מכיוון שאצלנו חדשות בדרך כלל לא מחזיקות הרבה יותר משבוע, נקווה שכמה דברים בכל זאת יישארו איתנו מהאירוע המשמח שקרה במוצאי שבת. הנה שלוש הערות פוסט־אירוויזיון:



1. מהרגע שנטע ברזילי זכתה באירוויזיון, היא לא הפכה רק לסמל לאומי, למקור לגאווה ולסיבה מצוינת לכל ישראלי להשתמש במילה "כפרה" גם אם זה לא ממש אופייני לו, אלא גם לכלי משחק לכל תופסי הטרמפים הפוליטיים. תקשיבו למסר שלה, הטיפו נביאי הזעם, מה אתם מתגאים בזכייה, הרי היא דיברה על קבלת האחר, איפה אנחנו ואיפה המסר. מנגד צהלו אלה שאמרו: אין עלינו, שוב ניצחנו את ה־BDS, ועכשיו בואו נתקדם לעבר העברת השגרירות ללא חשש, ורק אל תשכחו למי להצביע בבחירות. קצת מדכדך לראות איך תמיד יימצא מי שינצל כל אירוע כדי להעצים התנצחות פנימית שכבר מזמן אין לה תכלית. מצד שני, אולי בכך מתבטאת האחדות שלנו בימים אלה - כל אחד מתרגם את ההצלחה הישראלית התורנית למה שמתאים לו. מזל שיש עוד מספיק כאלה שמתאים להם לשמוח באירוע סתם בגלל מה שהוא: תזכורת לכך שבמדינתנו הקטנה יש לא מעט אנשים עם יכולות גדולות, וזה בהחלט מקור לגאווה לכולנו.



2. גם מהיבט נוסף קשה שלא לשאול: האם שכחנו איך לשמוח בפשטות? פשוט לשמוח בזכייה, בלי לשלוף מיד את החצים ולחפש היבט שלילי כלשהו. כיאה לאייטם חם, היו אלה שמיד עטו על התקציב השערורייתי של קיום התחרות בישראל בשנה הבאה כמוצאי שלל רב. 120 מיליון שקלים, הם זעקו, מאיפה יגיע הכסף? והאם זה בכלל שווה את זה? הרי אפשר לתת את זה לעניים, לניצולי שואה, לקנות מצלמות ל"בצלם" או לתת תרומה לארגון להב"ה. גם תגובות כאלה הן סוג של תפיסת טרמפ על כל אירוע כדי להעביר איזושהי "אג׳נדה" קדושה, והאמת היא שזה סגנון שקצת מיצה את עצמו, בעיקר מפני שאין בו כלום. האירוע אולי יעלה 120 מיליון שקלים, אבל יכניס עשרות מיליונים מתקבולי תיירות, וזה אחרי שפחות או יותר יכסה את עצמו רק ממכירת זכויות השידור. שלא לדבר על הערך התדמיתי של קיום התחרות בישראל, נוכח התקציבים שמופנים בימים אלה למלחמה בחרם. אז הגיע הזמן שנזנח את הז׳אנר התקשורתי של ייצור מיני־מהומות עבור אייטמים על שום דבר, לא?



3. אחרי שנחתה מתוך ענני האופוריה, אמרה נטע ברזילי משפט קטן וחמוד שנעלם לו בתוך ערימות ה״כפרה״: "תעשו טוב, אז יהיה טוב". כל כך בסיסי, ועם זאת, לפעמים נדמה שזה כבר לא כל כך פשוט. ברזילי היא לא כוכבנית טבעית, אבל במקום לטבוע ברחמים עצמיים ולהאשים באפליה ולדרוש יותר צדק בעולם, היא התחברה לכישרון שלה והוציאה מעצמה את המיטב. אם נשים את הפוליטיקה בצד, נבין שלפני פמיניזם בועט, קידום מיעוטים או כל סיסמה אחרת, המסר שלה הוא קודם כל - להיות חיובי, להתחבר למה שטוב בך ולמקסם אותו. מרוב שליליות, הטחת האשמות, "ביקורת בונה" ו"חשיבה ביקורתית" או איך שלא בוחרים לקרוא לזה כדי שזה יישמע אינטליגנטי, שכחנו מה זה להעביר מסר חיובי וכמה כוח יש בזה. הרבה יותר כוח משיש בכל סוג של הטפה.