"למה להיעלב דווקא ממערכון התפילין הגרוטסקי של 'ארץ נהדרת'?", שאלו אותי, "הרי בפריים טיים הישראלי יש לא מעט אנשים שמגחכים על הדת. ליאור שליין בערוץ עשר למשל מקפיד לקרוא לאלוהים בזלזול 'החבר הדמיוני של הדתיים' כמעט מדי שבוע". בעיני לא חייבים להיעלב מאמירה כמו "החבר הדמיוני". פרשת השבוע, פרשת נשֹא, היא כל כולה הכנות לחיים במחיצתו של האל כ״חבר דמיוני״, או בצורה מדויקת ועדינה יותר: האל כחבר/אב/מלך שאתה צריך לעבוד קשה כדי להנכיח אותו בעולמך.
למעשה, המילה ״עולם״, הייחודית במשמעותה לעברית, מבטאת במקום את ה״יש״ הגדול דווקא את ההיעדר, ההיעלמות. העולם הוא המקום שבו אלוהים נעלם. אבל לפני שהאל נעלם הוא משאיר לנו משהו. אלוהים משאיר אותנו עם המילים אמונה ואחריות. מתן תורה היה אירוע חד־פעמי שהתרחש מלמעלה למטה באופן שיהדהד לדורות. ומשניתנה התורה, הכיוון התהפך.
האחריות לנוכחותו של אלוהים או של צלם אלוהים בתוכנו - ולכן בעולם - היא שלנו, והעבודה נעשית מלמטה למעלה. לכל אדם - פחות או יותר בגיל המילואים המודרני - יש תפקיד: ממגלגל יריעות באוהל מועד ועד לכוהנים וללוויים. את ארון הברית - כמו אלונקה וכמו עול הקיום הישראלי המודרני - נושאים ארבעה גברים בגיל המילואים על כתפיהם. אלא שיש הבדל משמעותי בין אופן הנשיאה של ארון הברית לבין אופן הנשיאה של האלונקה המודרנית: שני הנושאים הקדמיים סוחבים את הארון כשפניהם אליו, כלומר הם הולכים לאחור.
הפרשנות של חז״ל לאופן הנשיאה המסורבל הזה היא של מתן כבוד לארון הברית והתבטלות בפניו. ״בני קהת היו מהלכין לאחוריהם - ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון... ומשועבדין לפני הארון... לפי שאין גדולה לפני האלוהים... כיוון שהיו באין לטעון את הארון היו טוענין בו כעבדים". אני מוצאת עוד היבט מעניין באופן הנשיאה הזה: כאשר בני קהת הולכים בגבם לדרך הם רואים את חבריהם, זוג הנושאים האחורי. היכולת להחזיק בברית לאורך זמן תלויה לא ביכולתנו לשעוט קדימה, אלא ביכולתם של כל הנושאים בעול לראות זה את זה.
כך גם בצה"ל, נושאים את האלונקה יחד. כתף אל כתף, רואים זה את זה. לצערי, על שניים מנושאי האלונקה אנחנו לא מסתכלים מספיק. אנחנו משאירים את האחריות עליהם לממשלה, במקום לקחת אותה מלמטה כלפי מעלה, כפי שמלמדת אותנו פרשת נשֹא. משפחותיהם של הדר גולדין ואורון שאול הי״ד מחכות לנו בכל שבוע שלא נשעט קדימה תחת אלונקת חיינו, אלא שנישא אותה כבני קהת תוך הבטה לאחור, אל אלה ששילמו את המחיר הכבד ביותר. המשפחות לא מבקשות לשחרר מחבלים כדי להביא את הבנים לקבר ישראל, להפך, הן דורשות למנוע ביקורים מאסירי חמאס ולהכביד את היד על ארגון הטרור.
״הומניטרי נגד הומניטרי״. זה לא המאבק שלהם, זה המאבק של כולנו על האופן שבו נכון וראוי לשאת את ארון הברית הישראלי. בכל יום שישי בצהריים מפגינות המשפחות באנדרטת "החץ השחור״ מול עזה. פרשת נשֹא קוראת לנו להצטרף למאבק ול״מסדר של הדר״ ולשאת בעול יחד איתם.