יוסי בוזנח מספר על המשקה האהוב עליו ועל חבריו הטובים, ד"ר אלי לנדאו ושאול אברון ז"ל
זהו, מודה! גראפה היא האלכוהול שאני הכי אוהב מכולם. לא את המעודנות, הרכות, שמתנהגות כמו ברנדי מאולף, לא את אלה הלוקות בחוסר אלכוהול, אלא את אלו הקלאסיות, חיות הבר של עולם האלכוהול, שהן כמו פצצות עומק, אותן אתה משחרר והן יורדות עד אצבעות הרגליים ומשם מתפוצצות כלפי מעלה. בגראפה טובה יש שילוב אדיר של חספוס וליטוף, עושר טעמים עצום, חוסר התחנפות מוחלט, שיקוף יוצא דופן ומסעיר חושים של נוף מולדתה.
אז אני אוהב גראפה, אבל לא יכול לדבר עליה בלי לספר על שאול אברון ודר' אלי לנדאו, שניים מחברי הטובים שאינם כבר איתנו. לפני כ-15 שנים, כאשר עוד הייתי צעיר יין והרביתי בנסיעות לחו"ל, שאלתי את שאול אם יש דבר מה שישמח אותו. התשובה הייתה, גראפה! כמה ימים אחר כך חזרתי עם בקבוק גראפה של פטוריה די ברבי, גראפה ברונלו, שקופה, חדה ועוצמתית, כמו שאני אוהב והבאתי אותה ליועזר. שאול לא היה, אז השארתי את הבקבוק עם נשיקות והלכתי. שבוע לאחר מכן נפגשנו ושאלתי אותו אם הוא אהב את הגראפה וקיבלתי חיוך זורח מאוזן לאוזן, מאיר עולמות ומלא חיים. "כן!" הייתה התשובה, "זו גראפה מצויינת של בוקר". אני, עניתי בהנאה "כיף להתחיל איתה את הבוקר?", הוא חייך, אך השיב בשלילה. "גראפה של בוקר אחד," הייתה התשובה, "בקבוק טוב לא צריך עוד בוקר".
הד"ר ואני חלקנו גם כן אהבה משותפת לגראפה. תמיד היינו מביאים זה לזה בקבוק ראוי שנקרה בדרכנו. אלי אהב את סטוריקה נרה ואני את האסרטיבית של אנדראה דה פונטה. לפני כשלוש שנים הוא חזר מאיטליה עם בקבוק קטן של גראפה שלא הכרתי, בורגו סקורו שמה. האספרסו עם גראפה ליד הפך מהר מאד לבקבוק ריק. היו שם זיקוקים של הנאה ואושר בכל לגימה. זו הגראפה המרתקת ביותר עבורי ושתיתי אותה בחברה מושלמת.