תחנה ראשונה: משגב עם


במרכז המבקרים בקיבוץ משגב עם, על הגבול עם לבנון, בצלאל לב־טוב, שהקים את המקום, שותה קפה ומקטר. מטרים מהמקום שבו אנו יושבים מוקם כעת מכשול בטון שיפריד בינינו לבין חיזבאללה. “שקט מרמה", מסנן לב־טוב,“שווייץ של עזה. נוף יפה שעוד מעט גם הוא לא יהיה".

לפחות תהיו מוגנים.
“אם נסתכל על המצב נטו, אז יותר מפחיד לחיות בתל אביב. יש פה מערך טילים של 350 קילומטרים, בטווח דיוק של 50 מטרים. מי שרוצה להאמין שכיפת ברזל תעצור - שיאמין".

אתם בכלל מעניינים את חיזבאללה?
“ההיסטוריה מספרת שבשבילם הקיבוץ הוא אומנם נקודה קטנה, אבל משגב עם, המבצר של העם, הוא סמלי, וחיזבאללה עובד על פסיכולוגיה. מספיק לו לרוץ, לתקוע דגל ולצלם כדי להראות שהוא היה פה".

במשגב עם אף פעם לא היה קל. הקיבוץ עלה לקרקע ב־1945, ובמשך שנים עמד בקו הראשון מול האויב. ב־1980 עברו מחבלים את הגדר, נכנסו לבית התינוקות ולקחו בני ערובה. במהלך החילוץ נהרגו הפעוט אייל גלוסקא, מזכיר הקיבוץ שמואל שני והחייל אלדד צפריר. זו טראומה שעד היום נותרה צלקת מכוערת.

“באותו פיגוע משהו נשבר", מספר לב־טוב, שהגיע לקיבוץ שנה לפני. “למרות כל האמצעים, ההגנה נפרצה. היו חברים שהילד שלהם הוחזק כבן ערובה, והם עמדו במרחק של 100 מטרים ממנו, עם נשק, ולא יכלו לעשות דבר. הקושי פה היה מתמשך. שנתיים אחרי, במלחמת שלום הגליל, חברת קיבוץ
נהרגה מפגיעת פגז ישיר. היו תקופות של מסיבות עם סקסואלכוהול, כי חיינו על הקצה".

עופר מושקוביץ' ובצלאל לב-טוב. צילום: אריאל בשור
עופר מושקוביץ' ובצלאל לב-טוב. צילום: אריאל בשור

את עופר מושקוביץ’ כולם מכירים בסביבה כפושקו. הוא הגיע לכאן בשנות ה־80 מקריית ביאליק, ועד היום הוא עובד במטעי האבוקדו, מציג ידיים מיובלות של פלאח, כדוגמן לאידיאל של פעם. “הגעתי מטעמי ציונות לגמרי", הוא מספר. “חקלאות זה ‘נגעת- נסעת’, מתאהבים בזה מיד. אני מסתובב לבד, בלי אנשים, רואה דברים שביומיום אחרים לא רואים: חזירי בר, דורבנים. אנחנו פה במסלול של הציפורים, ועכשיו מגיעים העגורים והחסידות. אז נכון שפעם הייתי רץ בשש בערב כדי לפתוח או לסגור ברז מים, והיום אני לוחץ על אפליקציה בנייד, אבל אם באמצע הלילה הצינור יתפוצץ, אניע את האוטו ואסע".

רק שאין כבר הרבה כמו פושקו, ואת החקלאות הידנית תופסות כיום המכונות. בני קיבוץ מוצאים את עצמם מחפשים מקורות תעסוקה חדשים שקשה לאתר בצפון הרחוק. “אם אין לך אמצעים, אל תחזיר ילדים לקיבוץ", אומר לב־טוב. “קשה, אפילו שמוכרים פה בתים בזול. אין עבודה. פעם היינו משק חקלאי, ולכותנה היו יורדים 20 אישולמטע שבעה. היום הכל מכני. במקום 20, יורד אחד. הטכנולוגיה ניצחה, ולכן בשנות ה־80 היה פי עשרה יותר טוב, כי ממילא היינו חייבים 30 מיליון שקלים, אז מה זה משנה?"

מה היית עושה אחרת?
“שכר הדירה נמוך, אז תביא הייטק לקיבוצים. אנשים רוצים לחיות פה ולעבוד. יש כאן אחד שכל יום נוסע להרצליה הלוך ושוב, ובאיזה שלב בטח יישבר. פעם היינו קו ראשון, הרגשנו שליחות, חומה ומגדל. היום אנחנו חומה ועוד חומה".

סעיד נאפע. צילום: אריאל בשור
סעיד נאפע. צילום: אריאל בשור

תחנה שנייה: בית ג'אן

היישוב בית ג’אן שבגליל העליון מייצג את קשר הדם הסמיך בין העדה הדרוזית למדינת ישראל. הקשר הזה מתבטא יותר מכל כנראה בבית העלמין הצבאי המקומי, שבו טמונים 47 נופלים.

עו"ד סעיד נפאע, לשעבר חבר כנסת בבל"ד, מייצג דווקא את הקיצוניות השנייה בשאלת הנאמנות למדינה. לא רק שהוא ותשעת ילדיו סירבו לשרת בצה"ל, אלא שלפני כשנה וחצי הוא השתחרר מהכלא אחרי שנשפט למאסר בגלל ביקור במדינת אויב ומגע עם סוכן זר. “בכיתה ו’ בחרו בי לנאום בטקס יום העצמאות", נזכר נפאע. “כתבו לי את הנאום, אבל בחרתי לחרוג ממנו והתלוננתי מול כולם שאין לנו מספיק כיסאות בכיתה. מנהל בית הספר כמעט נתן לי מכות. השאלה היא לא אם אני מרגיש ישראלי, השאלה אם אתה, כיהודי, נותן לי להרגיש כישראלי, ותשאל גם אם המדינה מתייחסת אלי כשווה זכויות".

נפאע (65) טוען שהדרוזים כבר לא הולכים אחרינו בעיניים עצומות. “ב־2008, בכנס הרצליה, אחד הנושאים היה מידת הפטריוטיזם הישראלי אצל הצעירים", סיפר. “בדקו יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים. לגבי הדרוזים, המסקנות היו מפתיעות. הרגשת השייכות הישראלית ירדה אצלם בעשור הראשון של המאה ה־21, ושיעור המשתמטים מהצבא, ככה קראו להם, עבר את ה־50%. מיד אחרי, מחלקת הלימודים הפוליטיים באוניברסיטת חיפה הוציאה מסקנות ומצאה ש־63.7% מהדרוזים נגד גיוס חובה. בתקופתי לא להתגייס לצבא זו הייתה קטסטרופה: משטרה צבאית, בתי כלא. היום? לא רוצה, לך הביתה. לא מזמן לקחתי את בן הזקונים שלי לבקו"ם. לא ברח, התייצב. אחרי כמה דקות התקשר: ‘אין מי שיקבל אותי’. בן אדם מבקש שיכניסו אותו לכלא, ואין עם מי לדבר. בסוף הוא נשפט ל־15 ימים בפנים, ואחרי שבוע מצאתי אותו בבית".

אז מי ישמור על המדינה?
“היהודים. בזמנו הגשתי הצעת חוק לפטור את הדרוזים משירות חובה, כפי שהיה בעבר. אמרתי שהדרוזים הם ערבים, ומעבר לזה רובם חיים בסוריה או בלבנון, ומצב מלחמה גורם לכך שנילחם נגד בני משפחה. היו מקרים כאלה. אתה, כמדינה שלי, חייב לשמור על השייכות הלאומית שלי. מי שרוצה, שיהיה רמטכ"ל, אבל מי שלא, שיתחשבו באמונתו. כשאני מבקש זכויות, אני לא מבקש אותן כנדבה או משום שהדרוזים משרתים בצבא. בכנסת, כשהעליתי סוגיה של הפקעת קרקעות, ח"כים יהודים אמרו: ‘תגיד לחבריך שיפסיקו עם המנטרה ‘אנחנו משרתים’. מגיע לך שלא יפקיעו את אדמותיך ואל תקשור בין הדברים’".

בית ג'אן. צילום: אריאל בשור
בית ג'אן. צילום: אריאל בשור

נפגשת עם סוכן זר?
“זו לא הייתה פגישה, זה היה פינג’אן קפה. הביאו עד, המכונה 'איקס מהשב"כ', שאמר שלא הייתה פגיעה בביטחון במדינה, אבל הייתה יכולה להיות. אז מה רוצים מחיי? אמרתי למשפחתי ולפרקליטיי שיש שנת מאסר סגורה בשבילי מראש במגירה, אבל אני מנהל מערכה משפטית על מנת שיראו וייראו בכל העולם מה קורה פה. בכל החקירות אמרו: ‘תגיד שסוריה מדינת אויב’. אמרתי: ‘סבי נתן את דמו בסוריה, קרוביי חיים שם, אז בשבילי היא לא מדינת אויב’. אמרו: ‘תגיד שאתה מצטער, טעית ולא תחזור על זה’, עניתי: ‘לכו לעזאזל’".

נפאע היה כלוא באגף הביטחוני בכלא גלבוע והעביר את הזמן בלימוד עבודה סוציאלית ל־23 אסירים. היום הוא כותב ספרים וממשיך במאבקו. “כשפרצה מלחמת 1967 הייתי בכיתה ח’, וירדנו קבוצת ילדים כדי לקרוא לשיירות הצבא ‘קדימה לדמשק’", הוא נזכר. “מאז אתה מתחיל לפקוח עיניים ומבין מה קורה סביבך".

רותם. צילום: אריאל בשור
רותם. צילום: אריאל בשור



תחנה שלישית: רותם

הקיבוצים שסימלו בעבר חלוציות - כמעט ואינם. את השדות החליפו המפעלים, ואת חדר האוכל המשותף החליפה ההפרטה. אבל עדיין קיים בארץ זרם קטן שמחזיר את חבריו לימים הראשונים ההם; לגידולים אורגניים, לבנייה אקולוגית, הכי רחוק מההיי־טק של 2018. דידי עמוסי גר עם אשתו שירה ושבעת ילדיהם ביישוב האקולוגי רותם שבבקעת הירדן, חלק מ־40 משפחות שחיות על גבעה באחד האזורים הקשוחים בארץ. “בקיץ זה כמו לשבת בחדר המנועים של הגיהינום", אומר עמוסי.

עמוסי (50), בעבר פקח ברשות שמורות הטבע, מגדל כיום כבשים, זיתים ותמרים. ידיו פצועות, בגדיו זקוקים בדחיפות לכביסה, אבל לפחות יש לו חיוך רחב על הפנים. “אם הייתי רוצה להיות פיאודל, הייתי הולך להיות תעשיין", הוא מבטיח. “אם הייתי משקיע את מה שהשקעתי במניות סולידיות, כנראה שתזרימית הייתי היום מסודר כלכלית, אבל בסוף אני קם בבוקר שמח, עושה את מה שאני אוהב ולא נראה רע. הרי מי אמר שצריך להיות קל? תראה כמה רצים מרתון. איך מאיר הר־ציון כתב? אי אפשר לאהוב ארץ בלי לדרוך עליה, כמו שאי אפשר לאהוב אישה מרחוק. אגיד משהו דתי: ארץ ישראל מחבקת את העם השב אליה. אני לא בחרתי לחיות פה, המציאות הביאה אותי".

ואכן מי שהקימה את היישוב הייתה אשתו שירה, במקור מהיישוב אפרת, שחיפשה מקום כזה. לאחר שבדקה בנגב ובגליל, אמרו לה שבבקעה יש היאחזות נח"ל נטושה. היא התמקמה כאן, ואחרי שנה, במהלך טיול בנגב, כשנתקעה בלי מים, הפקח עמוסי בא לעזרתה. השאר היסטוריה. “אהבתי את הנגב, רציתי להישאר, ואז שירה אמרה שיש יישוב שהקימה", הוא מספר. “נגור בו שנתיים, נעלה על הדרך ונחזור להר הנגב. השנתיים האלה עברו מזמן. אני בוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות, והחיבור לשטח תמיד משך אותי. היה לי חלום להיות חקלאי".

רותם הוא אכן יישוב מיוחד. כחלק מהרעיון האקולוגי, אין בו יותר מדי כבישים סלולים. לא מרססים את הצמחייה, וכשהיא מצהיבה עוברים עם החרמשים. בניית הבתים היא מבוץ או מהמפ, הוא הקנבוס, זן של צמח הקנאביס.

“זהו יישוב אקולוגי שחי עם הסביבה ומשתלב בה", מסביר עמוסי. “משתדלים להפריד זבל, הרבה משפחות משתמשות בשירותי קומפוסט. כשתשתית הביוב הייתה אמורה לפצוע את ההר, ויתרנו על חלק ממנה. משתדלים שהבנייה תהיה מחומרים ידידותיים, או לחלופין חוסכי אנרגיה. יש כאן רשימת המתנה של עוד 50 משפחות. גרים כאן מיוצאים בשאלה עד חוזרים בתשובה, דתיים, חרדים, חילונים, משפחות מעורבות. את הילדה עם הטייטס הצמוד והילד עם הפאות והכיפה תפגוש אחר הצהריים בגינת השעשועים, משחקים ביחד. אם ילדים היו ענף כלכלי, היינו מיליונרים".

דידי עמוסי. צילום: אריאל בשור
דידי עמוסי. צילום: אריאל בשור
“מעולה. החבר הכי טוב שלי ביישוב הוא בן אדם שאם לא היינו שכנים, לעולם לא היה לי ממשק איתו. הוא תל־אביבי, עירוני, לא עושה מילואים כשאני מג"ד במילואים. תחומי העניין שונים, והוא החבר הכי טוב שלי כי אנשים טובים זה החיבור. קח את היישוב, תכפיל בעשרה ומדינת ישראל מסודרת".

אצלנו, במרכז, העסק יותר מסובך.
“אל תתבלבל, יש חילוקי דעות, אבל ברמה של שכנים ולא של שני עמים. ישראל לא באמת מפולגת. מי שעושה מילואים - מבין. הרי מה קורה שם? כל מי שאתה בורח ממנו באזרחות, אתה פוגש ביחידה, ואתה מגלה שלאף אחד אין זנב. אני רואה את זה גם עם הפלסטינים בסביבה. אני במירכאות נקרא מתנחל, ויש פה פעילי זכויות אדם שחלקם אנשים יקרים שלמדתי להעריך. אולי יש בינינו מחלוקת בנושא הארץ והכיבוש, אבל בסוף שנינו דורשי טוב".

עמוסי עושה לנו סיבוב ביישוב עם נופיה המדהימים של הבקעה, ולבסוף אנו מקנחים בבית קפה אופנתי שפועל שם. האוכל מפונפן והמחירים כמו במרכז. אני שואל את עמוסי למה אנשים כמוהו מחפשים קיצוניות בחיים. “אני קורא לזה חזרה לטבעיות", הוא עונה. “אנשים הבינו שלמכונה שלנו יש מתכון לאיך היא עובדת הכי טוב וגילו שהתרחקנו מהמקור. לכן יש חזרה מטורפת לשורשים. אנשים שואלים ‘איפה הנשמה?’ וגם אני בודק את עצמי".

איך אתה מגדיר את עצמך?
“החילוני יגיד שאני דתי, הדתי יגיד שלא. אני יהודי בריא. אני כן משתדל להיות מחויב להלכה, אבל כשהכרתי את שירה הייתי על גבול האנטישמי, וגם היא לא הייתה מי יודע מה דתית. אני לא מרגיש שאני מחפש, אלא מתקדם. אני לא מרגיש שונה ממך".

היישוב רותם נמצא מרחק של שעה וחצי נסיעה מתל אביב, שעה וחצי מחיפה ושעה וחצי מירושלים. העיר הכי קרובה היא בית שאן, ואם רוצים לראות סרט, נוסעים 40 דקות לבית גבריאל שעל חוף הכנרת. “אני אוהב את השקט", אומר עמוסי. “אנשים מייחסים לי אנטיפתיות, וזה בסדר מבחינתי. רצו לעשות פה תיירות ולא התאים לי להתחנף, אבל מטיילים מגיעים, ושירה תמיד אמרה שלחווה שהקמנו יש יתרון אחד: אנחנו פוגשים בזכותה אנשים טובים. מדברים על הנוער הישראלי, ואתה יודע כמה באים להתנדב? זה לא קל, והם עובדים עם חיוך, מרגישים חלק ממשהו גדול".
 

קדומים. צילום: אריאל בשור
קדומים. צילום: אריאל בשור


תחנה רביעית: קדומים

במרחק שנות אור מהמרכז, לפחות בדעות הפוליטיות, יושבת דניאלה וייס בביתה בקדומים שבשומרון. אם יש דור מייסדים להתיישבות שמעבר לקו הירוק, היא משתייכת אליו. מבחינתה, אין אופציה לפשרה בסוגיית ארץ ישראל.

“השאלה הזו כבר העלתה אבק ארכיאולוגי", היא אומרת. “הרי היום מי שמעלה רעיונות כאלה, אומרים לו: ‘עם מי, עם מה?’. הגישה שלי אומרת שזו ארצי, ואני לא נותנת אותה, כמו שלא אתן חלק מביתי. היא הובטחה לאבותיי, ואשאר בה לעד, וכל אדם פרקטי מבין שאין על מה לוותר. המקומיים מקבלים אותי. כשהגענו לפה היישובים הסמוכים עברו מהעידן הפרימיטיבי לציוויליזציה מודרנית. אפשר תמיד להיות סופר־נאורים ולומר שהיה להם יותר טוב כששאבו מים מבורות, אבל אם שואלים את הערבים, רואים שהם מעריכים את ההתיישבות. מי שבלבל את היוצרות אלה אנשים כמו שמעון פרס ויוסי ביילין, שהיו מעורבים ברעיון העיוועים של אוסלו והכניסו את האפשרות שבארץ ישראל יכולה לקום ישות לאומית נוספת. אין לערבים סיכוי. הארץ הזו אינה מקיימת רומן עם שום עם חוץ מעם ישראל".

אנו פוגשים את וייס בביתה בשעת אחר הצהריים, ממש לפני שהשמש שוקעת. כשהיא הגיעה לקדומים, היו שם כמה עשרות משפחות על הר טירשים קירח, והיום חיים שם כ־7,000 תושבים בבתים פרטיים ומטופחים.

“אני עדיין מסתכלת בפליאה על אלה שאומרים: ‘זה כל כך התפתח’", היא שוב עוקצת. “למה לא? שעם ישראל יישאר ברצועת חוף של 15 קילומטר סביב נתניה? לא הגיוני. הרי היכן מנחם בגין חגג את ניצחונו באמצע 77’? 50 מטר מביתי. הבמה שבנינו עדיין נמצאת. בלילה שחיים יבין הודיע ‘מהפך,’ בתוך כמה שעות נחתנו בדירת בגין בתל אביב. אני, הרב מנחם פליקס, בני קצובר ואברהם מינץ. אותם הוא חיבק, ואותי נישק על גב כף ידי, כאציל פולני. בגין היה עם פיג’מה וחלוק. הזמנו אותו לחגוג את המהפך ביישוב היהודי היחיד שהיה בשומרון, לפתוח פרק חדש בתולדות הציונות. איפה הוא הכריז שיהיו עוד אלוני מורה? פה. נקודת מפנה פוליטית והיסטורית".

דניאלה וייס. צילום: אריאל בשור
דניאלה וייס. צילום: אריאל בשור

אין מישהו מהם בתל אביב?
“לא, החינוך הוא ליישב את ארץ ישראל, שחס וחלילה לא תהיה השתלטות של ערבים על אדמות מדינה. הגירוש מגוש קטיף היה זעזוע שגלי ההדף שלו עדיין מזעזעים אותי ואותנו. אפילו ימית קורעת אותי, ואני מאוד סובלת מהיציאה מסיני. אם מישהו ינתח גלובלית, הוא יגיע למסקנה שכתוצאה מיציאת צה"ל ועקירת ההתיישבות מחבל עזה החלה הרמת הראש של הקיצוניות האסלאמית וההתעוררות של דאע"ש. אני רוצה שמישהו יעמיד תיאוריה ממול, לראות אם היא תחזיק מים".

וייס עומדת היום בראש תנועת “נחלה" שעוסקת בהקמת מאחזים חדשים ובחיזוק היישובים ביהודה ושומרון, אבל לא מעט משאבים היא משקיעה בביסוס הימין. “השמאל נמצא בתהליך של ייאוש ומתחיל להבין שמצבו אבוד", היא משוכנעת. “יחד עם זאת, נדרשת ערנות מקסימלית, כי במצב הזה לפעמים עושים דברים נוראיים. אם התרשמת שאני נחה על זרי דפנה, התשובה היא לא. לא ניתן לשמאל, המיואש, להרים ראש".

מה היית משנה במדינה?
“אני מקפידה על שמירת שבת בפרהסיה ושמירת כשרות במקומות ציבוריים. אחד העם אמר שיותר משישראל שמרו על השבת, השבת שמרה על ישראל, וכל הקשקשת סביב ‘אין תחבורה, וזכותם של אנשים לקנות’, היא כאין וכאפס לעומת המתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל: השבת".

לחילונים אין מקום?
“החילוניות יכולה לבוא לידי ביטוי באופן פרטי, בביתו של אדם, אבל בפירוש לא בפרהסיה. מה שקשור לכלל ישראל - צריך להישמר".

עורך הדין באשיר. צילום: אריאל בשור
עורך הדין באשיר. צילום: אריאל בשור
כפר קאסם

כפר קאסם קרוב לקדומים, אבל בניגוד ליישוב היהודי, העיר הערבית נמצאת בתוך תחומי הקו הירוק. מדובר ביישוב גדול שנראה כעולם אחר מול ראש העין, שהולכת וגדלה מעבר לכביש. “אנחנו לא רוצים להיות התינוק שכל הזמן צריך להיניק או במקרה שלנו להזרים לו כסף כדי שיתקיים", אומר עו"ד עאדל בדיר, דובר הוועד העממי בעיר. “מה אנחנו מבקשים? אזור תעשייה ומרכז מסחרי. כך תהיה לנו הכנסה, ולא תהיה הבכיינות שאנחנו מקבלים פחות. זה יעודד את הצעיר הערבי. במקום שיסיים תיכון וייכנס לריק, הוא יוכל לפתוח עסק ולהתפתח. התפיסה שכל אדם צריך להיות פועל ולהשתכר שכר מינימום מנציחה את העוני. נכון שלפי מגילת העצמאות יש שוויון, אבל אתה צריך לתת הזדמנות שווה".

כפר קאסם צרוב בהיסטוריה בעיקר בגלל אירועי 26 באוקטובר 1956, יומו הראשון של מבצע קדש, כאשר היישובים לאורך הקו הירוק היו תחת שלטון צבאי, והוטל על המקום עוצר החל מהשעה תשע בערב. באותו ערב מפקד החטיבה המרחבית החליט על דעת עצמו להקדים את שעת העוצר בארבע שעות. כשהגיעו לכפר תושבים שחזרו מעבודתם, הם ספגו אש שנורתה מנשקם של חיילי משמר הגבול. 49 אזרחים מצאו את מותם באירוע הטראגי.

“הטבח הוא למעשה כפר קאסם. אי אפשר לנתק ביניהם", אומר בדיר. “זו הייתה תקופה שבה היישוב מנה כ־2,000 איש, ומבחינה סטטיסטית כמעט כל בית נפגע. סבי, איסמעיל, ספג 17 כדורים ודימם במשך שלושה ימים. רק בזכות גופו החסון, ניצל".

מה אתה סוחב מהאירוע הזה?
“כל שנה משתתפים בערך 7,000 איש בתהלוכה לציון הטבח ואומרים שם: ‘לא נשכח ולא נסלח למי שביצע, אבל לא נשנא’. נואמים באירוע נציגים ממשפחות הקורבנות ותיכוניסטים, ולא שמעתי מילה שמדברת על שנאה. הרי ניצחנו. היישוב הפך לעיר, אנשים התקדמו. כמו אב שכול, לא משנה פלסטיני או יהודי, ברגע שהוא שכל - השאלה היא אם הוא יישאר שבוי של העבר ויבכה או שיתקדם. עבר אי אפשר לשנות, עתיד כן. המסר הוא בעד חיים משותפים, תקווה ועתיד טוב לכולם".

בדיר, בן 52, בעל שלושה תארים אקדמיים, רואה בעצמו מפשר. בשנה שעברה, כשהמתח בכפר גאה והיו עימותים בין מפגינים לאנשי משטרה שהפכו לפרץ של אלימות, הוא בחר לעמוד באמצע, העיקר שהשקט יחזור. “האינטרס של מדינת ישראל הוא שכל אזרחיה ירגישו טוב, כי אם בכפר קאסם לא טוב, אז בראש העין לא טוב ובפתח תקווה", הסביר. “העלאת רמת ההשכלה והשירותים היא אינטרס ממדרגה ראשונה של המדינה על מנת שתהיה פחות פשיעה. בהצהרת אש"ף ב־87’, בתוניסיה ואחרי זה בהסכם אוסלו, הוחלט שיש הכרה בכך שקווי המשא ומתן הם גבולות 67’. אנחנו נמצאים בצד המערבי של הקו הירוק, ואנחנו אזרחים ישראלים לכל דבר".

יש יהודים שמפחדים מכם.
“אין איום דמוגרפי, פנימי, של ערביי ישראל על היהודים. הבעיה מתחילה ברגע שמדברים על מעבר לקו הירוק. תחליטו: שתי מדינותאו מדינה אחת? ברגע שמדברים על מדינה אחת, אתה לא יכול לספח מיליוני אנשים ולהגיד: ‘תהיו פה, אבל בלי’. זה חוסר הבהירות הגרוע של השיטה הישראלית. אם אתה דוגל בארץ ישראל השלמה, תפעל. מי מונע ממך? החברה הישראלית לא יודעת מה היא רוצה מעצמה".

סוגיית הזהות של ערביי ישראל קיבלה ביטוי נוסף לאחרונה כשהכדורגלן ביברס נאתכו הצ’רקסי מונה לקפטן נבחרת ישראל בכדורגל. בתוכנית ספורט ברדיו אמר שחקן העבר והמגיש, אייל ברקוביץ’, שלדעתו מי שלא מסוגל לשיר את ההמנון - לא יכול לעמוד בראש נבחרת לאומית. “הוא הלך לשחקן שרוצה לייצג את המדינה והכניס אותו לפינה", בדיר מתרגז. “אם ברקוביץ’ היה עומד מולי, הייתי שואל: ‘ואתה היית שר שורה כמו ‘נפש מוסלמית הומייה?’. על הציונות יש חלק מהעם היהודי שלא מסכים, אז אתה משרבב לשם צ’רקסים ודרוזים? אנחנו בני אדם עם רגשות. אם אתה רוצה המנון מאחד, שתשב הכנסת, המייצגת את כולם, ותחליט על משהו שמוסכם על חרדים, חילונים, מיעוטים. אם יהיה משהו כזה, אני לא רואה בעיה שישירו".

תחגוג 70 למדינה?
“הבעיה לא בחגיגה, אלא בשייכות. אני אזרח נאמן כמו חברי הכנסת הערבים שמצהירים אמונים, אבל יום העצמאות מסמל חג למדינה שהגדירה את עצמה כמדינת העם היהודי. אני חי תחת הריבונות הזוולא מערער עליה כל עוד יש לי חירות וחופש פולחן. תגיד ‘תרקוד בחתונה הזו, אתה חייב’, ואני אענה: ‘חביבי, אני רוקד רק בחתונה שלי’".

אלכסיס פאלק. צילום: אריאל בשור
אלכסיס פאלק. צילום: אריאל בשור

תחנה שישית: תל אביב

לעת לילה, באמצע רחוב דיזנגוף, בפאב “צינה", הקרוי על שמה של אשת ראש העיר הראשון של תל אביב, קשה לפספס את צחוקה של אלכסיס פאלק, קנדית בת 40, מורה למדעים, שבפעם הראשונה בחייה הגיעה לישראל. ולא, היא לא משלנו, אלא נוצרייה קתולית.

“ישראל בת 70? לא יכול להיות", היא אומרת כשאנו יוצאים מהפאב וצועדים לכיוון האופניים שלה. “אני זוכרת שבטורונטו, איפה שגדלתי, הייתה מסיבת ה־50 שלכם היום הכי מטורף בחיי. עבדתי בפארק, שם הסתיימה התהלוכה, והיו מאות אלפים עם חולצות כחול־לבן. כאוס".

פאלק גדלה בשכונת טורנהיל, שמזוהה בגלל הגוון היהודי שלה. היא זוכרת איך בתיכון, בראש השנה, חוץ ממנה ועוד כמה נערים סינים, הכיתה הייתה ריקה. לאורך השנים היא טיילה בחצי עולם: בוסניה, אלבניה, קמבודיה, דרום קוריאה. היום היא מלמדת מדעים בבית ספר פרטי בלונדון, ולתל אביב קפצה כי הייתה חייבת להבין על מה המהומה.

“היו שני צדדים להמלצות שקיבלתי", היא צוחקת. “היו חברים שאמרו שתל אביב היא מיאמי הישראלית, וזה נכון, כי זו חגיגה אחת מתמשכת. מצד שני, היו אנשים ששמעו שאהיה בישראל בפסח והזהירו שלא יהיה לי מה לאכול וארעב למוות. ארעב? יום שישי בערב הכל פתוח, רק תבחר. אני אוהבת את תל אביב יותר מלונדון, אנשים הרבה יותר נחמדים".

כשישבנו בפאב, מישהו סיפר לקנדית שמטרים ספורים מהמקום, בפאב “סימטא", נרצחו שני ישראלים בפיגוע ירי בתחילת ינואר 2016. “עולם דפוק", היא נאנחת. “אבל בלונדון היה לא מזמן פיגוע, ובפריז לא פחות מפחיד לגור. בישראל לפחות יש צבא מאומן ששומר עליכם. הנה, שתיים לפנות בוקר ואני רוכבת על אופניים לבד, בלי חשש".

ישראל מדינה מורכבת.
“יצא לי לדבר עם גברים, ומהר מאוד זה גלש לצבא. נקודת הראות שלכם שונה מאשר זו של הקנדי, שיש לו מעט מאוד איומים באופק. כשהייתי בירושלים, נסעתי ליריחו, והייתה שם מהומה ליד מחסום צבאי. שרפו צמיגים, צעקו בערבית ‘לכו מכאן’. אני, כמי שגדלה בטורונטו, אף פעם לא חשבתי שהסכנה תפגוש אותי ככה. אתה אומר לעצמך: ‘זה לא יכול להיות’. אתם גרים באזור כל כך מתוח".

פאלק מבטיחה שתחזור לבקר כאן ובדרך מתלוננת על יוקר המחיה. "אתם צריכים לאהוב את החיים", היא אומתר. אני יודעת שדברים נוראיים קורים ברצועת עזה ובגדה, ויש ויכוח קבוע על השטחים, אבל יש מעט מקומות על כדור הארץ שהם שקטים, אז יום הולדת 70 שמח. זה לא מובן מאליו מה שיש לכם בארץ הזו".

גן יבנה. צילום: יעקב לדרמן, פלאש 90
גן יבנה. צילום: יעקב לדרמן, פלאש 90

תחנה שביעית: גן יבנה

בין סעיד נפאע מכפר קאסם לסילווה זלמנסון מגן יבנה אין דבר משותף, חוץ מישיבה בכלא למען אידיאלים. זלמנסון עשתה זאת הרחק מכאן, בשנות ה־70 בברית המועצות, כאסירת ציון שנידונה לעשר שנות מאסר. חלומה של זלמנסון הוא עדיין לפתוח בבוקר את חלון ביתה ולראות ממנו את הים הכחול. לפני 48 שנה הייתה מסתפקת בהרבה פחות; בסך הכל ביקשה שכף רגלה תדרוך על מסלול הנחיתה בלוד.

זלמנסון הייתה חלק מ־12 פעילים שהגיעו ב־15 ביוני 1970 לשדה תעופה ליד לנינגרד במטרה לחטוף מטוס ולהטיסו ארצה כדי להסב את תשומת לב העולם למצוקת יהדות ברית המועצות, שהייתה כלואה מאחורי מסך הברזל. החבורה נעצרה בדרכה לפעולה. זלמנסון נידונה לשנות מאסר ארוכות,בעלה אדוארד קוזנצוב נידון למוות. ב־1974 שוחררה ועלתה בעסקת חילופי אסירים.

“בדרך לחטיפה ידענו שאו שנגיע ארצה או שנשלים עם גורלנו, ואחד מאיתנו אמר שאם ניכשל, כבר עדיף למות. הסכמתי", היא מודה. “הרב עדין שטיינזלץ כתב: ‘מתי אתה משתחרר מעבדות? כשאתה לא מסכים ומתמרד, אז אתה מתחיל להיות חופשי. אם אתה משלים עם מצבך, אתה נשאר עבד’".

זלמנסון, בת 73, גרה היום בגן יבנה. קצת קשה לקשר בין הציירתהחייכנית לפעילת העלייה המיליטנטית שמעל דוכן הנאשמים בבית המשפט הכריזה: “אם אשכחך ירושלים, אשכח ימיני. ולשנה הבאה בירושלים".

“החלום הגדול היה לעלות לישראל", היא מספרת. “לא בריאות, לא כסף. כסף הוא אמצעי לחיות יותר טוב, ומבחינתי לא היה דבר שרציתי כמו חופש. כשאתה גר בארץ טוטליטרית, אין חופש לכלום, זה בית סוהר אחד גדול, ובשביל יהודים זו הייתה סכנת נפשות. כשחטפנו את המטוס, קיווינו לנס שלא קרה ולקחנו בחשבון כל תסריט רק כדי לשנות את מצב היהודים".

איך דמיינת את הארץ כשהיית בכלא הסובייטי?
“היו דמיונות אידיאליסטיים אחרי שקראתי את ‘אקסודוס ‘של ליאון יוריס ושירים של רחל וראיתי גלויות עם נופי הארץ. מבחינה הגיונית, ידעתי שזה לא יהיה גן עדן, וכשהגעתי היו דברים שלא התאימו לחלומות, אבל מצאתי מדינה שמאחדת את כולם עם עבר משותף ורצון לחיות ביחד".

את עדיין מרגישה ככה?
“אפילו יותר. ההישגים של המדינה הם נס. כשחזרתי לריגה, העיר שבה גדלתי, המקום נראה נטוש, מוזנח. אי אפשר להשוות למדינה שלנו שהיא בסך הכל בת 70, כשלהם היסטוריה של מאות שנים. אנחנו על המפה".

לא היו לזלמנסון חיים קלים. היא זוכרת קשיי התאקלמות בשנים הראשונות, בטח כשחבריה נשארו מאחור בכלא. זלמנסון עבדה במשך שנים כמהנדסת בתעשייה האווירית, וכייום היא בעיקר מציירת. “התחלתי לצייר בתחילת שנות ה־90", היא נזכרת. “שוחחתי עם ידיד ואמרתי שאם הייתי מבקשת מאלוהים משהו, הייתי רוצה לצייר. הוא אמר שבטח יש בי משהו, עניתי שאני וכישרון לא הולכים ביחד. חשבתי שהנפש שלי לא מספיק נעלה. כל יום התקשר ונדנד עד שירדתי לחנות, ובגלל מבוכה אמרתי ‘אני צריכה צבעים לבתי’. התחלתי לצייר, ואתה פשוט מרגיש אלוהים ביצירה. אני זוכרת שלפעמים הייתי מתעוררת באמצע הלילה ומציירת. יום בלי ציור היה אבוד בשבילי".

מה היית משנה במדינה?
“הייתי נותנת חופש פעולה לחיילים. לא מבינה את העובדה שנותנים להם רובה ביד, ואסור להם להגיב כשמתקיפים. בארץ אחרת לא היו מעזים לעשות דבר כזה. לטרוריסטים, שלא רוצים אותנו פה, לא צריכות להיות זכויות, צריך להרוג אותם. ביושר הם הרוויחו את זה".

המדינה עמדה בציפיותייך?
“היו מקומות בארץ שהרגשתי שאני לא יכולה לחיות בהם. ניסיתי את אלקנה, אבל הרגשתי מנותקת מאחורי המחסומים. אני צריכה להרגיש בית. הזיכרון, בשנים הראשונות אחרי העלייה, היה שאני נוסעת ברכב, עם חברים ומסביב שלווה".

מאה שערים. צילום: אריאל בשור
מאה שערים. צילום: אריאל בשור

תחנה שמינית: ירושלים

את החזרה למקורות אפשר למצוא גם בשכונת מאה שערים בירושלים, שבה גר ציבור חרדי, שאומנם גר איתנו, אבל מסרב להשתתף בתוקף בחגיגות ה־70. “מה הן קשורות אליי?" חיים בריזל עונה לשאלה עם חיוך. “אני לפחות מחזיק עסק, משלם מסים, עוזר. צריך יותר מזה?"

בריזל, בן 25, הוא מהפכן בתחומו. הוא בן למשפחת בריזל, הקונדיטוריה המפורסמת בציבור החרדי, שבלי העוגות שלה לא מקיימים ברית, בטח בלי הלהיט הגדול: הלייקעך. “זו עוגייה שנראית כמו כיפה", בריזל מתאר. “סבי המציא את זה, ואף אחד לא הצליח לחקות. בבריתות המוהל לא יתחיל בלי לקחת ביס. הרי לפני קום המדינה היה מצור על ירושלים, לא היה אוכל, וסבא פיתח ממה שכן היה, קמח ומים. משהו מתוק, עדין, נגיעות של סוכר. עד היום, 70 שנה אחרי, אנשים לא מוותרים. ליגה".

חיים בריזל. צילום: אריאל בשור
חיים בריזל. צילום: אריאל בשור

משפחת בריזל משתייכת לחסידות פינסק־קרלין. אביו קיבל את העסק מסבו, אבל ביקש להתמקד בחינוך. לכן חיים התנדב לשמר ולשקם. “לפני שנתיים גילינו שהעסק מפסיד", בריזל מספר. “אמרתי לאבי: ‘תן את המפתחות, נתחיל בתהליך סגירה, או שנמשיך להפסיד’. היה פה מקום מסכן. אני לא מבין איך קונה היה מוכן להיכנס. ארונות ישנים עם פורמייקה שחורה, הכי עתיקה. ניגשתי לחנות שליד, קניתי סרט שעוטפים איתו מתנות, התחלתי לקשט, הוספתי צבע. אנשים נכנסו למחרת ואמרו: ‘וואו, בריזל החליפו ארונות, יש פה משהו חדש’. המוכרת בדיוק יצאה לחופשת לידה והחלטתי שאנסה להחזיק שלושה חודשים. נשארתי".

איך אביך הגיב לשינוי?
“אבא תמיד אמר: ‘בן אדם רוצה רוגלעך, נכנס, קונה’. עניתי: ‘לא, בן אדם רוצה אוכל, צריך למכור לו’. זו חשיבה שונה. אין היום את הקונים של פעם. אנשים רוצים שתגרה אותם".

ברזיל נשוי, אב לשניים, מתגורר בביתר עילית ומגיע כל יום באוטובוס. בשביל לחדש את בית הקפה לקח מעצבת תל־אביבית וירד למרכז כדי לראות איך עושים שם את העבודה. לא ממש התחבר לשיק. “אני אישית לא יודע מה זה קפה. מסתפק בנס קפה בבוקר", הוא מספר. “מישהו הסביר לי שקפה צריך להתחיל לשתות בגיל שלוש ולא בגיל 20, אבל המון חילונים מגיעים. מאה שערים זה היום אזור תיירות. יודע מה הלך פה בפורים? זה אזור מטורף. להוריי יש מרפסת שצופה לרחוב יחזקאל. אני טיפוס לילי והייתי יושב שם עד חמש לפנות בוקר, ולא הייתה דקה שלא היה עובר שם מישהו. יש כל מיני טיפוסים והמון חיי לילה".

עמיר פרץ. צילום: אריאל בשור
עמיר פרץ. צילום: אריאל בשור

תחנה תשיעית: שדרות

ח"כ עמיר פרץ מוביל אותנו לבית הוריו בשדרות, שם גדל ושם מתגורר היום בנו, המוזיקאי אוהד. זהו בית צנוע, עם גינה נאה בחזית, באחת משכונותיה הראשונות של העיר שדרות. הבית עבר שיפוץ וגדל מ־48 המטרים המקוריים שבהם חיו אז הורים, שבעת ילדיהם וסבתא.

“ישנו ראש־זנב, במיטה אחת", נזכר ח"כ פרץ בחיוך. “היום רואים בזה מאפיינים של מצוקה, אבל אנחנו ראינו אז חום, אהבה. זה המקום שבו טיפחתי את ערכיי. המשפט הידוע ש’מה שלא שובר – מחשל’ – מתאים פה. חלק מחבריי נשבר, ולחלק התקופה עזרה להתמודד עם האתגרים. במדינת ישראל המרחק בין הידרדרות לתהומות בלתי הגיוניים ובין הישגים - הוא קטן".

ח"כ פרץ הוא בנם של דוד ורוחמה, שעלו ארצה ממרוקו וקבעו את ביתם בעיר הדרומית, כמו רבים מעולי צפון אפריקה, שחייהם הוסללו בשנותיה הראשונות של המדינה לכיוון מעמד הפועלים. “בשדרות היה רק תיכון מקצועי", פרץ מספר. “אני התקבלתי לבית ספר האזורי והתחלתי ללמוד במסלול עיוני, אבל בשלב מסוים העדפתי לחזור לקהילה. בהתלבטות בין להרגיש שייך ולרכוש השכלה, החלטתי כנער שתחושת השייכות יותר חזקה".

לא זעמת על ההסללה?
“פה הקמתי תנועת צעירים שאכפת להם והתחלנו במחאות נגד המפ"איניקיות ששלטה. אבי הוא בשבילי סמל לסוציאל־דמוקרטיה בישראל. הוא היה ראש קהילה במרוקו, איש אמיד, שהפך כאן לפועל. יום אחד חזרתי מבית הספר היסודי, ובבית היו מלא דודות. הוא ישב במרכז, והאווירה הייתה כבדה. משכתי בשמלתה של אחת מהן ושאלתי ‘מה קרה?’ והיא ענתה: ‘אביך הולך מחר לעבודה’. בשבילן הוא היה דמות של ראש משפחה, וזה היה חלק מהמשברים שעברו. אבי עבד במפעל לייצור מברשות בקיבוץ רוחמה כמעט 35 שנה, ובשבת הראשונה, אחרי שהתחיל, כינס אותנו ואמר שכל עבודה מכבדת את בעליה".

פרץ מסמל את ניצחון הפריפריה על הממסד הישן. היום, בחגיגות ה־70 של המדינה, הוא מבכירי מפלגת המחנה הציוני, ממשיכת דרכה של מפא"י הישנה, וכבר שימש בעבר כיו"ר ההסתדרות, מסמליה הבולטים של תנועת העבודה.

“שנים מעטות לפני פטירתו שאלתי את אבי: ‘רוצה שאמשיך להילחם על כבודך האבוד?’ והוא ענה: ‘עזוב, תילחם בשביל עתיד נכדיי’", פרץ משחזר. “הכוח לפתוח פצעים הוא כוחה האמיתי של מדינה, אבל הכוח לסלוח יותר חזק, אחרת אתה נשאר תקוע בלעשות חשבונות. את הלקח מהתנהלות בכירי תנועת העבודה באותם ימים צריך ללמוד, אבל אני לא מסכים שיכניסו אותנו למכלאה. מה הימין עושה? אומר: ‘חבר’ה, דפקו את הוריכם, ולכן אתם צריכים להיות ימניים כל החיים’. סליחה? ואם אני מאמין בתהליך השלום ובזכויות אדם? להפך, לאנשי ערי הפיתוח, שהוריהם היו חלק מהמשבר בשנות ה־50, יש עוצמות גדולות יותר באפשרות להוביל את השמאל. אני מתנגד לגישה ‘איך אתה משתף איתם פעולה?’ אני משתף פעולה בשביל עתיד ילדיי ונכדיי".

ועדיין יש יותר מצביעי ימין בפריפריה.
“הפערים החברתיים עדיין קיימים בעוצמתם, וזה רק מראה שעם כל הכבוד, גם עם שלטון הימין המצב לא השתפר. אין מדיניות אמיתית של אפליה מתקנת כדי לגרום לכך שבשדרות יהיו רק מפעלי היי־טק, שהשכר הממוצע של הצעירים יהיה גבוה ושתהיה סיבה לחזור. אני מציע לכל המטיפים לבחוש בציציותיהם".

פרץ יכול היה לעזוב את שדרות. עבודתו מתרכזת היום הרבה יותר במרכז ובירושלים, אבל הוא אומר שזו אפילו לא אופציה מבחינתו. “אני חוזר לכאן כל ערב", הוא מודיע. “אני יכול להרשות לעצמי הרבה מעבר, אבל מה שקיבלתי כאן בשום מקום אחר לא הייתי מקבל, זו תחושה שאני שמח שהורשתי לילדיי, שכולם נשארו באזור".

 פרץ טוען שהבנת המקום וצרכיו גרמה לו בזמנו להתעקש על פיתוח כיפת ברזל ועל בניית ממ"דים לתושבי הסביבה, והיא משאירה אותו מפוכח לגבי ראיית העתיד. “היום יש לישראל הזדמנות להשתלב בציר המתון של המדינות האסלאמיות", הוא אומר. “מה כרטיס הכניסה שלנו: דולרים, נפט? הסכם עם הפלסטינים, או לפחות משא ומתן. את כל התובנות אני מביא מהיישוב הקטן הזה. העובדה שאני כאן נותנת לי תוקף מוסרי לדבר. אני יכול לדבר על שלום מול אנשי הימין הכי קיצוניים ביישוב, ואיש לא יעז לומר שאני בוגד. הסיכוי לעשות מהפך במדינה הוא לשלב את ערי הפיתוח לא רק בצד הכלכלי־חברתי, אלא גם בגישה. צריך להגיד לילדים כאן: ‘אתם אחראים שבעוד 20 שנה יהיה שלום’".

יש עוד מילה כזו “שלום"?
“אמי הייתה הסטריאוטיפ של האישה המרוקאית, שאמורה להיות ימנית, אך היא הייתה שוחרת שלום, שהטיפה: ‘הסתדרנו במרוקו, תתפשרו, תנו קצת, ייתנו לכם קצת’. תמיד סיפרה שבמרוקו, כשפורעים נכנסו ליישובים כדי לפגוע ביהודים, השכנים יצאו עם קלשונים כדי להגן עליהם. כל החיים ראיתי לנגד עיני את הוריי ומאבקם".