אחת המשימות שכדאי לאמץ בעשור החדש שהתחלנו היא לעקור את תחושת הארעיות שעדיין מקננת בקרב רבים מאיתנו, מנטליות של גטו ומצור שאין לה כבר מקום במדינה חזקה בת 70 פלוס. אני מופתע כל פעם מחדש לראות איך כל איום חלול שמפריח אחד השכנים מצליח להכניס ישראלים רבים לחרדה קיומית. אכן, כבר מהיום הראשון של העשור השמיני שלנו נעסוק באתגרי ביטחון, אבל נעסוק בהם מעמדה של מעצמה שמרתיעה ביעילות את כל השכנים ומסוגלת לעצב את המציאות שסביבנו.
השכנים מדרום ימשיכו להעסיק אותנו בהפגנות בסופי השבוע הקרובים, אבל האתגר של הימים האלה הוא לשמר את המודוס ויוונדי שיצרנו עם השכנה החדשה שלנו - רוסיה, ולהרתיע את מי שמתעקשת להיות שכנה - איראן. המערכה מול האיראנים, שהתנהלה במשך שנים במחשכים ובאמצעות שליחים הפכה להיות ישירה, וזה אירוע שצריך להדאיג את האיראנים יותר מאשר אותנו.
תקציר הפרקים הקודמים: בספטמבר האחרון נטען כי ישראל תקפה מפעל להרכבת טילים מדויקים שהקימה איראן במסיאף שבסוריה. שלושה חודשים אחר כך דווח כי ישראל גם השמידה בסיס שהקימו האיראנים בקיסווה שמדרום לדמשק, שהיה אמור להיות מאוכלס במפקדה ובכוחות של משמרות המהפכה. האיראנים החליטו להגיב ובפברואר שיגרו את המל"ט לעבר ישראל, שעכשיו הותר לפרסם שהיה חמוש.
לכאורה זו דרך פעולה מאוד לא אופיינית לאיראנים, שחוששים מעימות ישיר עם ישראל. לכן אפשר להניח שהמל"ט ששלחו האיראנים נועד לבצע תקיפה בחתימה נמוכה: לשגר טיל לעבר מטרה ישראלית צבאית, רצוי לא מאוישת, כדי שלא לגרום לנפגעים, ולשוב בשקט בחזרה לסוריה. האיראנים רצו לאותת שגם הם מסוגלים לתקוף בשטח ישראל בלי להשאיר טביעות אצבע. אבל הפעולה הזאת נחשפה והסתיימה בתקיפה ישראלית על קרון השליטה בשדה התעופה T4. זו, ולא התקיפה שהתבצעה החודש, הייתה הפעם הראשונה שישראל ביצעה פעולה צבאית גלויה נגד מטרה איראנית מאוישת.
זה לא הרתיע את האיראנים מלהמשיך להקים מערך של מל"טים, מגובה ביכולות הגנה אווירית, בבסיס הסורי T4. לפני שבועיים השמידה ישראל, על פי הדיווחים מסוריה, את המערך הזה, על התשתיות שלו ועל אנשיו. T4 הוא בסיס שמאכלס סורים, רוסים ואיראנים. מהתמונות שפורסמו מהשדה המופצץ ניכר כי נעשה שימוש בחימושים קטנים, כירורגיים, שידעו בדיוק לאיזה האנגר הם צריכים לחדור.
תלי תלים של פרשנויות נכתבו על מאמרו של תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס", שבו צוטטה הודאה ישראלית בתקיפה, שאחר כך נמחקה. אבל נראה שהאמת הפשוטה היא שפרידמן, שקיבל תדרוך בישראל, פשוט שבר כללי אוף־רקורד. כן, גם בכירי ה"ניו יורק טיימס" עושים לפעמים פאול.
האיראנים ספגו שבעה הרוגים בתקיפה הזאת וקשה להם להבליג. קאסם סולימאני, מפקד כוח אל־קודס, מיהר להגיע לדמשק שעות אחרי התקיפה. בימים האלה הוא מנסה לתכנן מה ייחשב כתגובה מידתית, שלא תביא עליהם את זעמה של ישראל. מי שמיהר להיכנס למקלט בעקבות דבריו של עלי שיראזי, שאיראן תשמיד את תל אביב וחיפה, מוזמן לצאת ולנשום לרווחה. אין להם את היכולת הזאת.
ההצהרות שיצאו מלבנון, מחסן נסראללה, דרך סגנו נעים קאסם, ועד לשופרו העיתונאי איברהים אל־אמין, הבהירו גם שאין לאיראן שום עניין להפעיל בתגובה את חיזבאללה ולהסתכן במלחמה בלבנון. לכן נראה שהתגובה האיראנית תבוא משטח סוריה. איראן תחפש תגובה שתהיה מידה כנגד מידה: לפגוע בחיילי צה"ל בצפון, קרוב לוודאי באמצעות שליח, אבל בעוצמה שישראל תדע להכיל. מטח רקטות על בסיס ישראלי, מטען ליד הגדר או ירי נ"ט לעבר כוחות צה"ל בגולן. ראש הממשלה ושר הביטחון הבהירו שלא נכיל שום צורה של תגובה וסיבכו להם את הדילמה.
במקביל פתחה ישראל במערכה תודעתית כשחשפה את פעילות הכוח האווירי של משמרות המהפכה באיראן ובסוריה. החשיפה נועדה להבהיר לסולימאני, למפקד הכוח שלו בסוריה סאעד איזדי ולאנשיהם שהם שקופים מבחינת ישראל ושישלמו מחיר על כל פעולה. אבל לא פחות מזה, הפרסום נועד גם לעיני הקרמלין ולבשאר אל־אסד. המסר הוא שהנוכחות האיראנית מכתימה את מאמצי הרוסים לבסס מחדש מדינה לגיטימית במקום שבו הייתה סוריה.
תזכורת מהמערב
ולדימיר פוטין שואף לייסד בסוריה את הקולוניה הרוסית הראשונה (מאז המלחמה הקרה) מחוץ לאזורי ההשפעה הקרובים שלו. הוא מתכנן לשקם את המדינה ההרוסה באמצעות חברות רוסיות, לקבל לגיטימציה בינלאומית להמשך שלטון אסד, לקבע את מעמדה של רוסיה כמעצמה שנוכחת במזרח התיכון, ועל הדרך להרוויח גם עוד קצת כסף. המאמץ של ישראל הוא להבהיר לו ששותפות עם האיראנים תפגע באינטרס הזה.
לאחר התקיפה ב־T4 שלפו הרוסים כרטיס צהוב לישראל והזהירו שהפעולות הצבאיות שם הן "התפתחות מסוכנת". התקיפות התכופות של חיל האוויר בסוריה והעובדה שישראל עושה בסוריה כרצונה מערערות את המאמץ הרוסי לבסס שם מדינה ריבונית. לרוסים די נמאס מהתקיפות האלה, וגם הם, בימים אלה, מחשבים מסלול מחדש. לרוסיה יש יכולת לפגוע קשות בחופש הפעולה של חיל האוויר, אבל אין לה רצון. טוב עשתה ישראל שהזכירה לרוסים בימים האחרונים שאם תבחר - היא יכולה למחוק את משטרו של אסד.
גם התקיפה האמריקאית הזכירה להם את זה. היא הייתה מוגבלת, וחבל שכך, אבל 110 חימושים שירדו על סוריה, על אף הנוכחות הרוסית שם, היוו תזכורת שגם המערב יכול למחות את משטר אסד מעל פני האדמה. פוטין הוא לא חבר של ישראל. הוא משתף פעולה עם הגרועים שבאויבינו. אבל אין לו שום עניין בעימות עם ישראל, שנתפסת בעיניו ככוח המשמעותי ביותר באזור, ולכן גם ישראל צריכה להיזהר שלא להפוך אותו לאויב.
המערכת הביטחונית והמערכת המדינית עמלות בימים האלה על שימור יחסי הכבוד ההדדי עם רוסיה. טייסים ישראלים כבר לחמו במלחמת ההתשה מול טייסים רוסים, אבל אין לנו שום עניין לחדש את הימים האלה. המסר למוסקבה הוא שאם ייצאו האיראנים וייפסקו משלוחי הנשק לחיזבאללה - לישראל לא תהיה סיבה להמשיך לפעול בסוריה.
טעינו כשלא פעלנו לחיסולו של אסד לפני שנים, עוד בטרם נכנסו הרוסים לסוריה. אסד מנקז היום לטריטוריה אחת את כל הכוחות העוינים מולנו. עמוס ידלין היה הראשון להצביע על כך, אבל ישראל התעקשה להיצמד למדיניות של אי־התערבות במלחמה בסוריה. כיום אסור לקבל אותו כעובדה מוגמרת וצריך להמשיך להבהיר לו ולשותפיו ששלטונו יכול להימחק בהחלטה של רגע.
ברקע, צריך לזכור שהאיראנים מוטרדים לא פחות גם מעניינים אחרים: המטבע שלהם השלים צניחה של 30% מתחילת השנה, מה שעשוי להגביר שוב את התסיסה הפנימית, אך גם לדרבן את המשטר להפנות את תשומת הלב לישראל. איראן ניצבת לפני תקופה של חולשה: המנהיג העליון חמנאי לא יאריך ימים וכל מי שיתפוס את מקומו לא ייהנה מההילה של האיש ששולט ללא מצרים באיראן כבר כמעט 30 שנה. אחרי מותו ייפתח שוב חלון הזדמנויות לקדם שינוי בחברה האיראנית.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר