, לא לפני שבאחת ההופעות שלה עקצה: “עכשיו אשיר שיר של זמרת בשם עדן בן־זקן".
אבשלום קור באולפן, עדיין מחייך, אבל עכשיו הוא שותק. ברקע משמיעים שירים שנכתבו בשגיאות. למשל מוש בן ארי שר “שני ידי" במקום “שתי ידי". אתגר טוען ש"לפעמים צריך לזרום עם העברית". קורין מתנגדת. מיותר לציין שאני בעד חיים, נכון?
באותו הבוקר ראיין דרור רפאל את שמרית אור, שחיברה את המילים ל"הללויה". היא רטנה על מה שנעשה בשיר. יכול להיות שיש משהו בדבריה, אולי את קיבוץ הגלויות ושילוב המזרחית ביום העצמאות אפשר היה לעשות בדרכים אחרות, לא לגעת בשיר האלמותי. בער לה להגיד: “באה בחורה צעירה ולא יודעת מה ההבדל בין פתח לשווא".
בן־זקן שילמה מחיר. היא הוצגה בתקשורת כבורה שגנבה שיר. ליטרים של דמעות נשפכים כאן על אובדן הזמר הישראלי הישן, על השירים היפים שבסכנת הכחדה, ועד כשכבר באה זמרת ומבצעת שיר ישן ויפה כמו “הללויה", וקהל צעיר לומד משפטים כמו “והענבלים הגדולים יהדהדו בהמון צלילים ואיתנו הם יאמרו, הללויה" - עושים לה את המוות. אנחנו בשנת 2018, יש עוד גוונים שרוצים להיות חלק מהדבר הנפלא הזה שנקרא מדינת ישראל.
***
אחד השירים העבריים האהובים עלי הוא “עץ הרימון" שכתב יעקב אורלנד. אם תשאלו פרשני שירה לדעתם על השיר, יהיו כאלה שישיבו “פטפטת מחורזת". שכן, עץ הרימון הוא לא אחר מאשר שיח. אין לו ריח.
וגם בהמשך השיר, מלבד השיוכים לשיר השירים, רוב המילים הן שפה מליצית חסרת משמעות. זה כשלעצמו מרחיב את לבי בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה. כי כל כך ברור שמדובר בשיר אהבה נפלא, שמתכתב עם התנ"ך, עם תשוקת שלמה לנשותיו, עם אדמת ארץ ישראל הטובה ועם גבר הנושא כל מחשבותיו לאהובתו. והנה, השיר הזה הולך איתנו כבר שנים אין ספור, אפילו חנה רובינא הגדולה הפיצה אותו בין חיילי הבריגדה, שנהגו לשיר את השיר בזוכרם את האהבות המצפות.
שיר הוא שיר הוא שיר. שיר שמעורר ערגה, אהבה, כמיהה או עצב - עשה את שלו. היכן אתם, משוררי הלב והחמלה? מדוע אתם נחבאים עכשיו אל הכלים המלוכלכים ולא יוצאים להגנה? לא אומרים שכל עוד הקהל מריע, אוהב ושר בגאון, אין צורך לנהל רשימה של מה נאמר נכון ומה לא?
לפעמים, בהרצאות שלי, ניגשים אלי איש או אישה ולוחשים לי באי־נעימות על ההבדל בין מלרע למלעיל. וכשאני חותמת להם על ספרי ומקדישה להם אותו, מוסיפים: “ההרצאה תישמע טוב יותר, את לא חייבת לקבל את זה, כמובן". האמת, צר לי על כל אלה שעסוקים בספירת טעויות. פשוט כי ספק אם הרגישו דבר נוסף פרט להן.
כמה צבעים קיבלנו פה, כל המוצאים, כל העדות וכל הדתות. יש כאלה שמכירים את השפה העברית על בוריה ויש כאלו שרק לומדים אותה ומופתעים כל פעם מרזיה ומגדולתה. ויש אלה, אותם אני שונאת, שרואים בגוונים השונים האלה חורבן הנוסטלגיה, עקירת שורשים.
להם אני כותבת בפסח הזה: די, פקחו עיניים ותראו קשת אחת יפה וצבעונית.