"האנשים שהיו רמטכ"לים, שהקדישו את מרב חייהם ואת מיטב חבריהם למען ביטחון המדינה, רואים את מה שקורה כאן וזה כואב להם בבטן. הם רואים את המצב במדינה וזה קורע אותם, הם רואים את המצב החברתי וזה מרגיז אותם, זה מפחיד אותם, ובגלל זה היה חשוב להם לדבר", מסביר העיתונאי יואב לימור, שסרטו "להיות רמטכ"ל" ישודר בקשת 12 במוצאי השבת הקרובה בשעה 21:00.
בסרטו של לימור, שבעה מרמטכ"לי ישראל מתראיינים על מסך אחד: אהוד ברק, משה בוגי יעלון, שאול מופז, דן חלוץ, גבי אשכנזי, בני גנץ וגדי איזנקוט - וחושפים את המתרחש מאחורי הקלעים של אחד התפקידים החשובים במדינה. השבעה מתייחסים לאירועים החשובים ביותר בתקופת כהונתם וחושפים את מה שמהווה לדעתם את איום האמיתי על ישראל. לטענתם, הוא מגיע דווקא מבית – לא מבחוץ.
הסרט מצולם בקריה, בין היתר בלשכת המטכ"ל. מופז, למשל, מספר בסרט על חווייתו האישית: "כשאתה יושב בחפ״ק (חדר פיקוד – ק"ב), כשאתה מאשר משהו, כשאתה יודע שהבן שלך שם ואתה שומע את הקול שלו בקשר ואתה שומע את הכדורים, מה האלטרנטיבות שלך? לצאת מהחדר?".
"היו שואלים אותי, 'איך אתה ישן?', אמרתי - 'כמו תינוק, מתעורר כל שעתיים ובוכה'", מוסיף בוגי יעלון.
“בעבר רמטכ"ל היה תפקיד מעבר בדרך לפוליטיקה", אומר כעת לימור. שני הרמטכ"לים האחרונים, אשכנזי וגנץ, ואני משוכנע שגם הרמטכ"ל הנוכחי איזנקוט, לא נכנסו לפוליטיקה ואני לא חושב שהם יעשו זאת, בדיוק הפוך. לא בגלל תקופת צינון של שלוש שנים, אלא כי הם רואים את הגועל נפש שקורה בפוליטיקה ולא ששים להצטרף אליה".
אז אתה חושב שבעתיד יהיה פחות חשוב עבור פוליטיקאי או ראש ממשלה להיות ביטחוניסט?
"שני ראשי הממשלה האחרונים לא היו ביטחוניסטים, לא בנימין נתניהו ולא אהוד אולמרט, ככה שאני חושב שישראל נגמלה מהעניין הזה. זה לא אומר שרמטכ"ל לא יכול להיות ראש ממשלה, אבל ראש ממשלה לא חייב להיות רמטכ"ל. אבל אל תתבלבל - אלה אנשים שכל אחד מהם שכב 40 שנה על הגדרות, קבר את מרב ומיטב חבריו ופקודיו והקריב לא מעט למען ביטחון המדינה. ראוי להקשיב להם, ולו מהסיבה הזאת, אבל לא רק, יש להם פרספקטיבה מאוד ייחודית על חיינו. הם אנשים רציניים, אנשים מנוסים מאוד, ואני חושב שכדאי להאזין למה שיש להם להגיד. בסוף, בתפקיד הרמטכ"ל, בשונה מכל מה שיש בפוליטיקה, אין טובות הנאה, ואין בו את כל הגועל נפש שיש בפוליטיקה. אנשים עושים את זה למען ביטחון המדינה נטו. אני לא יודע אם יוצא להם מזה משהו.
"אני מראיין שבעה אנשים, שבמצטבר, יש להם 300 שנה של ביטחון המדינה, והם מבינים בביטחון יותר מכל האנשים שצועקים 'ביטחון' בממשלה", מוסיף לימור. "אני מכיר את הפוליטיקאים לא רע מהעבודה שלי בתקשורת, ואני שמח שהמערכת האזרחית שולטת על הצבאית, אבל בהיכרותי עם שתי המערכות, בצבא נמצאים אנשים הרבה יותר רציניים מאשר בפוליטיקה".
הפנים הרבות
לאחרונה עלה שמו של לימור לכותרות בעקבות פרשיית גירושו מאולפן "הבוקר של קשת" של פרופ' אמיר חצרוני, אחרי שהאחרון אמר לאשת התקשורת אמירה בוזגלו: "שום דבר נורא לא היה קורה אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שם". תגובתו הבלתי נשכחת של לימור באותו הבוקר: "אני 30 שנה עיתונאי ובחיים לא התביישתי כמו בערימה של ההבלים שיוצאת לך מהפה. יש לך הזדמנות להתנצל, ואם אתה לא רוצה, אתה מוזמן לקחת את הרגליים שלך וללכת", הפכה אותו לאחד המגישים האהודים. אך לא רבים יודעים כי למגיש הטלוויזיה בן ה־49 קריירה ארוכת שנים ככתב ופרשן צבאי.
לימור שירת ככתב בשבועון הצבאי "במחנה", ולאחר שחרורו שימש ככתב צבאי, כתב פוליטי וככתב לענייני מפלגות ב"מעריב", והיה גם שליח העיתון בלונדון. העיתונאי היה בין מגישי מגזין האקטואליה היומי "רצועת הביטחון" בגלי צה"ל, ומאוחר יותר הפך לכתב ופרשן צבאי ברשות השידור.
את רצועת הבוקר של "קשת", שבתחילה נקראה "יום חדש" ובהמשך הוחלף שמה ל"הבוקר של קשת", הוא מגיש החל משנת 2012. בזמן שלצדו הוחלפו המגישים - דליה מזור, דרור גלוברמן, לוסי אהריש, גלית גוטמן, מיכל אנסקי ומרב מילר - הוא המשיך להתעורר כל בוקר בשעה חמש כדי להגיע לאולפן בהרצליה. לאחרונה, עם פיצול ערוץ 2, עבר לימור להגיש את התוכנית בימי שישי בלבד.
"לעבודה שלי יש הרבה פנים", הוא מסביר. "פני האולפן, ופני הסרטים, ופנים אחרות, ומכולן אני נהנה בדרכי. אני אוהב את האקשן של עבודת השטח. אני עדיין עושה את זה. אני הפרשן הצבאי של 'ישראל היום', לא חסרות לי הזדמנויות להסתובב בשטח, להתחכך עם השטח. הוצאתי ספר עם זיו קורן על צה"ל ומערכת הביטחון, זה משהו שלא עזבתי אף פעם. כל מי שגדל בעיסוקים האלה, בסוף הדבר שהוא הכי אוהב זה האקשן".
הכל או כלום
מה גרם לרמטכ"לים האלו להתראיין דווקא אצלו? "אני כבר 30 שנה פרשן צבאי. אלה אנשים שאני עובד איתם עשרות שנים, היה אך טבעי שאני ארצה לראיין אותם, ומבחינתם זה טבעי והגיוני לדבר עם מישהו שהם עובדים מולו הרבה שנים", מסביר לימור. "אני מכיר את כולם הרבה מאוד שנים. בהיבט הזה, אני יודע איך לגשת אליהם, איך לדבר איתם. חלקם יותר רהוטים, חלק פחות, חלקם יותר פתוחים, פחות פתוחים. אני מסתכל על המכלול, על הפסיפס הזה של שבעה אנשים שנותנים תמונה די רחבה ואובייקטיבית על החיים שלנו כאן ועל החיים שלהם בתפקיד המאוד יוצא דופן הזה. האתגר היה להשיג את כולם. מראשית הדרך זה היה התנאי שהצבנו לעצמנו לסרט - או הכל או כלום, ואני שמח שכולם הסכימו.
"כולם התראיינו לאורך השנים, והאירוע יוצא הדופן הוא שכולם מתראיינים במקביל", ממשיך לימור. "כל אחד מדבר גם על תקופת כהונתו וגם על מצבנו כמדינה. זה מאפשר לנו לעשות זום־אין על התקופה של כל אחד וזום־אאוט על המצב הכללי. יש נקודות שבהן כל אחד מתייחס באופן פרטני לרגעים הקשים שלו בתקופתו, לאתגרים הגדולים שלו, ומנגד הם מסתכלים באופן רחב על האתגרים שלנו. כולם מביעים דאגה מהמצב המדיני במדינת ישראל. יש הסתכלות מאוד מעניינת שלהם גם על חיינו כאן וגם על תפקודם. אנשים מדברים אחרת כשהם אזרחים מכפי שהם היו כשהם על מדים. אני יורד איתם לרזולוציות שבדרך כלל לא יורדים, מדבר איתם על הרגשות שלהם, הרגעים הכי קשים שלהם, האם רמטכ"ל בוכה. חלקם נותנים תשובות מאוד מפתיעות ומעניינות. בסוף, רמטכ"לות זו פוזיציה מאוד ייחודית. היו רק 21 אנשים שהחזיקו בתפקיד הזה, כולל איזנקוט. זה למעשה התפקיד השני בחשיבותו במדינה, אחרי ראש הממשלה".
יותר משר הביטחון?
"בוודאי, חד־משמעית. רמטכ"ל יותר חשוב משר הביטחון ויותר אחראי ממנו. שר הביטחון הוא אחד מחברי הממשלה ומעליו יש ראש ממשלה. לעומת זאת, הרמטכ"ל הוא ראש המערכת הכי גדולה במדינה והכי קריטית בחיינו כאן. הצבא הוא הפער בין אם נהיה כאן או לא נהיה כאן".
פעם רמטכ"ל היה דמות סמכותית ומרוחקת, ובסרט שלך הם מדברים על רגשות ועל בכי. יש בעיניך שינוי בדמות הרמטכ"ל בחברה הישראלית?
"פעם רמטכל"ים היו אלוהים והיום הם לא, וטוב שכך. החברה הישראלית הייתה חברה עם אוריינטציה מאוד ביטחונית, והיום היא עם אוריינטציה אזרחית, וגם על זה אני חושב שטוב שכך".