"יש שתי אפשרויות: או שביום שישי בערב, כשיושבים וקוראים עיתון ונפגשים עם המשפחה, אתם תשבו ותדברו על אלה שעובדים בשירות הציבורי, או שאתם תהיו אלה שמדברים עליהם”. על פי מנכ”ל משרד החוץ, יובל רותם, זה המשפט שצריך להוביל את האנשים שהעשייה בוערת בקרבם והם שוקלים להגיע למשרד החוץ ולהשתתף בקורס שנחשב לקורס היוקרתי ביותר בשירות המדינה - קורס הצוערים.



עד לפני כמה שנים נחשב הקורס הזה לקורס הטיס של נציבות שירות המדינה, כשבתוך כמה חודשים היו יוצאים ממנו החניכים עם מקצוע לחיים שמעטים היו יכולים להעלות על דעתם; נסיעות לחו”ל, קבלות פנים מרשימות, פגישות עם שועי עולם ועוד. אלה היו השנים של טרום־מהפכת הגלובליזציה, ומי שחיפש לעצמו הרפתקה עם שליחות מעבר לים - מצא זאת בעבודה במשרד החוץ. כיום המצב שונה, וצעירים רבים בוחרים להשתלב בשוק הפרטי, אם מדובר בחברות היי־טק ואם מדובר בחברות מסחריות שונות שדרכן לא פעם ניתן לצאת לשליחות ולעשות את אותו רילוקיישן קוסם.



השנה הגישו מועמדות לקורס הצוערים רק 800 מתמודדים, בעוד שבשנים קודמות המספרים התקרבו המספרים ל־3,000. בנוסף, בקורס השנה ישתתפו רק 12 צוערים, כשבשנים קודמות השתתפו בו בין 20 ל־25. הפרדוקס הוא שהתהליך הזה קורה דווקא כשישראל נפתחת בפני מדינות וחלקים בעולם שבעבר לא היו בראש החץ של מדיניות החוץ הישראלית.



“זה אתגר שמתמודד איתו כל משרד חוץ בעולם בשנים האחרונות”, אומר רותם. “משרדי חוץ ברחבי העולם חייבים לפתח מידה מסוימת של גמישות, של שינוי, כדי להישאר יותר רלוונטיים”. השינוי שמדבר עליו רותם הוא לזהות מה יהיה המקום החם ביותר להיות בו בעוד חמש ועשר שנים, וכבר עכשיו להשקיע בו משאבים ובמיוחד כוח אדם. "אני רוצה להיות במקום הזה לפני שהסינים, הטורקים או כל אחד אחר נכנס", אומר רותם. במשרד הוקמו שש ועדות שתכליתן היא להחליט איפה כדאי להשקיע את המאמצים ואת הכסף, כשהכיוון הוא מזרחה, ליבשת אסיה, ודרומה לאפריקה. שם, מדינות כמו קניה, רואנדה ואתיופיה הן המקומות שאליו משרד החוץ מכוון את פרחי הדיפלומטיה.



דוגמה נוספת לשינוי התפיסה מגיעה מההכרח שהוטל על משרד החוץ לקצץ שבע נציגויות ברחבי העולם בשנה הקרובה, אך גם כאן מזהה רותם הזדמנות. “לישראל יש יותר מ־100 נציגויות ברחבי העולם זה זמן. האם היא צריכה להימצא בתוך כל 100 הנציגויות האלה או לחתוך כמה ולהוסיף כמה, ואיפה?”



הקיצוץ נוגע בין היתר למדינות באירופה שבהן יש יותר מנציגות אחת - שגרירות וקונסוליה - וגם למדינות שהתשומה שהן מנפקות לישראל אינה גבוהה. אחת המדינות ששמה עלה כמי שבה הנציגות הולכת להיסגר היא בלארוס. מנגד, רותם מבטיח פתיחה של נציגויות חדשות. “מצאתי שיש משהו מאוד לא טבעי בכך שהמדינה שיש לה את הרקורד הכי תומך בישראל - רואנדה - אין לנו שגרירות בה. זה לא נתפס כמעט. לכן התקיים כאן דיון בוועדת מטה, ובסוף סוכם שאנחנו פותחים נציגות ברואנדה. וזה ממש לא הסוף”.



נתניהו בביקורו ברואנדה ב-2016. צילום: קובי גדעון, לע"מ



משרד עם הילה



בקורס הצוערים שעומד להסתיים בימים הקרובים יש שמונה גברים וארבע נשים, שעבורם שירות המדינה הנו קריירה שנייה, חלקם נשואים עם משפחות וחלקם רווקים שעזבו משרות נחשקות בשכר גבוה כדי לממש את תחושת השליחות.



“הייתה לי משרה מעולה, אבל חיפשתי להשפיע", אומר אריאל סיידמן (33), נשוי ואב לשתי בנות, כלכלן במקצועו, שעבד בחברת נדל”ן מצליחה והתמחה במשרד המשפטים, וחולם להגיע ביום מן הימים לשגרירות ישראל באו”ם. "זה שונה מתפקיד של משפטן, שבו אתה מייעץ ולא מקבל החלטות. יש כאן השפעה אדירה על מערך היחסים של מדינת ישראל”.



כזכור, בשנים האחרונות יצאו עובדי משרד החוץ במחאות ואף בהשבתות עקב אי־עדכון גובה השכר שלהם בעשור האחרון. המאבק, מן הסתם, הצליח להבריח מועמדים פוטנציאליים. “אף אחד לא בא בשביל המשכורת, צריכה להיות מידה של פטריוטיות”, נוקט סיידמן גישה שונה. “המשכורות לא רעות כמו שחושבים. אנחנו מדברים עם אנשים, אנחנו שומעים דברים, וזה בסדר. אלה משכורות של השירות הציבורי, ואתה בטוח שתהיה לך משכורת”.



אחד החששות שעולים אצל אנשים השוקלים להיכנס להרפתקה הזו הוא הניתוק מהמשפחה הקרובה והעברת הילדים ממקום למקום. גם בסוגיה זו מוצא סיידמן את החיובי: “זה מהנושאים שיש להם הרבה פלוסים ומינוסים. יש פלוס גדול לילדים: ללמוד בבתי ספר בינלאומיים ולרכוש שפות. אני קורא ספרים על ילדים שגדלים ברילוקיישן, ובסופו של דבר זה תלוי בהורים. הם צריכים לבנות את הסביבה התומכת. לפעמים אתה מנווט את הקריירה לפי הילדים, ואם צריך להישאר במדינה מסוימת עוד שנה אז נשארים, ואם צריך לחזור אז חוזרים. בסך הכל יש גמישות והבנה”.



“הבנתי במהלך הדרך שהעבודה שלי לא מושכת אותי מספיק וחיפשתי מקום שיהיה לי בו מעניין מאתגר ומלמד, גם ללמוד מאנשים אחרים וגם להתפתח אישית ומקצועית”, מספרת ספיר עפרון (29), עורכת דין שהתמחה בפרקליטות הפלילית במחוז מרכז ועבדה עוד שנה במשרד עורכי דין פרטי. “למשרד החוץ יש את ההילה שלו. למרות העליות והמורדות, הוא מקום עבודה שבאמת יש לך כוח להשפיע בו, במיוחד בשליחות הראשונה שלנו”.



לשליחות הראשונה בת שלוש השנים יוצאים הצוערים בסיום הקורס. במרבית המקרים מדובר במדינות המוגדרות “קשות שירות” הזקוקות יותר מכל לידיים חרוצות ויצירתיות. כאמור, השנה יצאו הצוערים בעיקר למדינות באפריקה כמו קמרון וסנגל, וגם להודו ולמדינות באמריקה הלטינית.



בתוך השינוי שערך משרד החוץ, גם אופי הצוערים השתנה. סימון סרוסי (31), במקור מצרפת, חי בישראל כבר 13 שנה, הגיע למשרד מהתחום העסקי ועבד עם חברות שעיקר עיסוקן היה יבוא סחורות מאפריקה. עבורו החזרה לאפריקה, הפעם בשירות משרד החוץ, היא עניין טבעי לחלוטין, והוא גם רוצה להעביר מסר למי שחוששים שמא יגיעו לשרת במדינה “קשת שירות”: “אנחנו מפחדים ממה שאנחנו לא מכירים. גם אני מאוד פחדתי לפני הפעם הראשונה שהגעתי לאפריקה. כשהמטוס נחת, שאלתי את עצמי: ‘למה אתה מסבך את עצמך בדברים כאלה? להגיע למקום כזה?’ אבל אז אתה מבין שבן אדם הוא בן אדם, ולכל מקום יש אתגרים משלו, יתרונות וחסרונות משלו, וגם באפריקה יש דברים מקסימים”.



סרוסי מאמין כי מי שמרגיש בתוכו שיש לו הכישורים להיות דיפלומט, צריך להיות מסוגל להסתדר בכל מקום. “נכון שזו אפריקה אבל אתה מקבל תנאים טובים, גר בדירה יפה עם נהג. זה לא שאתה בשכונות עוני", הוא אומר. "אני מניח שיש דברים קשים ואולי יש הפסקות חשמל, אבל זה חלק מהעניין. אתה עובד בשביל המדינה, אתה משרת אותה, אתה עושה את זה עם ולמרות כל מה שזה דורש, ואם החלטת להיות דיפלומט, אתה צריך להיות מוכן”.



גם גליה פרנקל (31), מדריכה במרכז מורשת בגין ובמוזיאון מגדל דוד, מתרגשת לקראת השליחות הראשונה שלה.“יש קצת חשש כי אנחנו עדיין לא יודעים לאן אנחנו הולכים וזה גם קצת אקזוטי ויש הרבה התרגשות", היא אומרת. פרנקל למדה יחסים בינלאומיים באוניברסיטה, אבל לא התיאוריות על מלחמה ושלום הן שהביאו אותה למשרד. “לא תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה. דווקא עולם ההדרכה הביא אותי למשרד החוץ, העבודה עם אנשים והחשיפה לירושלים, ולא לימודי היחסים הבינלאומיים”, היא מסבירה. “ראיתי שאני טובה באינטראקציה האנושית והרב־תרבותית עם אנשים מכל העולם. אז אמרתי לעצמי: ‘בואי ננסה למנף את זה לקריירה’”.



פרנקל. צילום: מרק ישראל סלם



לומדים להשפיע



תנאי הסף להגשת מועמדות אינם גבוהים במיוחד: אזרחות ישראלית, שליטה טובה בשפות העברית והאנגלית ותואר ראשון. הקורס הוא בן שישה חודשים, ובו מקבלים הצוערים שכר וגם עזרה במימון שכר דירה, למי שמבקש להעתיק את מקום מגוריו לירושלים בעקבות הקורס. במהלך הקורס הם יוצאים לשליחות בת שבוע באחת הנציגויות הישראליות בעולם כדי ללמוד, ובסופו משובצים באחת המדינות לשלוש שנים.



אנשי משרד החוץ אמונים גם על חלק גדול מהנעשה בתוך ישראל, למשל שיתופי פעולה עסקיים כמו עם חברת התעופה “אייר אינדיה”, והכנסת קו תעופה ישיר בין תל אביב לניו דלהי; חיבורים עסקיים בתחום ההייטק ואפילו תרבות, כשבשבועות הקרובים תגיע לישראל הפקה מבוליווד, תעשיית הסרטים ההודית, לצלם סרט באורך מלא. האם בעידן הטכנולוגי שבו כמעט כל אחד יכול ליצור קשרים עם נציגים בחו”ל, עדיין יש צורך בנציגות רשמית של המדינה? כך או כך, במשרד החוץ הבינו כי עליהם לגייס את יכולותיהם התדמיתיות והדיפלומטיות לשיווק המשרד בתוככי ישראל, ולא רק בשיווק המדינה ברחבי העולם.



כך, בשבועות האחרונים החל המשרד לקרוא ברשתות החברתיות לישראלים המעוניינים לקחת חלק במערך החוץ של ישראל לבוא ולהיבחן לקורס הצוערים שייפתח בחורף 2018, וההרשמה לו תיסגר ב־22 במאי. “זה לא בלתי אפשרי להגיע לפה”, אומר צביקה זיו, מנהל קורס הצוערים ובעצמו דיפלומט ששירת בעבר בסין. “השאלה היא כמה אתה מוכן לעשות שינוי בקריירה וכמה יש לך רצון לעשות שינוי בחיים ולתרום למדינה. אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיכולים להגיד: ‘אני באמת משפיע על מה שקורה כאן’. אחרי הקורס הזה תוכלו”.