ההפתעות החלו ברגע שנכנסתי בתחילת שנת 1957 לבניין מעריב, שבנייתו נסתיימה זה מקרוב. ראשית, הבניין עצמו וחלל המדרגות שבמרכזו, ששימש הרבה יותר ממעבר לשלוש קומותיו. היה זה מקום מפגש רחב ידיים, פתוח בכל שעות היממה כמעט לעשרות עובדי הפצה ומינהלה, דפוס ומזכירות, כתבים ועורכים, שליחים ומפרסמים, שהיו יוצאים ונכנסים אל חדרי העבודה שעיטרו את אולם המדרגות. התרשמתי מיד מתחושת ההתלהבות שפיעמה בחלל של שלוש הקומות שבהן נוצר - במאמץ משותף - חלק נכבד מן העיתון שהיה אז הנפוץ במדינה.



היו לי חששות לא מעטים בשבועות שקדמו לבואי לבית מעריב. ניהלתי מו"מ ממושך עם העורכים, אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד ומשה ז"ק, על הגדרת תפקידי בעיתון, ועל סיכויי להצליח בו. מאז שחר נעורי שאפתי להיות עיתונאי. עברתי דרך ארוכה מאז "פינת הנוער" ברדיו המנדטורי, שירות בפלמ"ח ובצה"ל ותקופת לימודים ארוכה, שלאחריה היה לי ניסיון מאתגר בעיתון הארץ ובפעילות במשרד החוץ. הצטרפות למעריב כפרשן כלכלי ועורך המדור הכלכלי נראתה לי על כן כ"סוף הדרך": הגשמת חלום הנעורים או ההכרח לשנות כיוון ולבחור בדרך חיים שונה מזו שעליה חלמתי.



כאמור, אווירת "היחד", שאותה חשתי מיד עם כניסתי לרחבת חדר המדרגות של בניין מעריב, הפיגה חלק מחששותי. ההיסוסים הנוספים נעלמו אט־אט, ככל שהכרתי את מייסדי העיתון ואת כתביו. הם קנו את אמוני, ואני כנראה קניתי את אמונם, שכן הם פתחו בפני את כל עמודי העיתון, כולל את אלו שלכאורה נועדו ליחידי סגולה בלבד. רבים מוותיקי מעריב התחנכו בתנועת ז'בוטינסקי, שהייתי רחוק ממנה בילדותי בירושלים. אך הם היו מעל לכל עיתונאים המוכנים גם לשמוע ולא רק להישמע, ובכך היינו שותפים בלב ובנפש. לא בכדי עלה אז בכוחם של ראשי מעריב להתחבר לדופק של המדינה הצעירה.



מעריב, שהֹופיע ב־15 בפברואר 1948, בתקופה העקובה מדם שקדמה להקמת המדינה, כשקבוצת עיתונאים נטשה יום אחד, בסודי סודות, את ידיעות אחרונות, ובראשות העורך ד"ר עזריאל קרליבך הוציאה עיתון משלה, שנקרא תחילה "ידיעות מעריב". העיתון היה תופעה ייחודית אז, ולמעשה אין כמותה גם היום, לא בישראל ולא בכל מקום אחר: הכותבים בעיתון ואנשי המינהלה היו גם בעליו היחידים. בעלי ההון, ובכללם עובד בן־עמי, שהיה ראש עיריית נתניה, זכו בחלק מן המניות בזכות התחייבות שנטלו על עצמם, ולא בוצעה, לכסות הפסדים עד גבול מסוים אם המבצע ייכשל. הצלחת העיתון הייתה כה מיידית, עד שלמעשה לא נוצר צורך לממש את הערובות של כספי המשקיעים.



כל עיתון, בישראל ובעולם כולו, הוא למעשה יצירה של שתי רשויות: העורך והבעלים. כך בהארץ, כך בניו יורק טיימס וכך גם במעריב היוצא לאור היום. כל רשות הרוצה שתפוצת העיתון תהיה גדולה ככל האפשר, חייבת להיזהר לא לפגוע בזכויות הרשות השנייה. כדי שהעיתון יזכה באהדת הקוראים, חייב הבעלים להבטיח שהכותבים בו יוכלו לבטא את דעתם החופשית; ומאידך חייב העורך להבטיח שמאזנו העסקי של העיתון יהיה חיובי וכי ההוצאות לא יעלו על ההכנסות. איזון מעין זה אינו פשוט כלל. לדוגמה: העורך סבור שכדי למשוך קוראים ולהבטיח שהעיתון יהיה אמין ומעניין, עליו לשלוח כתב ללונדון או לוושינגטון, גם אם שליחת הכתב כרוכה בהוצאה כספית ניכרת. האם יש לאפשר לבעלים להטיל וטו על הוצאה זו, או שהעורך רשאי לערוך את העיתון בהתאם להדרכת מצפונו העיתונאי?



הצלחתו הגדולה של מעריב, ובכללה התקופה הראשונה שבה נמניתי עם כתביו הבכירים, הוכיחה לכאורה שמשטר שתי הרשויות בעיתון אינו תנאי הכרחי להצלחה. העיתונאים, בהיותם גם בעליו וגם עורכיו, יכולים לגלות לא רק אחריות, אלא גם את המסירות הדרושה כדי להבטיח את הצלחתו המקצועית והכספית של העיתון שהם משקיעים בו ימים ולילות. זאת ועוד, כאשר הצלחת העיתון מונחת כולה על כתפי העיתונאים, הם נוטים להתגבר על הרקע הפוליטי שממנו באו ולהשתלב יותר ויותר במציאות שאותה הם פוגשים בעבודתם היומיומית.



***


רבים מחברי שהיו עמי בתנועת הנוער, בפלמ"ח ובראשית צעדי בתחום העיתונות, הביעו ספקות אם אכן יעלה בידי להגשים את שאיפותי העיתונאיות בעיתון שנוסד ומנוהל בידי הקבוצה שערכה את מעריב. אך עלי להדגיש שהבעיה לא עלתה. עורכי מעריב היו עיתונאים בלב ובנפש, ודיווחו על נושאי היום באובייקטיביות המרבית. רק במקרים בודדים - כמו ב"פרשה" שפילגה את מפלגת השלטון בתחילת שנות ה־60 - גיבשו עורכי מעריב עמדה אחידה בנושא אקטואלי, וגם אז תמך העיתון דווקא בעמדת לבון ולא בעמדה הקיצונית יותר של בן־גוריון.



עם זאת, התברר במרוצת השנים, ובכלל זה לעיתונאי כמוני, שלא נמנה עם הבורחים מידיעות אחרונות, שהדרך שבה בחרו המייסדים הייתה הרת סכנות, ואכן הביאה בסופה להתמוטטות "עיתון העיתונאים" ולנפילת מעריב לידיו של רוברט מקסוול. היה זה כנראה בשל מותו הפתאומי של קרליבך, שאילו נותר בחיים היה מצליח להתגבר על הקשיים.



המציאות הוכיחה שעיתון, כמו כל גוף ארגוני המתמודד עם המציאות המשתנה, חייב לגלות יכולת להתאים עצמו ללא הפסק לצורכי הזמן. מדובר בחידושים הנדרשים בהיררכיה של העורכים והכתבים, ואולי בדחיפות גדולה עוד יותר, בגמישות מרבית במבנה הארגוני. אך התברר שלא כל המייסדים, שכונו בפי כל ה"צמרת", עמדו במשימות שהלכו והשתנו עם הצלחתו של העיתון. השיטה המקורית יצרה "תורנות" בקרב הוותיקים לפרסום מאמריהם בעמודים היוקרתיים, אפילו אם הנושא שבו בחרו לא היה אקטואלי. לעתים כלל לא עלה על דעתם של הכותבים שגם נושא עיוני מחייב "עבודת רגליים" ובדיקות.



למותר כמעט לציין שיצירת שני מעמדות בקרב העיתונאים פגעה במתח העיתונאי של מי שקיווה להגיע למעמד מכובד יותר במערכת, אך נעצר בשל החומות שהגנו על ה"צמרת". אני שכשלעצמי לא חשתי באפליה זו, אולי בשל העובדה שהובטחה לי מראש הגמישות במיקום המאמרים בנושאי המשק.


כדוגמה לשמירה הקיצונית של עורכי מעריב על החלטות שקיבל העורך הראשון עזריאל קרליבך, יש לראות את הסירוב לאפשר לקריקטוריסט זאב (יעקב פרקש) לצייר קריקטורות בנושאים עכשוויים מענייני היום, וזאת בשל הבטחת הבלעדיות שניתנה בשעתו לקריקטוריסט האחר של העיתון, דוש (קריאל גרדוש). הבעיה התעוררה כאשר זאב, שנשכר כמאייר של רשימות בעיתון - פונקציה הכרחית כמעט בתקופת דפוס הבלט - הוכיח עצמו עד מהרה כמי שמצליח לגלות ולתאר גם את הצד הקומי של המציאות. כאשר סירב דוש לוותר על הבלעדיות שהובטחה לו וכדי להבטיח את המשך פעולתו של זאב כמאייר, היו עורכי מעריב חייבים להרשות לו לצייר את הקריקטורה היומית בהארץ המתחרה. מדי יום היה מופיע שליח הארץ בסטודיו של זאב בבית מעריב כדי לקבל מידיו את הקריקטורה שתופיע למחרת בעיתון האחר.



אף כי כבר הייתי באותם הימים גם חבר ההנהלה העסקית של מעריב ולא הייתי בודד בתחושה הקשה של המחדל העיתונאי והעסקי, לא עלה בידינו לפרוץ את חומת הקיפאון שהוותיקים כפו על העיתון. היו פגמים בצד העיתונאי, אבל מסוכנים פי כמה היו הליקויים בצד העסקי הקפוא של העיתון. הפעלתו כגוף תעשייתי לא קודמה עשרות שנים, וכל זה בשעה שהענף עבר מהפכה שלא הייתה דומה לה בכל ענף אחר. מכונות הסדר ודפוס הבלט הפכו לגרוטאות. ההוכחה האכזרית ביותר לפיגור הייתה העובדה שבעוד שכמעט כל העיתונים כבר היו מצוידים בשנות ה־80 בדפוס בצבעים, חסרה מכונה כזאת במעריב.



***



הופעתו של רוברט מקסוול בראשית שנות ה־90 ונכונותו להשקיע עשרות מיליוני דולרים, ללא היסוס ולרוב כמעט ללא בדיקה כלכלית, הזכירה לי מערבונים שבהם ראינו את דהירתו מעוררת ההתלהבות של גדוד הפרשים המגיע ברגע האחרון, תוקע בחצוצרות, כדי להציל מתיישבים במערב מן התוקפים האינדיאנים. אצלי דווקא התעוררו החששות. שיטות הפעולה של המהגר מדרום־מזרח אירופה שהצליח להשתלט על עיתונים בריטיים, אך נכשל בניסיונו לפלס את דרכו בפרלמנט הבריטי, לא שבו את לבי.



אולם יותר מכל הושפעתי מהאזנה לשיחת טלפון אחת. היה זה בישיבת הנהלת מעריב שאליה הוזמן מקסוול טרם נחתם ההסכם עמו. כאשר סופר לו שהוחלט לרכוש בגרמניה מכונת הדפסה בצבע, הוא הפתיע אותנו וביקש שיקשרו אותו בטלפון עם בעלי המפעל בגרמניה. מיד בראשית השיחה, שהתנהלה בגרמנית משובחת, אמר מקסוול בקול תקיף: "אני דורש שתפחיתו 10% ממחירכם". כשנשאל על מה הוא מבסס דרישה זו, השיב בתקיפות: "על רצח היהודים בשואה!". לא נדרשה לי הוכחה נוספת כדי להשתכנע שמכירת העיתון למקסוול היא ויתור על כל העקרונות שבהם דגלתי בכל שנותי בעיתונות.


פרישתי ממעריב, עם העברת הבעלות המלאה למקסוול, הייתה כמובן מכה קשה עבורי. נאלצתי להסתפק בכתיבה לעיתונות חוץ. עם זאת, בטוחני שגם העברת השליטה במעריב למשפחת נמרודי ולאחר מכן לנוחי דנקנר הייתה מחייבת אותי לפרוש. במבט לאחור אני חש, בהגיעי לגיל 90, שהגשמתי את חלום חיי.