בשבוע שעבר התראיין לעיתון זה פרופ' שאול משעל והציע לממשלת ישראל לחתור להסדר שביתת נשק עם חמאס. משעל אינו היחיד שנוקט עמדה זו. יש לה תומכים במערכת הביטחון, באקדמיה ובלבותיהם של כמה פוליטיקאים שכולכם מכירים, אלא שהם שומרים אותה לעצמם. אין מדובר בהסכם שלום נצחי, ולא במשהו שייעטף במילים גדולות, אלא בסדרת הסכמות שעיקרן הסרה של הסגר על הרצועה, תמורת הבטחה חמאסית לשקט ולביטחון. ישמרו, יקבלו. לא ישמרו, לא יקבלו.



לפני כשלושה חודשים מניתי כאן את האפשרויות שעומדות בפני ישראל להתמודד עם בעיית עזה, וציינתי כי צמרת חמאס רוצה בהסדר ואף מקפידה להעביר מסרים בנוסח זה כבר שנים. חלקם באופן מפורש ובאמצעות התקשורת, ומיעוטם בערוצים חשאיים. הנהגת התנועה פועלת כיום מעזה ולא מקטאר. הרוח החיה שלה, יחיא סנואר, נוהג לתקוף את ישראל בחריפות, אבל המילים שיוצאות מפיו נועדו לפייס את האופוזיציה הפנימית ולפרוק תסכולים. גם הוא, מתברר, מדבר לפעמים אל הבייס.



אחרי שמנכים את הססמאות המשולהבות, מתגלה מנהיג פרגמטי וסמכותי שחרד ממלחמה ושואף להשיג יציבות ארוכת שנים לתנועתו ולאוכלוסיית הרצועה. הוא וחבריו סבורים כי חמאס עדיין נהנית מרמת משילות גבוהה ברצועה, שמאפשרת לה לכפות על מתנגדיה את רצונה הפוליטי. עד שישראל תשיב למסריה בחיוב, גזרה צמרת חמאס על עצמה שביתת נשק חד־צדדית. זאת משיקוליהם, ולא מאהבת מרדכי. הם אומנם מתאמנים ומתחמשים ומנסים להגיב למלחמת המוחות שמנהלים נגדם גופי המודיעין בישראל, אבל נדיר שתתפסו אותם יורים.



איש בדרג מקבלי ההחלטות בפוליטיקה הישראלית אינו חותר להסדר, ואף לא יוזם שיח - ציבורי או פנימי - לבחינת האופציה הזו. בפגישת עיתונאים עם ראש הממשלה לפני שלושה חודשים בשולי ועידת מינכן, שאלתיו מדוע אינו בוחן אותה ברצינות. נתניהו חשף את חששותיו: "הם לא יעמדו בהסכם. הם יפרו אותו כמו שחיזבאללה הפרו את 1701 (הסכם הפסקת האש בתום מלחמת לבנון השנייה - ג"ח)".



למרות נטיית ישראל להציג את מהומות הדמים לאורך הגבול כפרויקט בהובלת חמאס, רובו מנוהל בידי צעירים שמצבם התעסוקתי, האישי או החברתי נואש, ולתחושתם אין להם מה להפסיד. ייתכן שחמאס תתפוס טרמפ על המהומות הללו, כי בשבועות האחרונים בלבד נפתח חשבון קטן בינה לבין ישראל, אבל היא איננה צריכה. השבאב עושים את העבודה על הצד הטוב ביותר.



תחת ערפל העפיפונים, הצמיגים, הצלפים והכותרות המשולהבות משני הצדדים, מתהווה לנגד עינינו מציאות מסוכנת. עד לאחרונה עוד חששנו מאלפים שיסתערו על הגדרות ויפילו אותה. כיום הם מסתדרים היטב בלי ההסתערות. כל מה שהם זקוקים לו הוא כמה עפיפוני מולוטוב ביום, ושני ניסיונות פריצה בשבוע. נכון שצה"ל מחכה להם בצד השני, ונכון שהם יוחזרו מיד לעזה, או יושבו לבורא, אבל בינתיים תתקבע בגבול שגרת חדירות. כבר לא צריך הפנינג המונים ואוהלי משפחות. צריך רק להתיש את צה"ל אחת לכמה ימים, והגבול הירוק הזה, שהיה סמל לשלווה, יהפוך לארץ מרדפים. מי ירצה לחיות שם ככה?



אנשי חמאס בעזה. צילום: עבד ראחים חטיב, פלאש 90



כשישראל בורחת מפתרון ברצועה, הסכנות רודפות אחריה. מדינה חזקה בת 70 לא צריכה לגלות חרדה מפני ישות שכוחותיה דלים ואמצעי הלחץ שלה מוגבלים. בוודאי שאינה צריכה להימלט מבדיקה עמוקה של ההצעה, כאילו היה מדובר באש חורכת. מי שרשאים לחשוש באמת בטנגו הזה הם סנואר וחבריו.



ברמן שוב עונה


ערב קום המדינה פעלו שליחי ההגנה בבגדד לצורך הוצאת יהודים. שלמה הלל כותב בספרו "רוח קדים", כי התקשורת מהארץ עם שליחי הארגון שם נעשתה באמצעות ציוד מורס. לתחנה בבגדד קראו בשם הקוד "ברמן". השבוע נזכרתי בתחנת ברמן. משרד החוץ הישראלי השיק עמוד פייסבוק המיועד לעיראקים ושמו "ישראל בלהג עיראקי". הוא מנוהל בערבית, ומרבה להעלות תכנים הקשורים בעיראק וביהודי עיראק. ירצו, ישיבו. לא ירצו, ישתקו. בתום יומיים מהקמתו רשם העמוד כעשרת אלפים מצטרפים.



לכאורה, קוריוז אינטרנטי. בפועל - חתיכת היסטוריה. לא בגלל ברמן. היסטוריה כי לידתו של הרעיון בעיראקים עצמם. אלפים, רובם שיעים, מבקשים בשנים האחרונות את קרבתה של ישראל. בערוצי המדיה של משרד החוץ, העיראקים נמצאים במקום השני מקרב המגיבים, אחרי המצרים. להקמת העמוד קדמו דיונים פנימיים רבים במשרד. בשלביו המוקדמים אף נשקלה האפשרות לכנותו "שגרירות ישראל בבגדד", אבל הרעיון נגנז, ובצדק, מחשש שייתפס כגרוטסקי.



מחר ילכו העיראקים לבחור פרלמנט. עיני העולם כולו נשואות לבחירות האלה. מדובר במעבדת ניסיונות אמריקאית, ובאפרוח דמוקרטי שמתעקש לפרוץ קדימה ולצאת מהקן לעולם הגדול. ראש ממשלתם, חיידר אל־עבאדי ינסה לכבוש שוב את בית המחוקקים ולהקים קואליציה. סיכויי הצלחתו גבוהים, אם רק יתגבר על אויביו. האויבים האלה אינם סתם מתמודדים פוליטיים, אלא איראן, שלא ויתרה על הסיכוי לרכוש השפעה אצל שכנתה הערבית הנאבקת על עתידה. תומכי טהרן ושליחיה פועלים במרץ רב, אף בדרכים בלתי חוקיות כדי להכשיל את עבאדי ולהמליך את אנשיהם. בפתח מסע הבחירות אף חששו יועציו כי הוא ייפול קורבן להתנקשות.



במידה כלשהי הצלחת מיזם הפייסבוק של משרד החוץ תלויה בתוצאת הבחירות מחר. אם יזכה עבאדי בכהונה שנייה, הוא ימשיך את תהליך השיקום והמאבק בשחיתות, ויעודד יוזמות ליברליות. אוהדי ישראל בבגדד יקבלו זריקת מרץ במאמציהם לטפח מגע עם ישראלים. בטווח הארוך עשויה ממשלת עיראק לרכוב על התשתית האזרחית ולראות במגע עם ישראל דבר לגיטימי. זו אינה פנטזיה אלא מציאות אפשרית. אנו חיים בעולם של שינויים.


עבאדי אומנם מוביל בסקרים, אבל אין לדעת אילו שפנים מסתירה טהרן בכובע. בתוך כמה ימים נדע לאן פונה עיראק החדשה. ומה לעשות? לאן שתלכו בשכונה הזו, תפגשו את איראן.



הוא עוד חי

שר האנרגיה והמים, יובל שטייניץ, איים השבוע כי אם אסד יאפשר לאיראן להתבסס בשטחו, עליו לדעת שיהיה זה סופו וסוף משטרו. "אסד יכול לאפשר או לא לאפשר להם לתקוף את ישראל משטח סוריה", הסביר שטייניץ בראיון לאתר YNET. "הוא יכול לאפשר או לא לאפשר להם להכניס טילים, מערכות נגד מטוסים, מטוסים ללא טייס. אם הוא עושה את זה, עליו לדעת שיש תג מחיר".



מאיים על אסד. שטייניץ. צילום: יח"צ



שטייניץ הוא חבר ועדת השרים לחוץ וביטחון (הקבינט המדיני־ביטחוני). עליו לדעת כי אסד, אף על פי שהעימות בין ישראל לאיראן מתקיים בשטחו, הוא כלי שני או שלישי בהיררכיית הכוחות הסורית. יפה לתבוע ממנו להיות ריבון בלעדי על ארצו, אבל בפועל הוא אינו כזה. האיראנים והרוסים מנהלים את סוריה לא פחות ממנו. אסד, כמנהיג בעל גאווה לאומית, סולד מן השימוש שעושים האיראנים באדמתו לצורכיהם. בלבו פנימה הוא אינו רוצה את העימות בין טהרן לירושלים. אבל אינו יכול לומר להם דבר. הם שפכו מדמם כדי להציל את משטרו מקריסה. "זה מאוד פשוט", הוסיף שטייניץ. ובכן זה לא.



טוב שישראל לא חשבה מעולם ברצינות לסלקו מהדרך. אסד הוא מנהיג חילוני ופרגמטי. הצדק דורש שיובא למשפט על מה שחולל לבני עמו, אבל אם יסולק, יבוא הגרוע ממנו. סוריה תיקלע לאנרכיה בסגנון עיראק, שתהווה איום חדש על אזרחיה, והיא עלולה לערער את גבול ישראל ברמת הגולן. נכון שידידתו איראן מסוכנת לישראל, אבל נגד איראן יש לישראל קלפי לחץ מגוונים. נגד ארגונים כמו אל־קאעידה ודאע"ש - פחות.



שמישהו יגיד לשטייניץ שאסד לא ישנה ממנהגו. הוא ימשיך לתמוך באיראן. לא מתוך שמחה גדולה, אלא בגלל המחויבות, וגם מאונס. האם תחסל אותו ישראל בכל זאת? ברגעים כאלה אני נזכר בחבר אחד, שנוהג לשאול אותי אחת לזמן מה: מה עם הנייה, הוא עוד חי?



הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל



[email protected]