"אני חושב שקצת הגזמנו עם קמפיין MeToo#. אני כמובן לא בעד הטרדות וניצול מרות, אבל אני חושב שהלכו רחוק מדי בעניין הזה, שקצת מוגזם בהבלטה שלו", אומר השחקן והזמר מוטי גלעדי, בביקורת על התנועה שהרעידה בשנה האחרונה את תעשיית הבידור בארץ ובעולם. "מובן שאם יש הטרדה ברורה, משהו שאפשר לקרוא לו הטרדה עם דגש, אז ברור שזה פסול, אבל היום אתה עשוי לתת מחמאה לבחורה במשרד - או שיש בחורה שנכנסת לאיזה מנהל וצועקת: 'אל תיגע בי' כשהוא בכלל לא נגע בה - ולהיות מואשם בהטרדה. צריך להקפיד על התייחסות וכבוד לנשים ולא לנצל מרות, כמו בכמה מקרים ששמענו עליהם בדרגים הגבוהים ונגמרו במאסרים. אבל אני חושב שאנחנו חיים בעולם כזה של מתירנות. לא נעים להגיד, אבל הפרובוקטיביות של הלבוש, או חוסר הלבוש, של נערות צעירות ולא רק צעירות, הוא חלק מהעניין. ואני לא אפרט מדי, כאילו הפרצה קוראת לגנב.
"היום גבר צריך להיזהר שמא בטעות יגיד 'את לבושה באופן סקסי הבוקר', כי הוא עלול לצאת מטרידן", מוסיף גלעדי. "אישה שרצתה להתלבש יפה כדי להבליט את נתוניה וחמוקיה, והיא נהנית ממחמאות, אז הגבר יחשוש להגיד לה משהו. אני חושב שבסופו של דבר הקמפיין הזה הזיק לנשים. היום יש אפשרות לבחורה שמקבלת מחמאה, ויש לה ראש קרימינלי, לנצל את זה. אני מדבר על מחמאה שלא מרמזת על דברים כאלו ואחרים ולא באה באופן מטרידני ורציף".
מוטי גלעדי (71), אחד האמנים הוותיקים והפעילים בישראל, השתתף בעשרות סרטים ותוכניות טלוויזיה, ובהן עונת ה־VIP של "האח הגדול" בשנת 2015. יש לו שלושה ילדים מאורנה, אשתו הראשונה שהלכה לעולמה ב־1993. בשנת 1997 הוא נישא לשחקנית אסנת וישינסקי ובשנת 2014, לאחר 17 שנות נישואים, השניים התגרשו. לזוג בת משותפת.
מחר יעלה גלעדי במופע יידיש חדש בתיאטרון היידישפיל. "המופע נקרא 'דז'יגאן ושומאכר רצים לבחירות'", הוא מספר. "אני מגלם את שמעון דז'יגאן, ויעקב בודו מגלם את ישראל שומאכר. העלילה עוסקת בשני עמודי התווך של העולם היידי זה שנים רבות, מאמצע המאה הקודמת. הם לא איתנו היום, והמחזה בודק מה היה קורה אם הם היו בחיים. במחזה הם שואפים לעשות קאמבק, ומה שחסר להם זה מימון וספונסר שיחזיר להם את הקהל היידי כמו בימים עברו. הנושאים של אותם ימים אקטואליים גם היום. הגיבורים מתעסקים בעניינים סוציאליים, הם לראשונה שרים, בדרך אל הקאמבק, ועוברים דרך מושבים בכנסת. דז'יגאן ושומאכר התעסקו באדם הפשוט ברחוב, בחוסר הבנת הפוליטיקה, בשחיתות, בהונאה, בהולכת שולל, באזרח הקטן שמקופח. במובנים מסוימים, הדברים האלו לא השתנו: ההבטחות שמבטיחים לך פוליטיקאים כשהם רצים לבחירות ומה מהן הם מקיימים, היחסים ביניהם, האחד קורא עיתונים, האחד לא מודע לדברים. הקונפליקט הזה הולך לאורך כל ההצגה. בודו הכיר אותם בעבר, גם אני גדלתי על המערכונים והדיאלוגים שלהם.
"כשהנחיתי את התוכנית 'תיבת נוח', הכרתי את דז'יגאן, וקרה מקרה לא נעים", מוסיף גלעדי. "היו שם חיילים שבאופן טבעי לא הבינו את השפה, והיה אנטי בין מזרח למערב, שבאותה תקופה היה יותר מז'ורי. זה היה אירוע מצער, הם לא קיבלו אותו. זה רגע עצוב שזכור לי מימיו של דז'יגאן. זה נבע מבורות מסוימת של קהלים אחרים, שהיו קהלים הרבה יותר גדולים, לפני 60 שנה. אז האנטי היה יותר מוחצן. שלא לדבר על זה שבן־גוריון עצמו פסל את השפה הזאת. היו מציגים ביידיש במחתרת, בארץ היו הצגות רק בעברית, ולא רצו שידברו ב'שפות הגלות'".
אחת לכמה שנים, יצירה כזו או אחרת מעוררת מחדש את השד העדתי. לאחרונה "סלאח, פה זה ארץ ישראל" הייתה זו שעוררה דיון בעניין. מה דעתך על כך?
"עברנו כברת דרך והשד העדתי צריך להיעלם מהבקבוק, ולא צריך לייצר את הבקבוקים שנוצרים להם שדים. התחתנו והבאנו ילדים מעורבים, ולכולם יש את אותן הזדמנויות, בלי אפליה. יכול להיות שפה ושם אנשים נושאים תחושות מהמעברות ומהכרטיס האדום, וזה עבר הלאה לדור הנוכחי. זה מעורר שנאת חינם, וזה מביא רק הרס".
יכול להיות שהשמירה על התרבות האשכנזית של היידיש מנציחה את השוני?
"יש מנהגים שונים בעדות השונות, ויפה ששומרים עליהם, אבל הכוח שלנו הוא באחדות שלנו. אתה רואה הרבה מעדות המזרח שמגיעים לראות הצגות ביידיש, ואפשר להתחבר לשפה הזאת. יש אישה מרוקאית בת 70 שמגיעה להצגות שלנו וחוזרת שוב ושוב. היא אמרה לי כמה היא נהנית לראות אותן. זה מחמם את הלב".
תקופה של אהבה
כידוע, בשנת 1986 ייצג גלעדי עם שרי צוריאל את ישראל באירוויזיון שנערך בנורווגיה. השיר "יבוא יום" הגיע למקום הלפני אחרון עם שבע נקודות בלבד.
"אני שמח עם כל עם ישראל", אומר גלעדי על זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון בליסבון. "היא הילדה שבאה משום מקום והצליחה. זה גימיק, אבל גימיק שונה ומיוחד. היא באה עם דבר שונה וגנבה את ההצגה. המודעות לישראל דרך כל דבר - ספורט, כדורגל, כדורסל - זה נותן נוקאאוט להרבה מאוד מחשבות רעות עלינו בעולם הרחב, אז שאפו ויישר כוח. כולנו חווים את החוויה וכולנו אוהבים אותה היא בחורה אינטליגנטית ויש לה מה להגיד, וכמו שאמר ראש הממשלה הנהדר שלנו - היא באמת 'שגרירה נפלאה לישראל'.
"אנחנו נמצאים בעידן שבו הפן הפוליטי לא פעם קבע גורלות של שירים מבחינת האהדה לישראל", מוסיף גלעדי. "אולי זה לא החלק המז'ורי בהצבעה, אבל רואים מדינה שמפנקת את המדינה השכנה לה - יוון את קפריסין, וארצות יוגוסלביה שעוזרות אחת לשנייה לא בשל טיב השיר. למרות זאת, ואף על פי כן, זו הייתה התרומה של הציבור הכללי ולא של השופטים - זה מה שנתן את הניצחון. אנחנו נמצאים בתקופה של אהבה רבה מהרבה מדינות. אפשר להצדיע לראש הממשלה שעשה פלאים ביחסי ישראל ומדינות אחרות״.
מה דעתך על הטענה שבשנים האחרונות השירים שנשלחים לא מייצגים את ישראל באמת משום שהם לא בעברית?
״אני חושב שזמר שיוצא לייצג את ישראל עם דגל ישראל, צריך לשיר שיר עברי ולא ׳חיקוי של התבוללות׳, כמו שאמר אחד העם. צריך להחזיר את השירים בעברית וגם להחזיר את הקדם־אירוויזיון של פעם. זה היה הבייבי של רשות השידור. המתכונת של פעם הייתה הכי טבעית, הכי רצויה, ומן הראוי להחזיר את פסטיבל הזמר הישראלי הזה. אבל להיכנס לחדר ולהחליט מתוך ארבעה שירים של זמר אחד איזה שיר ייבחר, זו לא בחירה חופשית, וברור שזה לא מנוטרל מאינטרסים. גם הפעם ההוכחה היא שהציבור בחר בנטע, ולא השופטים, וזה הכי נכון מבחינה דמוקרטית לתת למאזין ולצופה לקבוע את גורל השירים. זה לא אומר שאי אפשר לעשות בשיר שימוש במילה לועזית. גם פעם השתמשו בטריקים כדי לא להעמיס את הח' והע' על האוזן הזרה ב'אבניבי' וב'הללויה', שהיה שיר טוב, עם לחן טוב, והצליחו למצוא בו מילה שתתנגן היטב באוזן הזרה. אני בהחלט בעד להחזיר את המתכונת הקודמת״.
מה אתה זוכר מהתחרות?
״אתה עולה ורואים אותך יותר מ־600 מיליון איש, היום זה מיליארד. החיים שלך עוברים מול עיניך. זה מרגש מאוד, ואני זוכר כל פיפס על הבמה, מרגע שהחל השיר. לצערי הרב, לא הבאנו תוצאה מדהימה משם״.
הייתה אכזבה מחוסר ההצלחה?
״ברור שיש אכזבה, אבל הלכתי לתחרות באופן ספורטיבי. כתבתי את השיר על מפית בשכונת התקווה. התחלנו להציע את זה לזמרים אחרים. ברגע האחרון, הילדים אמרו לי: 'אבא, תעשה את זה אתה, אתה הרי זמר לפני הכל׳. אימצתי את ההמלצה של הילדים. השקענו בזה מכספנו ולא קיבלנו שקל מהמדינה. זה נשמע כמו תירוץ, אבל זה לא תירוץ. מספיק שהמצב הפוליטי לא מזהיר או שמדינות תומכות אחת בשנייה מפני שהן קרובות. באותה שנה הייתה ילדה שזכתה, וקשה להתחרות בילדה. יש אכזבה, אבל ממשיכים הלאה, וזה לא משהו שמפיל אותך לקרשים. זה בסך הכל שיר שאפשר לאהוב אותו יותר או פחות, והמילים שלו רלוונטיות גם היום״.
היית הולך שוב?
"בוודאי, אם יש שיר טוב, אז למה לא? אני לא רואה שמציעים לי מחר דבר כזה, אני בעד שיעשו תחרות קדם־אירוויזיון. בארץ, אני ושרי היינו אנדרדוג ולקחנו את כל הקופה״.
בורקסים ומטבלים
כאמור, גלעדי טמן ידו גם בתוכנית ריאליטי. "לא ראיתי, אני בחזרות ולא היה לי זמן", הוא אומר על העונה החדשה של "האח הגדול", שעלתה לשידור לפני כשבוע וחצי.
איך היה לך שם?
"בשבילי זה היה ניסוי נחמד, אולי 'נחמד' היא לא המילה הנכונה. שכנעו אותי ללכת, כי הנוער לא כל כך הכיר אותי וכדאי שיכיר. קיבלתי אישור מהילדים ויצאתי בשלום עם הרבה אהבת חינם. זה בהחלט היה ניסוי, זו חוויה של בחינה עצמית. כגודל חוסן הפה שלך והרגישויות שלך, אתה עובר בחינה על עצמך. הייתי מודע לכל המצלמות כל הימים, עד יום לפני הגמר הגדול. הייתי מודע וברחתי מהמקומות הרדודים. הלכתי למטבח לאפות חלות, הייתי עושה חיקויים ושירים. ידעתי איפה לענות ואיפה לא לענות, לקבל אולי סטירה ולהגיב בלטיפה. מה שחשוב זה האמת שלך, מילת המפתח להכל היא 'אמת'. כשאדם מחובר לאמת שלו, הוא יודע להפעיל את המפעל הזה שנקרא 'אני'. אחד הדברים החשובים אצל אדם הוא המודעות העצמית, מי אני ומה אני, לחיות עם האמת שלו ולדעת מה המעלות והחסרונות שלו״.
כמי שנחשב חבר של ראש הממשלה, מה דעתך על החקירות נגדו ועל הביקורת על התנהלותו? יצא לך להיתקל בגלידות באלפי שקלים?״ממש לא. בעשרות הפעמים שהייתי בבית ראש הממשלה, מה שראיתי זה בורקסים ומטבלים״.
אתה חושב שבמצב שבו ראש הממשלה נמצא הוא יכול להמשיך לתפקד בתפקידו הרם?״אני מקווה לטובתו ולטובת עם ישראל שכל המספרים האלו - 1000, 2000, 4000 - ייסגרו כלא היו, בראש ובראשונה לטובת כולנו. בכלל, אני חושב שיש כאן מקרה של ׳אין נביא בעירו׳. לא מעריכים אותו כאן מספיק. מה שחשוב לי להגיד בעניין הזה הוא שבעיניי, אין גודל ההערכה כגודל מעשיו״.