כמו במחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את עצמו, כך פעלו השבוע עיתונאים ישראלים כשתקפו את האינטרסים הביטחוניים של מדינתם. הם לא יודו בזה. הם יסבירו שביקורת היא עניין חשוב, ובכלל, לא את המדינה הם תוקפים, אלא את העומד בראשה. אבל צריך היה לשפשף עיניים כדי להאמין עד היכן הם הרחיקו לכת באופן שבו התייחסו לחשיפת הארכיון הגרעיני של איראן.



"נתניהו הפריח בלון שאין בו אוויר". "זו רק הצגה תקשורתית". "זו הייתה מצגת פוליטית". "לא נמצא שום אקדח מעשן". "אין ראיה שהאיראנים מפירים את ההסכם". קחו את התגובות של המנהיגים האיראנים על ההופעה של נתניהו, קחו את התגובות של העיתונות הישראלית, ולא תצליחו למצוא הבדלים. אותו לעג. אותו בוז. אותו ניסיון להוכיח שאין בדברים כלום. לשני הצדדים - משמרות המהפכה והעיתונאים העבריים - יש אויב משותף. בנימין נתניהו.



את הראשונים, בהתחשב בעמדת הבסיס שלהם, אפשר להבין. את האחרונים, שנשמעו השבוע כמו הציון־אמיר של חסן רוחאני, כבר מזמן לא. מבחינתם, כל מה שפורסם השבוע היה קשקוש אחד גדול. אז נכון שהצלחנו לפרסם מידע מודיעיני שאיש לא הגיע אליו מעולם. ונכון שהמידע הזה מוכיח שהאיראנים לא עמדו בסעיף הראשון והבסיסי של הסכם הגרעין, ולא חשפו כלום ממה שהיה להם וממה שתכננו, והכחישו שהיה בכלל תכנון כזה. אבל היי, איך כתב חמי שלו ב"הארץ"? "אם שקרים הם קריטריון לפסילת מנהיגים, טראמפ ונתניהו מועמדים להדחה לא פחות מעלי חמנאי וחסן רוחאני". יופי של השוואה. הרי גם האיראנים וגם נתניהו מאיימים על שלום העולם באותה מידה. הרי גם האיראנים וגם נתניהו מאיימים להשמיד מדינות אחרות באותה מידה. ולכן, אם נתניהו נתפס בשקר היכנשהו, הוא וחמנאי בקו אחד.



אתה קורא את ניתוחי הפרשנים שלנו ולא מאמין כמה נמוך הם מוכנים להידרדר. אפשר לאהוב את בנימין נתניהו, ואפשר לשנוא. אפשר לחשוב שהוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן, או הגרוע ביותר. אבל דבר אחד ברור. האיש עומד מול האיראנים, מול האמריקאים, מול האירופים ומול דעת הקהל של כל אלה, ומנסה לשכנע אותם שממזרח לנו מתפתחת כבר שנים סכנה גדולה. סכנה לכולנו. ימין ושמאל, פקידים בבנק, פנצ'ר־מאכערים, וכן, גם עיתונאים. ומה הם עושים בתגובה, העיתונאים שלנו? רצים להיות הראשונים בעולם ששופכים מים קרים על כל ניסיונותיו ומאמציו, עד שלעתים נראה שהם מוכנים שמדינת ישאל תעלה בלהבות איראניות, אם רק יבטיחו להם שנתניהו יישרף ראשון.



קודם הם תקפו אותו שהוא משוגע, ושהוא מסכן אותנו, ושאסור לתת לו להפציץ את האיראנים. עכשיו הם דילגו לצד השני, וכשהם מציגים באקרובטיות עמדה הפוכה מזו שהציגו בעצמם, הם לועגים לו שהוא רק מדבר ולא עושה כלום מעבר לזה. רקדני מילים שמוכנים להגיד דבר והיפוכו - הכל תלוי איפה נמצא נתניהו באותו רגע. אין מדינה, אין כלכלה, אין ביטחון, יש רק ביבי ובעיקר אנטי־ביבי.



# # #



עניין הקרדיטים לא חשוב כאן. הוא לא הסיפור הגדול. אבל הוא מלמד הרבה על האופן שבו כל עניין ששמו של נתניהו כרוך בו מטופל אצלנו. לנתניהו לא ניתן השבוע פרומיל של קרדיט על ההישג המודיעיני. כולו הלך לבחורינו המצוינים. בלי להבין הרבה, אפשר להעריך שאת מחיאות הכפיים על התכנון והביצוע יש לתת, ובגדול, למי שהגו ויזמו וביצעו. אפשר להעריך עוד שמילה טובה מגיעה גם למי שאחראי עליהם. אבל לא. בנימין נתניהו מזוהה אצלנו רק עם כישלונות.



המבצע לחיסולו של ח'אלד משעל בירדן, לדוגמה, אותו מבצע שהסתבך, רשום בעיתונות שלנו באותיות של זהב על שמו של ראש הממשלה. כישלונות זה רק הוא, להצלחות אין לו קשר. אגב, יש למישהו ספק מה היה קורה אם חלילה המבצע להשגת החומר המודיעיני באיראן, היה נכשל? אתם באמת צריכים דמיון מפותח כדי להעריך על מי הייתה נופלת האחריות, ומי היה חוטף את הביקורת, ועל מי היו כותבים בעיתונים שהכל בגלל האובססיה האיראנית שלו? ובכן, זה המצב. בנימין נתניהו עומד בראש הממשלה שלנו כבר תשע שנים ברציפות, אבל אם לשפוט לפי כלי התקשורת המרכזיים שלנו, הוא לא אחראי לשום דבר טוב שקורה פה.



# # #



קוראי הטור הזה יודעים שאני לא מחסידיו האוטומטיים של ראש הממשלה. יש לי ביקורת עליו בענייני המסתננים והטיפול במערכת המשפט וההתיישבות והמתנות, אבל יש רגעים שבהם לא צריך להיות מחסידיו כדי להודות שכל הבניין שמסקר ומנתח ומפרשן את האיש, יושב על אדנים של פל־קל עיתונאי.


זה לא נובע רק מהעובדה שמרבית בכירי עיתונאי ישראל חלוקים עליו פוליטית. יש כאן משהו עמוק הרבה יותר. הפרשנים שלנו מהמרים נגדו כבר 20 שנה, וכמוהם כמי ששם את כל כספו על מניה, רואה אותה מתרסקת מדי יום, ומנסה בכל כוחו לשכנע את עצמו שהבעיה איננה בו ובהשקעה שלו. ובמובן הזה, יותר משהם מסקרים את המציאות, הם עסוקים בניסיון לגונן על ההשקעות הכושלות שלהם. כולנו זוכרים איך נראו פרשנינו בבוקר שאחרי בחירת אובמה - כאילו נברא מחדש העולם. כולנו זוכרים את הפרצופים שלהם בבוקר שאחרי בחירת טראמפ - כאילו הוא חרב על ראשם. הסיקור שלהם והפרשנויות שלהם סביב שני אלה שווי ערך, כאמור, לסיקור של כתב המסקר את הבורסה אחרי שהשקיע בה מיליון דולר. אחרי השטויות שכתבו, אין להם ברירה אלא להמשיך להגן על מורשת אובמה ולהמשיך ולתקוף את זו של טראמפ. ולכן לא את נשיאי ארה"ב הם מסקרים, אלא את עצמם.



לכו שנתיים־שלוש אחורה וקראו בעצמכם את מיטב עיתונאינו. אלף פעמים הם חזרו והסבירו איך נתניהו מחרב את הידידות עם ארה"ב, איך הוא נוהג בטיפשות, איך הוא גורם לנו נזק בלתי הפיך. ההשלכות של מה שמעולל נתניהו מול אובמה, הסביר המומחה של "הארץ", "עלולות להיות דרמטיות, לא פחות ממלחמה קונבנציונלית".



הם הסבירו שהקשרים של נתניהו ושלדון אדלסון הורסים את יחסינו עם האמריקאים, והנאום של נתניהו בקונגרס הורס את יחסינו עם האמריקאים, והאמירה שלו על הפלסטינים - שרוצים לעשות טיהור אתני ביהודה ושומרון - פוגעת ביחסינו עם האמריקאים, וההתנהלות שלו סביב הסכם הסיוע האמריקאי פוגעת ביחסים שלנו עם האמריקאים, ו־300 יחידות הדיור שהוא מתכנן בבית אל יפגעו ביחסינו עם האמריקאים.



וכשכל התחזיות שלהם לא מתממשות, יש להם תמיד רק שתי ברירות - או לחזור בהם, או להתעלם ולהמשיך הלאה אל הניסיון הבא - והם תמיד בוחרים באותה אפשרות. תקראו מה הם כתבו בימים שאחרי נאום נתניהו בקונגרס. הרי מהטקסטים שלהם אפשר היה להשתכנע שהאמריקאים בדרך לבטל לראש הממשלה את הוויזה. שהוא לא יוכל להיכנס עוד לארה"ב. תסתכלו מה מצבו של נתניהו היום מול האמריקאים ותבינו כמה נלעגים יצאו הפרשנים הללו. בכל תחום עיסוק אחר, ערימת כישלונות שכזו הייתה מעיפה אותם למרכזי ההשמה של לשכת התעסוקה, או למצער לשיעור בעבודה פנימית על המידות. אבל לא אצלנו. רק בעיתונות שלנו כל כישלון בניתוח של נתניהו מבריג אותך למקום יותר חזק.



# # #



אותו דבר בדיוק אירע בעניין השגרירות. כשטראמפ הודיע שיעביר את השגרירות לירושלים, הם לעגו. כשהוא עשה צעד ראשון והודיע שירושלים היא מבחינתו בירת ישראל, הם הסבירו שזה לא מה שהוא הבטיח לנו, ושהנה הנה הוא מסתפק בדיבורים ולא מתכוון להעביר את השגרירות באמת. מסקרן מאוד על מה ימתחו ביקורת בעוד כמה ימים, כשדגל ארה"ב יונף בשגרירות החדשה בירושלים.



אפשר לחפש עד מחר דרך יצירתית לתאר את החברים האלה, אבל אין מדויק יותר מאשר לחזור אל ההגדרה ההיא של נתניהו. חמוצים. אזרחים ישראלים שדם חמוץ נוזל בעורקיהם. הכל רע להם, בהכל הם רואים שחור, שום דבר שנתניהו עושה לא מתאים להם, ולא יכול להיות טוב מבחינתם. הם ישקרו, הם יסתרו את עצמם, הם יסבירו את ההפך ממה שהסבירו רק אתמול, ויעשו את זה בלי להגיר אגל של זיעה ממבוכה, כי כשנתניהו מהעבר השני הכל מותר. מכאן גם נובע הפער הבלתי נתפס בין כל הסקרים המראים שלישראלים טוב מאוד, לבין מה שמספרים להם.



וההתנהלות העיתונאית הזו נכונה לכל אורך הדרך. כשנתניהו התפאר בסדרה ארוכה של מפגשים מוצלחים עם מנהיגים באפריקה, מיד היו שסייגו ש"בהצבעה שהייתה באו"ם נגד 'הצהרת ירושלים' של טראמפ, האפריקאים שנפגשו עם נתניהו דווקא לא תמכו בנו", כאילו שאם ראש הממשלה לא הצליח להפוך את מנהיג אוגנדה למרים פרץ, זה כישלון אישי שלו.



תראו מה קרה אחרי שני המפגשים של נתניהו עם מנהיג הודו, נרנדרה מודי. כל עיוור יכול היה לראות איזה חיבור מדהים יש בין שני המנהיגים האלה. איך התקבל אצלנו מודי. איך התקבל אצלם נתניהו. אבל הם, הפרשנים, בשלהם. הנה, תראו, לעגו, עם כל הכבוד לפגישה שלו עם נתניהו, מודי הלך להתחבק עם אבו מאזן ואירח אצלו את חסן רוחאני. כאילו מישהו ציפה שהודו הגדולה תתפרק מכל האינטרסים שלה ותשתעבד עבורנו, ואם זה לא קורה עד המטר האחרון, ברור למי מגיע הבוז.



זה הופך לבדיחה של ממש. רכבת של מנהיגים מבקרים פה ומקבלים את נתניהו אצלם בחום, ואיכשהו תמיד אתה יודע שמתישהו זה יתהפך על ראשו. הפולנים חוקקו חוק בעניין אזכור אחריותם לרצח יהודים? נתניהו אשם. כשהוריד פרופיל, הותקף שהסתפק במועט. אם היה מנתק איתם את היחסים, הפרשנים היו מחכים לפעם הבאה שבה הפולנים יצביעו נגדנו באיזשהו פורום, כדי להסביר לנו שהכל בגללו.



וזו הסיבה שכשאני קורא אותם, כשהם מצטטים גורמים בעולם שתוקפים את נתניהו - גרמנים, צרפתים או אמריקאים - אני לא מאמין להם. לאף אחד מהם. כי לפרשנויות שלהם ולגורמים שהם בוחרים לצטט אין ערך אמיתי. הכל מפוזיציה. הם כולם מגוננים על מניית ה"אנטי־ביבי" שקנו בבורסה הפוליטית־מדינית.



נסו להיכנס לטוויטר לפני כל נאום של ראש הממשלה, ותראו את חבורת הליצנים הזו מתבדחת ולועגת לאינטנסיביות שבה הוא מזכיר את איראן בכל אירוע. כאילו העניין האיראני היה איזה סיפור קטן שנתניהו משיקוליו הפוליטיים בוחר לעשות בו שימוש בכל פעם מחדש, ולא סוגיה בוערת שצריכה להטריד אותנו.


מנהיג של מדינה קטנטנה הופך להיות הנואם המרתק והאטרקטיבי בכל מקום שאליו הוא מגיע, כזה שמצוטט בעולם בלי הפסקה, ואצלנו במה מתעסקים כל הזמן? בשטיקים ובגימיקים ובצחוקים על השאלה מה הוא יכין הפעם. עיסוק בלתי פוסק בשטויות ובהבלים בלתי ענייניים ובלתי חשובים, הכל כדי להלעיג אותו ולבוז לו, כמו הדיבורים מהשבוע על "מופע פירוטכניקה" ועל "הצגה ילדותית".



מה שהם עשו השבוע היה ניסיון חבלה במאמציו של ראש הממשלה למנוע מהאיראנים להגיע לגרעין. אין דרך אחרת להגדיר את זה. ובשיא המאמץ שלו - כשבידיו חומרי מודיעין שלא יסולאו בפז, שהביא המוסד נגד האיראנים - הם הצטרפו אל האחרונים בלעגם לו. הם ומוחמד זריף.



אם פעם שיחקנו בשאלה "מה אתה קודם, עיתונאי או ישראלי", השאלה הזו איננה רלוונטית עוד. אנחנו קודם כל שונאי ביבי. רק אחר כך מגיע כל השאר.



# # #



הצגתי כאן פעם את אחד המופעים המדהימים של הפליק־פלאק של עיתונאי האנטי־ביבי, כפי שבא לידי ביטוי ביחסם אל ראש המוסד המנוח מאיר דגן. דגן היה בעבר מאכל לשיניה המחודדות של העיתונות. הפרשנים הפוליטיים בזו לו בטוריהם, האשימו אותו בחוסר יושר ובחוסר מקצועיות, והסבירו איך בכל מה שקשור לסוגיה האיראנית האיש הוא אהבל מושלם. "דגן יודע להרוג, לא לחשוב", כתב עליו אחד הבכירים שבהם.



כשדגן ישב עם האמריקאים כדי לדבר על הגרעין, צוטטו בכירים במערכת הביטחון כאומרים עליו שהוא "האיש הנכון במקום הלא נכון". העיתונים כתבו עליו שהוא "אובססיבי", ייחסו לו את כל הכישלונות, ואמרו עליו שהוא "מחרחר מלחמה". דגן הוגש לציבור כשקרן, כראש מוסד כושל, כמי שהורס את הארגון שעליו הוא מופקד, ככזה שהמינויים שלו רעים, ושהשינויים המבניים שהוא מוביל מפריעים. מה לא כתבו עליו? האשימו אותו שהוא הביא למוסד "יחסי עבודה עכורים", שהוא "מוריד את המורל", ובכלל שבגללו "המוסד בהידרדרות". "דגן גידל בלגן", כתב פרשן אחד, וסיכם ש"התקוות נכזבו". בעיתונים הודבקו לו כל המחדלים שהנפיק כדור הארץ. הוא אחראי לנפילה המודיעינית בעיראק, לכישלון בחיזוי העמדה הלובית בעניין האטום, לטיפול הלא מוצלח בעניין הפלסטיני, לאי־איתורו של חסן נסראללה ולמחסור כולל במידע על חיזבאללה. "אין היום בצמרת המוסד מבוגר אחראי", צוטטו בטלוויזיה בכירים לשעבר בארגון.



ואז התנגד דגן לתקיפה באיראן, פרש מהמוסד, החל לדבר נגד נתניהו והפך לאלוה ממעל. האידיוט מאתמול היה לפתע ליודע, לאחראי, למבין, ליחיד שאפשר לסמוך עליו. ואם כזה איש מדבר על נתניהו, אין ספק שהוא יודע על מה הוא מדבר. החלטה אחת של אדם אחד, התברר, כמוה בטבילה במקווה טהרה. תעברו על מה שנכתב על האיש לפניה, ועל מה שנכתב עליו אחריה - על ידי אותם עיתונאים בדיוק - ולא תאמינו שמדובר באותו מאיר דגן.


ומה שמדהים זה שהם אפילו לא מרגישים חוסר נוחות כשהם כותבים את הדבר ואת היפוכו. רגע של מבוכה לא עובר אצלם כשפעם אחת הם מציגים את נתניהו כמטורף שאוטוטו מפציץ את האיראנים והולך להבעיר את העולם, והיום הם מספרים עליו שבניגוד לבגין שהפציץ ולאולמרט שהפציץ, רק לו הפחדן אין אומץ.



תעברו על טורי הפרשנות שלהם מדי שבוע ותראו לאיזו רמה הם מדרדרים את העיתונות. אותם אלה שמאשימים את נתניהו בפילוג ובשיסוי ובהתססה, הפכו את ענף הסיקור הפוליטי לפח האשפה הרדוד של הכתיבה העיתונאית. משבוע לשבוע פחות ופחות טיעונים ענייניים. משבוע לשבוע יותר ויותר ניבולי פה ושפת שוק.



הם הם הסיבה שנתניהו ממריא בסקרים למרות הכל. הם הם הסיבה שלציבור לא אכפת מהפרשיות של נתניהו וממה שהם כותבים עליו בעיתונות. הם הם אחראים לבוז הגדול שהציבור רוחש לתקשורת. לא נתניהו. הם ורק הם.



[email protected]