ממחקר חדש שערכה התנועה למשילות ודמוקרטיה עולה כי ברוב המוחלט של המדינות הדמוקרטיות בעולם, מי שממנים את השופטים במדינה הם נבחרי הציבור. בישראל, לעומת זאת, נבחרי הציבור הם מיעוט בלבד בוועדה הבוחרת. בהרכב הוועדה לבחירת שופטים בישראל, האחראית למינוי כלל השופטים בכל הערכאות, יש תשעה חברים: ארבעה הם נציגי הממשלה והכנסת, שלושה הם שופטים מבית המשפט העליון ושניים הם נציגי לשכת עורכי הדין. כיום נדרש רוב של שבעה חברים לפחות לאישור מינוי לבית המשפט העליון, ומכאן שלשופטים עצמם יש למעשה זכות וטו על מינויים.



המחקר סקר את המצב ב־38 מדינות. מתברר כי בארה"ב ובצרפת הסמכות למינוי שופטים נתונה לנבחרי ציבור בלבד, באופן שבו מעורבות הן הרשות המבצעת והן הרשות המחוקקת, והליך דומה מתקיים בשמונה מדינות נוספות. בתשע מדינות אחרות, כמו קנדה ושוודיה, הסמכות למינוי שופטים נתונה בידי הרשות המבצעת. בשווייץ ובבלגיה זו סמכות של הרשות המחוקקת.



השיטה שבה הרשות השופטת ממנה שופטים נהוגה בשלוש מדינות בלבד מבין אלו שנכללו במחקר: הודו, לוקסמבורג ופולין. בארבע מדינות (צ'ילה, ספרד, איטליה, קוריאה הדרומית) הרשות השופטת מעורבת בהליכי הבחירה, אך אין לשופטים זכות וטו על מינוי.



עו"ד זאב לב, מרכז תחום מחקר בתנועה למשילות ודמוקרטיה, מסר כי "מתוצאות המחקר עולה כי מדינת ישראל חריגה באופן בחירת השופטים שלה ובחוסר ההשפעה של נבחרי הציבור על הליך המינוי. לאור סמכויותיו הנרחבות של בית המשפט העליון, וסדרי הדיון הרופפים הנוהגים בו, מצב זה יוצר פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית ודורש תיקון. שינוי שיטת מינוי השופטים הוא תנאי הכרחי ללגיטימציה ציבורית של בית המשפט ולחיזוק אמון הציבור בו".