יש מקום לבדוק את הטענות לגבי התנהגות השוטרים בהפגנה בחיפה, אבל אסור לאבד את המיקוד. כי גם אם יימצא ששוטרים השתמשו בעודף כוח כדי לפזר את ההתפרעות, עדיין לא בכך נעוצה החומרה בפרשה. הדבר החמור הוא שאזרחים ישראלים מזדהים עם האויב ומעזים להשתולל ולהכריז על כך בראש חוצות. ואולי יותר חמור הוא הבלבול שלנו בין הזכות לחופש ביטוי לבין האיסור לתמוך במבקשי נפשנו.
להזכיר, המפגינים בחוצות חיפה יידו אבנים, חסמו כבישים, פגעו ברכוש, והכי חשוב, השמיעו קריאות כמו: "מעזה יצאה ההחלטה, אינתיפאדה וניצחון. עזה, תהיי חזקה". או: "יא שאהיד, נוח בשלום, אנחנו נמשיך את המאבק". וגם: "מחיפה ברכות לעזה, ישראל מדינת טרור". כזכור, בעזה ניסו כוחות האויב להסתער באלימות ובעורמה על הגבול, לפרוץ אותו ולהשתלט על יישובים. הם הפעילו מטעני חבלה, ירו והשתמשו באוכלוסייה אזרחית כמסווה למהלך המלחמתי שלהם. מטרת־העל שלהם הייתה "השיבה", כלומר, חיסולה של מדינת ישראל הקטנה, של 48'. זה מה שקרה בעזה.
עכשיו תארו לעצמכם הפגנה של תומכי היטלר בלונדון ב־1940, או של חסידי הקיסר היפני בניו יורק של 1943. אל תנסו לדמיין, כי דבר שכזה לא יכול היה להתקיים. הלורד האו האו הבריטי, שתמך בנאצים, נאלץ להימלט על חייו מבריטניה, אזרחים ממוצא יפני נכלאו בארה"ב רק משום שהיו יפנים. אבל אצלנו, תמיכה שיטתית באויב היא שם המשחק, הדמוקרטי לכאורה. זו הפקרות שמתחילה בהחלטות בג"ץ לאפשר לרשימות עוינות לרוץ לכנסת, ומגיעה עד לאי־העמדה לדין של סוכני אויב כמו חנין זועבי והסכמה שאלו יקבלו מימון זר להמשך החתרנות שלהם.
עימותים בגבול רצועת עזה. צילום: AFP
מדובר בבלבול מוחלט, כי מי שתומך במחבלי חמאס המכונים שאהידים או במי ששלח אותם, מי שמכנה את מדינת ישראל מדינת טרור, הוא אויב. ולאויב לא שמורה זכות ההפגנה וההטפה לערכיו. אויב לא יכול להיות אזרח ואפילו לא תושב. לאויב אסור לאפשר לרוץ לכנסת. לאויב כמו ארגון מוסאוא אסור לבצע פעילות חתרנית בכספים זרים. באויב נלחמים.
