גל הפשיעה במגזר הערבי הולך וגובר, ובהחלט ייתכן שמשטרת ישראל על כוח האדם שלה, ותחת מגבלות הכוח החוקתיות והבג"ציות, אינה מסוגלת להכיל אותו עוד. נתוני הפשיעה של המגזר בצפון, במשולש ובדרום, שוברים את כל השיאים, הן במספרים והן בחומרת העבירות. אלה אינן מכוונות למגזר היהודי בהכרח, להפך, מרביתן מתרחשות בתוך היישובים הערביים (הכי ידידותיים) ומכוונות פנימה. הן גם לאו דווקא חלק מפעילות של ארגוני פשיעה גדולים: בכל יום מדווחת המשטרה על מעשי שוד מזוינים של בתי עסק בבעלות ערבית עם עובדים ערבים - תחנות דלק, סוכנויות דואר, פיצוציות. בתחום הפרוטקשן - עסקים, מסעדות, בתי קפה ומועדוני קוביות וקלפים עולים באש. בימים ובלילות נשמעים מטחי ירי, בשמחות, בחצרות של בתים פרטיים, ביערות ובדרכים, חלקם קטלניים ממש. המגזר הערבי משמיד את עצמו לדעת.
 חרף ההשקעה העצומה בתשתיות שיטור למגזר הערבי, בפיקוחם הישיר של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן והמפכ"ל רוני אלשיך, הפשיעה הפלילית המובהקת במגזר רק מתגברת, מה שמחייב הקצאת משאבים נוספים לאכיפה המשטרתית. ידיה של המשטרה עמוסות עבודה: עוד ועוד חקירות של פרשות רצח מסועפות ורבות קורבנות מוסתרות מעיני הציבור בחסות צווי איסור פרסום; אין ספור חשיפות של נשק מכל הסוגים, המלמדות על המצבורים הרבים שעוד לא התגלו; השקעות גדולות בפיצוח תחנות סמים ענקיות, שיצאו כבר מתחומי המגזר לרחובות ולמועדונים בערים הגדולות. ובהקשר זה, במקום להתעסק בצרות הפנימיות שלהם, הוכפפו הימ"רים ויחידות להב 433 למאבק בארגוני פשע גדולים מהמגזר, אשר פרשו למעשה את חסותם על עבריינים יהודים, יהיו בכירים ככל שיהיו. ועוד לא הזכרנו את הפשיעה החקלאית והבנייה הלא חוקית, שהמלחמה האבודה בהן לכאורה נושקת למוטיב הלאומי–ביטחוני.
 כבר עשרות שנים שומעים על הצורך בכניסה של רשויות ממשלתיות נוספות למרחב, הגדלת ההשקעה בחינוך וברווחה, ייעול עבודת המינהל הציבורי וחיוב הקהילה הערבית להתגייס למאמץ המלחמתי לצד המשטרה, כדי למתן את השתרשות מורשת הפשע לטובת הדורות הבאים. בינתיים היחס הממשלתי למגזר כמעט אינו משתנה, ועבריינים ממשיכים לשלוט בחברה הערבית ולפורר אותה מבפנים.
 

ניסיון רצח של יוסף איברהים
ביו־טיוב אפשר לצפות בעשרות סרטונים המתארים את האימה בכבישי הנגב וביישובים ערבים בכל הארץ, אבל חברות החדשות והעיתונים הגדולים לא מגיעים לשם, הם רק מקטרים על זה שגם המשטרה לא מגיעה לשם. עכשיו "מעריב־סופהשבוע" מביא את קוראיו לשם. נו, טוב, רק דוגמית מאלפי אירועים ועשרות רציחות: מונולוג רגשי וחברתי נדיר של אישה צעירה מהיישוב ג'דיידה־מכר בגליל, שאיבדה את בעלה ושני אחיה בשלושה חיסולים אכזריים.  

סצינה מ"פאודה"בצהרי יום קיץ מהביל אחד של חודש אוגוסט 2016, נסע לאטו יוסף איברהים, המכונה סבאח קשוע, עם רכב היונדאי אקסנט שלו באחד מהרחובות הצרים בכפר הולדתו ג'דיידה. ברקע נשמעה קריאת המואזין לתפילת הצהריים, ובכביש מולו נסעה מכונית טויוטה קורולה שהאטה את הנסיעה, לכאורה כדי לעבור במקביל אליו. 

"אני לא זוכרת כלום מהלילה הזה". סאמר על רקע תמונת בעלה יוסף. צילום: מאיר וקנין, סוכנות ג'יני

 כמו בסצינה מ"פאודה", בדיוק כאשר המכוניות חלפו זו על פני זו במהירות אפס, יצאה מחלון הנהג של הטויוטה יד של רעול פנים אוחזת אקדח והחלה לירות לעבר הנהג ביונדאי, מרחק של עשרות סנטימטרים. מהדלת השנייה יצא צעיר רעול פנים חמוש בקלצ'ניקוב, שהמטיר שני צרורות לעבר הרכב שבו ישבו איברהים וצעיר נוסף.
 איברהים, בחור נמרץ בשנות ה־30 לחייו, מיהר להשתופף מתחת להגה. הצעיר שישב לידו הספיק לפתוח את הדלת, לחמוק דרכה ולהסתתר מאחורי הרכב. החמושים המהוססים משהו ירו ומיהרו לברוח בלי לוודא הריגה, וכך ניצלו שני יושבי היונדאי. "קלטתי את אותם רעולי פנים, והבנתי מיד שהם באו עלי", שחזר איברהים את האירוע בפני אחד ממקורביו. "וואללה, לא יודע איך הצלחתי להיכנס בעשירית שנייה מתחת להגה בלי שיקרה לי כלום, כי הכדורים נעצרו בדלת וכל האוטו רעד. למזלי הם ברחו מהר". כמעט שנתיים עברו מאז, ואשתו של יוסף, סמאר איברהים (אל־חייר), עדיין ממלמלת בפליאה כאשר היא מציגה את סרטון הווידיאו אשר צולם באחת ממצלמות האבטחה שחולשות על הרחוב, "תראה את הרכב, כולו מנוקב חורים".
 האירוע הזה שיקף את המתח הרב אשר שרר בכפר ג'דיידה־מכר מאז שחודש לפני כן נורה למוות על ידי שני מתנקשים על אופנוע, הצעיר עווד נעימי, בן למשפחה של מהגרים בדואים מדרום לבנון, משתפי פעולה עם צה"ל ומדינת ישראל במלחמת לבנון הראשונה. המבוגרים במשפחת נעימי המשיכו ללחוץ את ידה של מערכת הביטחון, אבל כמו שקורה פעמים רבות, הבנים הצעירים שמטבע הדברים התקשו להתאקלם בחברה הערבית הנורמטיבית הידרדרו לחיי פשע. מספרים כי בני משפחת נעימי חברו לאחת ממשפחות הפשע החזקות בצפון הארץ, והפכו לאימת הכפר הפסטורלי.
 מי שסירבו לקבל את מרותם היו יוסף איברהים והחבורה שלו, חלקם עובדי כפיים כמוהו, בנאים, טייחים, צבעים, מסגרים, חנוונים. חלקם עבריינים זוטרים המוכרים למשטרה מתחום הסמים, הרכוש והאלימות. כולם בני כפר טיפוסיים שאוהבים לשתות, לעשן ולבלות. אף אחד מהם לא עבריין בכיר. ועדיין, איברהים ניהל קלוב שוקק למשחקי קלפים וקובייה, שמטבע הדברים מגנט אליו כנופיות פשע מקומיות, מלווים בריבית וגובי חובות, שפרוטקשן הוא סוד הקסם שלהם. במשטרה אומרים כי במסגרת מאבקי השליטה שהתפתחו בין איברהים ובני הכפר לבין חברי ארגון הפשע המתהווה של האחים נעימי מאותו הכפר, התפוצצו רימונים ונרשמו כמה אירועי ירי שהעלו לשיא את רף המתיחות.
 "אחרי הרצח של עווד נעימי, יוסף הביע צער ואמר לי שחבל עליו. לא הרגשתי שום סימן של מתח על פניו", מספרת סמאר בנימה מיתממת משהו. "אבל זמן קצר לאחר מכן התחילו בכפר שמועות על זה שיוסף היה מעורב. אמרו שהוא היה ראש הצוות, אמרו שהוא היה הנהג על האופנוע, שהוא הביא את הנשק ואפילו שהוא היה היורה. 
 "במשפחה שלו שאלו אם יש לו קשר לרצח של נעימי, אבל הוא הכחיש ואמר: 'מה אני אעשה שאומרים עלי?'. בפני הוא נפתח קצת יותר, סיפר לי שהם בטוחים שהוא קשור לרצח, וגם שהם מדברים שהוא יהיה הראשון שיחוסל כנקמה על הרצח של נעימי. המשפחה הזו מסוכנת מאוד, זו קבוצה של פשע, מתעסקים בסמים, בנשק. זה ידוע, יעני.
 "בגלל זה כל המשפחה שלו ביקשו שנצא מהכפר לאיזה תקופה, גם המשטרה הזהירה אותו. יוסף התלבט ובסוף השתכנע והציע שניסע לאיזה מקום, אבל אני לא הסכמתי לעזוב את הכפר שנולדתי בו", היא אומרת ומשחררת חיוך מריר. "אמרתי לו: 'אתה לא עשית כלום ואין סיבה לפגוע בך, אני לא יכולה להשאיר הכל מאחורי, את ההורים שלי, את המשפחות של שנינו, ומה יהיה עם הילדים?', אחד בן 12 ואחת בת 7".
 
עוד הם מדברים ומתלבטים, ואיברהים חווה את ניסיון הרצח הטראומטי הראשון שלו. "אחרי שהוא ניצל מהירי, המשפחה כבר התחילה ללחוץ. עכשיו דרשו ממנו שייסע אפילו למדינה אחרת, ורצו לעזור בכסף והכל, אבל אני שוב התנגדתי, כל הזמן נתליתי על זה שהוא לא שייך למלחמות האלה", אומרת אשתו. 
חוקרי המשטרה אשר נואשו מגביית תלונה מיוסף, לקחו את הרכב המנוקב כדורים למעבדת המז"פ של מחוז חוף. "אני הלכתי מיוזמתי להגיש תלונה בתחנת עכו", אומרת סמאר, "הבאתי להם את הסרטון, אבל החוקר אמר לי שרק יוסף יכול להגיש תלונה. נורא כעסתי, אמרתי להם שאם יוסף היה מת, הם היו הופכים את העולם, אבל ניסיון רצח לא מזיז אותם, אפילו לחקירה בתחנה לא הזמינו אותו".
 סמאר סירבה לעזוב את הכפר, אף על פי שאחרי ניסיון הרצח החלו לנשב רוחות רעות ממש. "התחיל להיות ממש מתח, הייתי מפוחדת, הייתי מסתכלת לצדדים, ביקשתי מיוסף שלא ייצא מהבית, כי האנשים האלה לא מפחדים מכלום ולא מכירים את אלוהים. האמת היא שגם יוסף קצת נלחץ, התחיל להיות זהיר יותר, והצעד הראשון שעשה היה לסגור את הבית קפה והקלוב של הקלפים".
 
להרוג בשביל כסף 

סמאר, בת 33, נולדה למשפחת אל־חייר בכפר מכר עוד לפני שהתאחד לרשות מקומית אחת עם הכפר השכן ג'דיידה, שבו נולד וגדל יוסף שלה. היא מספרת על ילדות מאושרת ועל 12 שנות לימוד בבית הספר ביירוני במכר, שעוד לפני שסיימה אותן מצאה את הייעוד שלה בחיים. "אחותי התחתנה עם אחיו של יוסף, וככה הכרנו. הייתי ממש ילדה, תלמידה. ארבע שנים דיברנו, עד שסיימתי את הלימודים, רק אז התארסנו. אחרי שנה וחצי התחתנו והבאנו לעולם את אדהם".
 סמאר מתארת שנים מאושרות בביתם בקומה השלישית של מתחם משפחת איברהים בג'דיידה, עם נסיעות לנופשונים בחו"ל וברחבי הארץ, חופים מרהיבים, בתי מלון, בריכות שחייה, מועדונים, מסעדות, בתי קפה. הנאות חיים שבעלה הרעיף עליה. לכל אורך הראיון היא מסרבת להודות בכך שיוסף שלה חי חיי פשע, ומנסה לגמד גם את המעורבות בעבריינות של בני המשפחה המורחבת, ביניהם שניים מאחיה.
 הרי לשם כך התכנסנו, אמרתי לה, ואז בפנים נפולות היא הודתה כי, "זמן קצר לאחר החתונה יוסף כבר הסתבך בעבירת רכוש ונשפט לשמונה חודשי מאסר. אבל הבן אדם תמיד עבד, היה טייח מקצועי", היא שבה ונאחזה בצד החיובי, לא לאורך זמן. "נכון, הוא גם הסתבך פה ושם. בשנתיים האחרונות היה לו בית קפה עם נרגילה וקלפים, קלוב כזה של צעירים וזקנים, כולם היו משחקים שם, היה פתוח עד השעות הקטנות של הלילה".
 
במשטרה אומרים שבגלל העבודה הזו התפתח הסכסוך.
"אני לא יודעת על שום סכסוך של בעלי או החברים שלו עם משפחת נעימי", היא מיתממת, ולא בפעם היחידה כאשר נכנסים איתה לנבכי הסיפור. אני מטיח בה פרטים מודיעיניים מחקירת רצח נעימי, שלפיהם יוסף יצא להגן על אחיה הצעיר מוחמד אל־חייר, המכונה "חודה". על רקע מחלוקת כספית חטף חודה מכות ממוחמד נעימי, מי שהיה היעד המקורי לכדורי המתנקשים, אך תחתיו נהרג אחיו הצעיר, עווד, שישב לצדו ברכב. רק אז היא מודה בחצי פה שהיה סכסוך, "אבל בשביל כסף צריך להרוג?", היא זועקת, ורומזת בכך גם לרקע שמאחורי גל הרציחות השוטף את הכפר. 
 ב–28 נובמבר 2016 עצרה המשטרה את מוחמד שתיווי, בחשד לרצח של עווד נעימי. שתיווי הוא בן דודה של סמאר ושל אחיה חודה, וחבר קרוב של יוסף. את המידע המודיעיני הקושר לרצח את שתיווי, חודה ויוסף, מסרו גורמים ממשפחת נעימי כמה חודשים לפני כן. הם סיפקו לחוקרי המשטרה את המניע לרצח (המכות לחודה), וטענו שזיהו את שתיווי כאחד מרוכבי האופנוע רעולי הפנים. אבל החוקרים לא ייחסו מהימנות גבוהה למידע, ונעזרו בו רק לקידום החקירה הסמויה.
 ביום המעצר של שתיווי נפל דבר. החשדות של בני משפחת נעימי לגבי הרוצחים קיבלו גושפנקא חוקית רשמית לכאורה, ומכאן נפתח גל חיסולים, שלפי יודעי דבר עדיין לא הסתיים. גם סמאר מתייחסת למעצר של שתיווי כגורם הישיר לטרגדיה שתשנה את חייה לעולמים.
 "מאז היריות יוסף היה רוב הזמן בבית, מקסימום היה יורד לחדר הנרגילה שלו בכניסה לבניין. בלילה שבין 30 נובמבר ל־1 בדצמבר, יומיים אחרי המעצר של שתיווי, היינו יחד בבית והיה הרבה מתח בכפר. סמוך לחצות הוא אמר לי שבאו חברים והוא יורד לשבת איתם בחדר הנרגילה. דאגתי אבל אמרתי לו סבבה, הרי יש לי מצלמות ורואים כל מה שקורה בחוץ. הוא נתן לי נשיקה וירד. אני נרדמתי, אבל סמוך לשתיים בלילה התעוררתי. באמת באמת שאני לא יודעת איך ולמה התעוררתי, לא שמעתי יריות ולא כלום, ככה סתם התעוררתי והלכתי לחלון. 
 "ראיתי כמה אנשים למטה ולא הבנתי את מי אני רואה בכלל. אז צעקתי: 'יוסף, יוסף'. מישהו מהם, רעול פנים עם נשק ביד, צעק לי: 'כנסי לבית' וירה כמה יריות על הבית. מיהרתי לילדים שהתעוררו גם כן, הכנסתי אותם חזרה לחדר וחזרתי לחלון. ההוא שוב ירה עלי".
 מצלמות האבטחה לא עזרו לסמאר למנוע את הרצח של בעלה, הן בקושי מתעדות את הגעת המחסלים בחסות האפלה לזירת הרצח. "אני לא זוכרת כלום מהלילה הזה. אני רק יודעת שהיו עם יוסף בחדר שלושה חברים. שניים הלכו, והשלישי נשאר עוד כמה דקות, ויצא. איך שהוא יצא נכנסו שני שכנים צעירים וישבו איתו כמה דקות. פתאום נכנסו שני רעולי פנים, פתחו את הדלת וירו בו בקלצ'ניקוב ובאקדח, עד שמת. בצעירים שהיו איתו בחדר הם לא פגעו. זה מצמרר לחשוב מה עבר על הצעירים האלה, עד היום לא דיברתי איתם, תאמין לי".

ידיה של המשטרה מלאות עבודה. פתיחת תחנה חדשה בג'סר א־זרקא, נובמבר 2017. צילום: קובי גדעון, לע"מ

 סמאר, כמו המשטרה, מתקשה להצביע על ראיות שיסייעו לפענח את הרצח, היא רק יודעת להצביע על הכיוון הכללי של האויבים הנוקמים ממשפחת נעימי. חודש אחרי הרצח תפסו חוקרים מימ"ר חוף את האקדח אשר שימש לרצח בחצר ביתו של מוחמד נעימי, הגורם המרכזי בסכסוך. אולם הם לא הצליחו לקשור אותו לביצוע הרצח והוא נשפט לשנת מאסר על החזקת אמצעי לחימה בלבד.
 "מעניין איך הרוצחים ידעו שיוסף יושב עם החברים שלו בחדר הנרגילה", היא תוהה בתסכול, "נתתי לחוקרים את שמות החברים שישבו איתו בחדר בסוף הלילה, ובמיוחד זה שנשאר אחרון ויצא מהחדר חמש דקות לפני שהמחסלים נכנסו. מעניין שלא עצרו אותם, גבו מהם עדות וזהו".

אין לי חיים

זמן מה לאחר הרצח הדפיסו חבריו של יוסף תמונה גדולה שלו על בד קנבס ותלו אותה על עמודי חשמל בכיכר בשכונת מגוריו. סמאר מספרת כי מישהו מהמשפחה היריבה העלה את התמונה לפייסבוק עם מטר נאצות וקללות, מה שאילץ אותה להסיר את התמונה מהכיכר ולתלות אותה בבית. על הקירות המרכזיים בביתם תלויות עשרות תמונות מרהיבות שלו, שלה ושל הילדים, בכל תחנות חייהם המשותפות, לצד חפציו האישיים ובראשם קסדה ממושקפת סגורה שחורה וגדולה. מתחת לזכוכית בשולחן האוכל בסלון יש עשרות תמונות נוספות של שני אחיה שנרצחו אף הם.
 הילדים, מספרת סמאר, חוו טראומה שעד היום, שנה וחצי אחרי המקרה, הם לא משתחררים ממנה. "יוסף היה כל החיים שלהם, הם היו חברים. הוא היה מחובר לילדים בשיגעון. כסף, קניות, וגם היה ממש חי איתם, מסתלבט וצוחק כל הזמן, ואז הוא נעלם להם במכה. מאז הרצח הילד נכנס לשקט ודממה, והילדה בת ה־7 מסתגרת בחדר שלה. שניהם יושבים בכיתה אבל לא לומדים. המורים אומרים שהם ירדו מאוד מאוד בלימודים, אבל אנחנו לא מוותרים להם ולוחצים שיחזרו ללמוד". 
 עו"ד תומר בן חמו מייצג את משפחת איברהים מטעם תוכנית הסיוע לנפגעי עבירות המתה (סנ"ה), המשותפת למשרד הרווחה והמחלקה לסיוע משפטי במשרד המשפטים. נציגי התוכנית מלווים את המשפחה מול הבירוקרטיה ומערכת המשפט, אבל גם מעניקים טיפול פסיכולוגי לאמא ולשני ילדיה. "הפסיכולוג אומר שהבן הגדול בהכחשה, שהוא לא רוצה להאמין, הוא בקושי מדבר עם אנשים וחברים, רק עם הפסיכולוג הוא מדבר קצת", מספרת סמאר, שרק בחודשים האחרונים החלה לצאת מהבית כדי לעבוד בסיוע לקשישים. "לפני שבוע נשארנו ערים עד מאוחר, ואז בשתיים בלילה אנחנו שומעים את הבן הגדול בוכה. נכנסנו לחדר שלו והוא רק אמר: 'אני מתגעגע ליוסף', ככה הוא קורא לו: יוסף, לא אבא".
 
ומה איתך?
"אני? אני אין לי מחשבות על העתיד, כי אין לי חיים, אני רק מחכה שיפענחו את תיק הרצח של יוסף אהובי. זה מה שאני מתפללת, שהרוצחים ייחשפו ויקבלו את העונש שלהם. אני יודעת שהמשטרה עובדת, ואני מקווה ומחכה ומאמינה בהם ובאלוהים, שעוד יוציאו לאור את התיק של יוסף. יש לי סבלנות. אני כבר שנה וחצי לבד, וכל יום, כל היום, מחכה שיוסף ייכנס בדלת. אני לא מאמינה שככה הוא נעלם. רואה את התמונות שלו על הקיר? זה כאילו הוא רוצה לדבר. אני לא חושבת על עצמי, או על הילדים, או על האחים שלי שנרצחו. בלי יוסף אני כלום".
 אחיה, מחמד אבו אל־חייר המכונה "בוגי", היה אסיר משוחרר בן 39 שלפני ארבע שנים סיים לרצות 12 שנות מאסר על הריגה של בן הכפר, ופתח פיצוצייה בעכו. עקב מערכת יחסים עם בחורה המקורבת לאחד ממכריו מכפר יאסיף, הוא נרצח יחד עם אחיינו בן ה–20 שעבד איתו בפיצוצייה. אחד הרוצחים הודה ונשפט למאסר עולם כפול, השני ממתין לסיום משפטו. "בוגי היה בחנות עם בן אחותי, באו אנשים, ירו בהם צרור והלכו. עד היום אנחנו לא יודעים מה הסיבה", אומרת סמאר.
 
האח השני, חודה, יד ימינו של יוסף, היה נהג מונית בן 25 שנרצח לפני כחמישה חודשים. "גם הוא, ככה, באמצע היום. מישהו חיכה לו בכפר, ירה בו, וזהו. הוא לא היה מעורב בפשע, לא היה לו עבר פלילי, היה נהג מונית, בחור צעיר. אנחנו חושבים שזה קשור לרצח של יוסף, כי הוא היה מאוד קשור איתו".

אז עכשיו יבואו אלייך?"הכל יכול להיות, כי אני מאוד כועסת. יום אחד פגשתי ברחוב אחד מבני משפחת נעימי, עצרתי אותו וצעקתי עליו: 'תגיד, איך אתה ישן בלילה? בגלל כסף הרגתם אותו? אם הייתם מבקשים כסף, הוא היה נותן לכם'. הוא התחמק ממני ואמר, שאנשים סתם רוצים לסכסך. 
 
"האמת שאני מאוד מפחדת, כי אנחנו באותו הכפר. הם מעשנים, שותים, לא רואים אף אחד. יש להם הרבה אנשים וכסף, אני לא יכולה לעשות להם כלום, אני רק מבקשת מאלוהים שייתן להם מה שמגיע להם. אחרי שאני צעקתי על הבחור שלהם, אחד אחר מהמשפחה ראה אותי הולכת ברחוב קרוב אליהם ואמר לי: 'את מכאן לא עוברת יותר'. שומע? הם הרגו את בעלי ועכשיו אומרים לי לא לעבור ברחובות הכפר שנולדתי בו, הבנת באיזה מצב אני? חושב שלא דיווחתי למשטרה? אמרו לי נדבר איתם, אבל אפילו לא לקחו ממני תלונה. המשטרה רואים שהורגים כאן אחד ועוד אחד ועוד אחד, ואולי יש עוד בדרך, אבל הם רק מסתכלים מהצד, לא מתערבים, לא מונעים ולא מפענחים".

רק המשטרה אחראית? ומה עם המנטליות במגזר?
"הנה, אני אומרת לעם שלי: תתעוררו, שכל אחד יתפוס את הילדים שלו. תשאלו מאיפה הכסף, עם מי הם חיים, מי החברים שלהם. אבל לא, האבא הערבי, הבן שלו נותן לו 1,000 שקל, וזה ממש לא מעניין אותו מאיפה הוא הביא אותם. אל תסמכו על הילדים. כל הצעירים רוצים רק כסף, מכוניות, עישונים, הם לא יודעים מה הולך איתם. היום ב–200 שקל הורגים בן אדם. ההורים משחקים אותה תמימים, למה הם לא שואלים מאיפה הילדים שלהם מביאים כסף ומכוניות יוקרה?".

את יוסף שאלת?
"לא. יוסף היה עובד כל הזמן, היה טייח מקצועי".

תתחתני שוב?
"מה פתאום, השתגעת? יוסף היה כל החיים שלי, בחיים שלי לא נתן לי להיות עצובה, עד שמת". 
בפרק הבא: על החבורה מג'לג'וליה וכפר קאסם, שהתמקמה במגדלי יוקרה ברמת גן ובצפון תל אביב