ב־1492 גילה כריסטופר קולומבוס את אמריקה. השבוע - בעקבות כמה סרטונים שבהם כיכבו צעירים בדואים, כשהם משתוללים עם נשק - גילתה התקשורת הישראלית את הנגב. מהדורות החדשות נהנו להציג "תמונות חדשות", כאילו אי אפשר לצלם סרטונים כאלה כל שבוע. משטרת ישראל הגיבה בעזוז והכריזה שהיא מגבירה את האכיפה, כאילו מישהו הפריע לה להגביר אותה עד היום. ראש הממשלה הכריז ש"אנחנו לא נסבול הפרות חוק", כאילו שהוא לא יודע שאנחנו סובלים את זה בחדווה כבר עשרות שנים. לפחות כאן, ב"מעריב", נפרשות העובדות בעקביות, בסדרה ארוכה של פרסומים, כבר שמונה שנים.
שום דבר ממה שפורסם השבוע לא חדש ולא מפתיע. בנגב קמה מדינה שאינה קשורה בשום דרך שהיא למדינת ישראל. אין בה דין ואין בה דיין, אין בה חוק ואין בה אכיפה. מה שגרם לסיפור הבדואי להתפוצץ השבוע, ולגרום לכולם לתפוס את הראש, היה עניין אחד בלבד: העובדה שהאש הפעם נורתה קרוב מדי לבאר שבע. כי הכלל בעניין הזה די ברור. כל עוד הג'ונגל הזה נשמר בתוך הכפרים, הוא נשמר מחוץ למהדורות החדשות. כל עוד הבדואים הורגים אחד את השני, הם לא מעניינים איש. עוד מעט נראה כאן, בשורה ארוכה של דוגמאות, עד כמה רחוק זה מגיע, אבל קודם לכן כדאי להבהיר שבניגוד למה שאוטומטי לחשוב, הבדואים אינם האשמים היחידים במצב. כל ציבור שהיה יודע שאין אצלו אכיפה ואין אצלו משטרה, ושההחלטה אם לשמור על החוק או לא היא עניין וולונטרי שלו, היה מוציא מתוכו אחוז גבוה של כאלה שנוסעים 180 קמ"ש ועוקפים על קו לבן ובונים בלי רישיון ולא משלמים מס. ככה זה. לאכיפה יש אלמנט הרתעתי, וכשאין אכיפה - אין הרתעה.
ועוד הערה אחת לפני שניכנס לסיפורים. הבדואים הם הקורבן הראשון והגדול של אי־האכיפה אצלם. אלה הילדים שלהם שנהרגים בתאונות דרכים מטופשות בתוך היישובים שלהם. אלה הצעירים שלהם שנרצחים בנקמות דם. אלה הבנות שלהם שמוצאות את מותן במיתות שונות ומשונות, על רקע חילול כבוד המשפחה. הם הם הראשונים שמשלמים את מחירה של מדינה שמתירה להם להמשיך להנהיג כאן תרבות עתיקה, שהייתה אמורה להיות זרה לכל מה שמדינת ישראל רוצה להיות ולשדר.
# # #
לפני כשנה וחצי הגיעו כמה צעירים, תושבי ריכוז הממוקם סמוך לכסיפה, אל העיירה, והשתוללו ברכבם סמוך לבית קפה מקומי. כמה מהסועדים יצאו החוצה. בין הצדדים החלו צעקות והרמות ידיים. כעבור כמה רגעים ביצעו הצעירים נסיגה והסתלקו. למחרת, שבו חבריהם כדי לסגור חשבונות. כמה צרורות שוחררו לאוויר. אחד הרכבים דרס במתכוון כמה מקומיים. בסוף הערב נספרו באירוע שלושה הרוגים. רגע אחרי, כשלכולם היה ברור שהנקמה בדרך והיא תהיה כבדה, קמו כל תושבי הריכוז הבדואי שמתוכו באו הרוצחים - מקטון ועד גדול - ונמלטו על נפשם. למחרת, כשהגעתי למקום, הוא נראה כמו כפר רפאים. איפה המשטרה, אתם שואלים? שאלה טובה. תכף נשיב.
קודם עוד סיפור. בעבר חשפתי כאן את הסכם הסולחה שנחתם בין משפחת אלנבארי למשפחת אבו אלקיעאן ביישוב חורה. זה סיפור הזוי, שבלתי נתפס לתאר שהוא מתרחש במרחק של פחות מרבע שעה מ"בירת הסייבר של ישראל", באר שבע. ההסכם הזה נוסח אחרי הרצח הראשון בסדרה (מאז היו עוד כמה), כשהרוצח בא מאבו אלקעיאן והנרצח מאלנבארי. הסכמים מהסוג הזה, חשוב לדעת, נעשים בידיעתה ובברכתה של משטרת ישראל, זו שעשתה השבוע פרצוף של מופתעת בעקבות התמונות ששודרו.
ובכן, אלה ההתחייבויות שלקחו על עצמם בני שבט הרוצח, תוך סיכום מוקדם שלפיו סטייה שלהם מאחת מההתחייבויות תתיר לצד השני לרצוח אותם. שימו לב, לבני אבו אלקיעאן אסור להיכנס לשכונה של משפחת אלנבארי, "ואם יעשה זאת אחד מאנשיו, אפילו במקרה, ויפגוש אותו אחד מאנשי משפחת אלנבארי ויהרגהו, לא תהיה נקמה". על בני השבט שממנו יצא הרוצח, אלפי אנשים, נאסר להיכנס לבית הספר התיכון המקיף על שם יצחק רבין, זה שמדינת ישראל מממנת, לא כמורים ולא כתלמידים. נאסר עליהם גם לקבל טיפול בקופת החולים המקומית או ב"טיפת חלב", "וזאת לנצח". עוד נאסר עליהם להיכנס לבניין המועצה המקומית, לדואר, לבית הקשישים ולספרייה.
יודגש שוב, למי שבמקרה פספס. המשטרה, משטרת ישראל, זו שאמונה על שמירת החוק, זו שהודיעה השבוע שתגביר את האכיפה, נמצאת עמוק בעניינים בכל אירוע סולחה שכזה. לא סתם נמצאת עמוק בעניינים. לפעמים, באירוע הסולחה עצמו, כשהכבש נשחט, כשהעניינים נחתכים, כשמובהר למי מותר לחסל את מי ובאילו תנאים, נוכחים נציגי המשטרה. אתם מאמינים שיכול להיות עוד מקום שבו המשטרה מודעת להסכם שבו כתובים תנאי הרצח ההדדיים של הצדדים ומי שחתום על המסמך הזה לא מובל למעצר? אבל זהו, שהמשטרה רוצה שקט. ואם סולחה כמו של פעם, עם כבש והסכם ותנאים מהסוג הזה, היא הדרך להשיג אותו, אז למה להתנגד?
אפשר ללגלג על התרבות הזו, אפשר לזרום איתה, כמו שעשתה המשטרה עד היום, אבל כדאי יותר לנסות להילחם בה. קודם כל משום שחוץ מהחבר'ה שיורים שם, יש במגזר הרבה מאוד אנשים תמימים שאין שום סיבה שהם יהיו חלק מזה. וכשאנחנו תמהים למה יש אצל הבדואים אלפי או עשרות אלפי נשקים בלתי חוקיים, גם זו הסיבה. כי גם אדם נורמטיבי - אבא לשישה ילדים, שעובד כמורה בבית ספר ומחנך את ילדיו לטוב - יודע שאם מישהו במשפחה הרחבה שלו ינהג באלימות, הוא וילדיו עלולים להפוך בתוך רגע לקורבנות פוטנציאליים, והוא חייב שתהיה לו דרך להגן על עצמו ועליהם.
# # #
אין שום דרך לחנך קבוצה לשמור על החוק, כשהמדינה עצמה לא אוכפת אצלה את החוק הזה. במגזר הבדואי בנגב פועלים אינספור עסקים ללא רישיון, וזה לא מעניין איש. במגזר הבדואי כל העניין הזה של לשלם מסים לא מוכר במסורת. אחוז גבוה מאוד מבעלי העסקים עובדים בשחור, ויכולים להיוולד ולמות, ובין שני אלה להתפרנס בכבוד - בלי לדעת איך נראה פקיד שומה. תושב עומר, מיתר או דימונה, שנוסע למשרדי רשות המסים בבאר שבע כדי לבקש דחייה בתשלום ועובר בדרכו לשם, מימינו ומשמאלו, עסקים שלא רואים את המדינה ממטר - רשאי בהחלט להרגיש פראייר.
עזבו מסים. ניסיתם פעם להקים חדרי אירוח או צימרים בתוך שטח אש צה"לי? זהו, שהבדואים ניסו. ומה קרה? כלום. צה"ל כינס ישיבות, נציגיו אמרו את דברם, אבל סלמאן סדאן ממשיך לשבת עד היום בעיבורו של שטח אש צה"לי בנחל אריכא, הוא ומשפחתו המורחבת, עשרות משפחות, ואף אחד לא חושב להוציא אותם. לא רק שאף אחד לא חושב להוציא אותם, המשרד לפיתוח הנגב והגליל העניק חסות לפרסום של העסקים הלא חוקיים שלהם, וצה"ל, זה שהם התיישבו בתוך שטח האש שלו, שלח אליהם בעבר צוערים של בה"ד 1 כדי לקבל אצלם קורס במנהיגות. אתם הבנתם את זה? שלוש ערכאות קבעו שהחברים הנכבדים שם צריכים להתפנות ממקומם, ושום דבר לא קרה. אז למה, אחרי כל אלה, אנחנו מצפים שמישהו יכבד באזור הזה את החוק?
ומה עם תחום הבנייה? עזבו את זה שבמגזר הבדואי יש עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים. על זה כבר משעמם לדבר. אבל חשבתם פעם איך זה שלכל בדואי שמתחתן יש בית, ואף בדואי בהיסטוריה של האנושות לא לקח משכנתה? פשוט מאוד. הפועלים מובאים מיו"ש בלי לשלם להם שכר מינימום כחוק. חומרי הגלם מגיעים מהרשות הפלסטינית או מסוחרים ישראלים, בלי מע"מ ובלי מס הכנסה. מס רכישה ומס שבח והיטלים מהיטלים שונים בכלל לא נמצאים בלקסיקון. על הקרקע, כמובן, אין צורך לשלם. גן עדן עלי אדמות, שמערכת אכיפת החוק פשוט לא מגלה בו עניין.
ומה עם השוהים הפלסטינים הבלתי חוקיים שמסתובבים במגזר? מתי מישהו ניסה להילחם בתופעה הזו? אם תשאלו את טלאל אל־קרינאווי, ראש עיריית רהט, הוא יספר לכם על אלפים כאלה שחיים אצלו בעיר, שכולם נזכרו לתהות על עניינם רק לפני שנתיים כשאחד מהם דקר קיבוצניקית בשוק המקומי.
נמשיך. הצגנו כאן בעבר שורה של פסקי דין, שקבעו בשלוש ערכאות שבדואים פלשו לאדמות מדינה ועל המדינה לפנות אותם, אבל המדינה נמנעה מלגעת בהם, כי נראה היה לה שטוב יותר להתנהל עם הבדואים בדרכי שלום. עכשיו, שיהיה ברור, שלום זה טוב מאוד. אבל איזה מסר בדיוק זה משדר לשטח בכל מה שקשור לשמירה על החוק? ומה עם בדואים שיושבים על אדמות פרטיות של יהודים ובג"ץ מסרב להתערב בעניינם, כי הוא רואה בזה עניין רגיש, מסובך ולא פשוט?
הלאה. עוד דוגמה. יודעים מי בחר את מנהל בית הספר של הילדים שלכם? משרד החינוך, כנראה. ומי בוחר מנהל לבתי הספר בפזורה הבדואית? הו, שאלה טובה. במשרד החינוך יגידו לכם שהמשרד מאשר כל מינוי, וזה נכון כנראה. אבל המשרד לא באמת קובע שם משהו. לדוגמה, אם בית הספר מוקם על קרקע שבדואי כזה או אחר תבע עליה בעלות, לא ינהל אותו מישהו שתובע הבעלות על הקרקע לא מאשר, ובדרך כלל זה יהיה מישהו מהמשפחה שלו. ואם השבט המקומי לא ייתן את אישורו, שום מנהל ושום מורה לגיאוגרפיה או להתעמלות לא ייכנס לבית הספר, זה שמדינת ישראל מממנת, גם אם משרד החינוך יעשה שמיניות באוויר.
פעם סיפר לי ע', שילדיו לומדים בבית הספר ביישוב תרבין, שהורי התלמידים לא מאפשרים למפקח, שהוא לא בן השבט שלהם, להיכנס לבית הספר. למה? שאלתי אותו. כדי שלא יסתכל על הבנות שלנו, ענה. מדינת ישראל, נחזור ונאמר שוב ושוב ושוב, לא קובעת באזורים האלה כלום. פשוט כלום.
# # #
זוכרים את הסיפור עם נקמות הדם? אז שימו לב כמה רחוק לוקחת מדינת ישראל את שיתוף הפעולה שלה עם חוקי המדבר. הייתם מאמינים שיש בנגב יישובים בלתי חוקיים לחלוטין שמשטרת ישראל הקימה במו ידיה? בשלהי 2006 התפתח קרב בין חבר'ה צעירים משני שבטים שכנים - אל־עמראני ואל־עסאם - שהתגוררו ליד כביש באר שבע־דימונה. בסיומו של הקרב הזה נותרה על הכביש גופה של בן שבט אל־עסאם, ולא היה צריך להיות בדואי מנוסה כדי להבין מה עומד לקרות. שעה קלה אחר כך לקחו בני חמולת אל־עמראני כל מה שיכלו, עזבו את בתיהם ונמלטו על נפשם.
ומה עושה המדינה כשהיא צריכה לטפל במשפחה גדולה - ובה זקנים, נשים וטף - שמחפשת מקום חדש לשים את עצמה? נרתמת לעזרה כמובן. נציגי המדינה איתרו דרומית לרהט שטח אדמה ריק משימוש, והציבו שם את בני משפחת הרוצח. זמנית, כמובן. הזמן עבר, אנשי אל־עמראני התחילו להשתקע, וכשהם ביקשו להתפרנס ממשהו, אפשרה להם המדינה לעסוק בחקלאות בכמה שטחים באזור. זמנית, כן? היום, כמו שאפשר להבין, יש במקום כפר.
כמה מאות מטרים משם, ישנו כפר נוסף, של משפחת אל־ווג', עם סיפור דומה מאוד. לפני כמה עשרות שנים גם הבן שלהם הרג מישהו, ואילץ את כל החמולה שלו להימלט על נפשה. גם אותם העבירו ממקום למקום עד שהניחו אותם בחלקת הקרקע הזו. גם אצלם, כמובן, זה היה זמני. גם הם, כמובן, עדיין שם.
זה אולי נשמע מצחיק, אבל זה לגמרי לא. מה היה צריך לקרות במדינה שמכבדת את עצמה ואת שלטון החוק בה? משטרת ישראל הייתה אמורה להיכנס בכוח גדול לכפר, לשמור על חייו של מי שצריך לשמור, ולהפוך עולמות כדי להכניס את הרוצח לכלא. אבל הרוצחים האלה, באחוז גבוה מדי של המקרים, לא משלמים מחיר פלילי על כלום. למה? כי לבדואים - כולל משפחות הקורבנות - אין עניין לערב את המשטרה ולספר לה את מה שהם יודעים. הם מסתדרים יפה, תודה ששאלתם, ויודעים לטפל בעניינים לבד.
והמשטרה? כאן ייאמר משהו שיישמע אולי מרחיק לכת. גם למשטרה אין באמת עניין לעצור את הרוצח ולהכניס אותו אל מאחורי סורג ובריח. כי ההיסטוריה מלמדת, ובמשטרה מכירים את ההיסטוריה הזו מצוין, שמעצרים רק מחממים עוד יותר את האווירה. כי כשבני שבט אחד עצורים, קשה יותר להגיע לסולחה. וכל עוד לא מגיעים לסולחה, הסיכוי להמשך שפך הדם - גדול. מה עושים? למה שאני אגיד. הנה מה שאמרה על זה פרקליטת מחוז הדרום לשעבר, יסכה ליבוביץ', כשהופיעה לפני כעשור בפני הוועדה בראשותו של השופט אליעזר גולדברג, שעסקה בהסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. ליבוביץ' השתמשה כדוגמה במקרה שאירע כמה ימים לפני שהעידה, מקרה שהחל בסכסוך בין שתי משפחות והסתיים ביריות ובפצועים.
"זה תיק שבאוכלוסייה אחרת היו מתייחסים אליו מאוד מאוד בחומרה, עם מאסרים מאוד ארוכים", הסבירה. "ואז התרחש הדבר הבא: אחרי שכבר נגמרה פרשת התביעה, מגיעים לבית משפט ואומרים: 'טוב, הייתה סולחה, משפחה א' שילמה למשפחה ב' כך וכך. באמת סכומים פנטסטיים. אין לנו דרך לבדוק אם זה נכון או לא נכון. ואז מהלכים אימים על בית המשפט. אומרים 'זה סכסוך של שנים. ואם חלילה הנאשמים האלה ירצו מאסר, ילך לטמיון כל העמל של השגת השקט בין הצדדים. עכשיו, אם מישהו הולך לבית סוהר מפני שהוא ירה ופצע באופן מאוד חמור אדם אחר, אז על מצפונו של בית המשפט אם ימשיכו שם פרעות באיזור'. מה אמור בית המשפט לעשות עכשיו? מה אני אמורה לעשות, כתובעת? ובתי המשפט מתחשבים בזה... ואני אומרת לכם שבתי המשפט בהרבה מאוד מקרים מתפרקים מסמכויותיהם ואומרים 'בסדר, זה יסתדר שם, אני לא רוצה עוד פעם את כל היישוב הזה בוער'. ויישובים כאן בוערים. ושורפים אחד לשני את הבתים, ודוקרים, ויורים, ומערב פרוע... אנחנו חרגנו מזמן מהמידה שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לומר 'אין כאן ריבון, אין כאן מי שמכתיב, אין כאן מי שאוכף'... אנחנו לא המדינה היחידה שחיה עם מיעוטים כאלה ואחרים, ואני מניחה שכל העולם מתמודד עם מנהגים של האינדיאנים או של אני לא יודעת. עדיין, אני יושבת כאן כפרקליטת מחוז, ויש עבירה, המשטרה חוקרת, ויש ראיות, ואני חייבת להגיש כתב אישום. אני לא יכולה להגיד 'בגלל שזה מהמיעוט הזה או מהמיעוט הזה, או יש לו מנהגים כאלה, לא להגיש כתב אישום'. אני חייבת להגיש כתב אישום".
לפני יותר משנה, במסגרת החלטה שנתן, לא חשוב כרגע באיזה עניין, כתב שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, כך: "אזכיר את המובן מאליו... משפחתו של המנוח משתייכת לעדה הבדואית, שבניה הם אזרחי ישראל שומרי חוק". זה היה משפט מצוץ מהאצבע, שבינו לבין המציאות, כפי שאנחנו יודעים, אין ולא כלום. אלא מה? שבמציאות שבה המדינה מתייחסת אל המגזר הבדואי כאל הבן הדפוק במשפחה, המשפט הזה לא יוצא דופן. כי במקום שבו כולם עושים "בערך" ו"כאילו", וכולם מורחים, וכולם מעגלים פינות, גם שופט בית המשפט העליון מרגיש נוח להשתלב.
# # #
איתי בר, מי שכיהן בזמנו כפרקליט מחוז הדרום לעניינים אזרחיים, סיכם את הדברים בוועדת גולדברג בשורה אחת קצרה. "המגזר הבדואי לא יוכל לכבד את מדינת ישראל, אלא אם כן מדינת ישראל תתחיל לכבד את עצמה ואת החוקים שלה".